מלוכלך בפנים, מלוכלך בחוץ

מלוכלך בפנים, מלוכלך בחוץ

היום ה-26 למסע – 30 באפריל 2013

כולם עצבנים פה או רק אני? היה לילה קצת קשה, הבנות התעוררו בשתיים וחצי והעירו אותי ואת קרן. הבוקר בשש כבר על הרגליים. עידו כבר היה ער מחמש. על הבוקר עושים סדר, מה אפשר לשלוח לארץ? שולחים דואר היום, עוד גלויות ומזכרות שקנינו אז אפשר להפחית קצת משקל ולשלוח חזרה ציוד שלא צריכים. שמונה וחצי גם עלמה ערה. בחדר, סיוט, כולם צורחים. בלי קפה כבר תשע ועשרים. זה הכל מתח פנימי אני יודע. לא משנה מה האירועים בחוץ וכמה כולם מעצבנים. אני יכול להיותcool  רק אם הכל נקי בפנים, רק אז יש מצב שתהיה לי סבלנות. משהו שרפי קורא פורקן או שהוא חיובי או שלילי. לרוץ אני צריך כדי לשחרר את האנרגיה השלילית הכלואה הזאת. אין לי איפה לרוץ. כבר שבוע. לילדים כבר משעמם פה. רוצים ללכת. גם קרן מטריפה אותי. כל שניה חוזרת לכל מיני אופציות שונות איך לנסוע לדארמסלה. דיי החלטנו כבר. אני קורא פרק באבקת נמר. ארוחת בוקר. המלצר כבר יודע מה אני אוכל כל בוקר. סלט, אורז לבן מאודה ואני מוסיף קופסת שימורים של טונה שקניתי בבנגקוק. אני מפטפט עם תיירים מסין מבייגינג הם הגיעו מאמריצר ברכבת לילה מחלקה ראשונה. כבר עשר וחצי עכשיו בחדר. כולם עצבנים וחסרי סבלנות. עידו מכין שיעורים באנגלית ומתעצבן. 12 בחדר אחרי שהיינו שוב אצל ראג׳. דיי נימאס לי להתעסק עם הנסיעה לדארמסלה. כבר 12 וחצי תקועים בחדר. סתם משתעממים, רומי כבר עייפה. קרן אומרת שכמעט חודש אנחנו עם הילדים 24 שעות ביממה, לא טריביאלי לחלוטין והם באמת מקסימים ורוב הזמן כולם ממש נהנים פה. אז מה אני מבלבל את השכל? הלוואי שימשיך ככה.

דואר ובוהים בגנגס – יוצאים שוב ללאקסמן. אני ועידו הלכנו לדואר לבד ברבע לאחת. קרן והבנות חיכו בקפה בפינה מעל הגנגס. שלחנו את החבילה 4.5 קילו, עלה 110 ש״ח ויגיע עוד 25 יום. חזרנו לקפה כבר שתיים וחצי. חם נורא אז קשה לאכול ולא ממש רעבים. רומי ישנה שעה על קרן בישיבה. יש המון קופים על הגשר היום. שלוש, חם שממש ממסטל פה, בוהים בגנגס. בוהים בגשר. בוהים בקופים. עלמה ועידו משתעשעים ביחד. רומי קמה. מה עושים? נלך לראם ג׳ולה? נלך למפלים? נלך לאכול? נלך לטבול בגנגס? אי אפשר לאכול שחם כל כך גם לא רעבים אפילו שאכלנו מוקדם בבוקר. אנרגיה נמוכה פה היום. מיצינו את הגשר הזה כבר והרעש והלכלוך מתחיל להעיק, אנחנו עם ילדים לא לשכוח.

סיכום ביניים ואושו – אנחנו עוד מעט מסיימים חודש מאז שעזבנו את הרצליה. אני כבר מסכם, חולה על סיכומי ביניים. הזדמנות להתבונן, לספור – אני מת על לספור. הספקנו שבוע בפוקט, שבוע בקו-פי-פי ושבוע רישיקש. כל השאר מעברים: פעמיים בנגקוק ופעם אחת צ’אנדיגר. סה”כ 5 ימי מעבר. היעד הבא דארמסלה דרך אמריצר בחמישי שש בבוקר. קרן שלחה אותי לחנות ספרים צמוד לקפה, חזרתי אחרי כמה דקות עם ספר של אושו. סתם קראתי משהו בעמוד אקראי. הוא דיבר על השחרור מהמחשבה והמשיל את המחשבות לעלים שנושרים מהעצים ואנחנו נאבקים לנקות את העלים כלומר את המחשבות ובאותו זמן אנחנו משקים את השורשים של העץ שגורמים לעלים לצמוח. אנחנו לא רואים את הקשר בין השקיית השורשים לגדילת העלים. אושו כותב שכדאי לגלות מה אצלנו משקה את שורש העץ ואז לא יגדלו בכלל עלים כלומר מחשבות ואז יהיה שקט יותר ויעיל מלהילחם במחשבות שבאות כל הזמן. הסתקרנתי אז קניתי.

 בתנועה שוב – שלוש וחצי פעמונים מהמקדש. יצאנו לכיוון הריקשות אבל עצרנו בעוד בית קפה בדרך, נשארנו לקפה טעים וגלידות. כבר ארבע. כנראה נלך שוב לראם ג’ולה שוב היום לראות פוג׳ה. ארבע ועשרים יצאנו לכיוון הראם. חמש ורבע מגיעים למתחם. עידו עצבן נורא. רומי רוצה רק את קרן על הידיים. כל ההודים מפחידים אותה ואני כבר ניראה לה גם הודי אז גם אותי היא לא רוצה. חייב להוביל פה שינוי. נוח לי שהיא על קרן כל הזמן, לא נתייפיף פה אבל זה לא פייר לקרן. הבעיה היא קרן, לא רומי. רומי דרכה על קקה. קרן כבר מיצתה היום. לא יכולה לשאת את הרעש, הקופים דיי. לא המשכנו לפוג’ה. אכלנו אוכל הודי אוטנטי ע”י הראם ג’ולה המסעדה עם שני היצורים שמחופשים ללא יודע מה. תאריקה המליצה. הזמנו טאלי ועוד איזה מנה לילדים. לי טעים האוכל ההודי. לילדים זה קשה.

מה הם עושים ההודים? – שבע כבר בחדר.  התוכנית הייתה להישאר ברישיקש שבועיים אבל אני לא כל כך מבין מה עוד יש לעשות פה. הספיק לנו, מחר יום אחרון פה לפני שנזוז בחמישי מוקדם בבוקר. עוד שבוע פה, אני כבר יישב עם ראג’ משועמם עם ניסן ועוד איזה הודי וידבר עם המנורה. לא ברור לי מה ההודים פה עושים כל היום שאין הרבה תיירים. אני רואה אותם כל היום ביחד יושבים ולא עושים כלום. את הישראלים אני מבין, יש להם אחד את השני והם מעשנים להם ג’וינטים אז הם יכולים להישאר סתם ככה גם חודשיים פה. יאללה התעייפתי כבר. מחר יום חדש, ניראה מה תביא הרוח.

החדר שלנו – א-ל-יסטור:

מחכים לארוחת בוקר על הנדנדה, המקום הקבוע שלנו בשבוע האחרון:

   

המראות של רחובות לאקסמן

המראות של רחובות Lakshman

היום ה-25 למסע – 29 באפריל 2013

נפרדים מיניב, טל וטהר – קמתי אחרי שמונה לשם שינוי. כולם כבר ערים. אתמול הייתי בפייסבוק עד שתיים בלילה. העליתי תמונות. מתארגנים ויוצאים כבר היום ללאקסמן, על הבוקר. יורדים למטה לקחת ריקשה. בדרך פוגשים את יניב, טל וטהר. אומרים שלום ושותים קפה. רומי קצת מציקה. עידו לוקח את השקית שתיה עם הצינורית שקנינו במטייל. הוא רוצה למלא מים מהבוקר ומתלהב מהצינורית שתיה. היום יניב, טל וטהר נוסעים לדארמסלה בצהריים. אנחנו נותנים חיבוק לדרך צלחה ובריקשה. ישראלי ע”י הריקשה ממליץ לנו על הפירמיד קפה. יש שם חומוס טוב הוא אומר. אני אומר לקרן שלא בא לי לקפוץ לישראל הבוקר. בא לי הודו. כל המלצה של ישראלי מתלהב אחרי צבא זה בעצם בית קפה שכל הישראלים מתקבצים יחד.

קפה בלאקסמן – קרן אומרת משהו באמצע הדרך ללאקסמן ג’ולה ואני מפרש שהיא רוצה לרדת פה ולא בגשר. יורדים, מחפשים קפה. כבר 10, כולם רעבים וחסרי סבלנות. אני ידעתי לאן אני רוצה ללכת מלכתחילה, לקפה על הגשר שמשקיף על הגנגס ומומלץ בלונלי-פלמט אבל אני מנסה להיות גמיש. ממשיכים רואים בית קפה בדרך, נכנסים מזמינים משהו. טוסטים, קורנפלקס לילדים. אין ביצים. אני מזמין גם Idli Sambhar, יניב דיבר על המאכל ההודי הזה הבוקר. זה מעין קציצה מאורז עם רוטב כזה חריף. נידמה לי שאכלתי את זה במטוס בדרך להודו. 10 וחצי מחכים לאוכל. עידו מילא את השקית של המים והכניס לתרמיל , הצינורית בחוץ הוא מבסוט. יופי. קפה מערבי עם מזגן באמצע רישיקש על יד הלאקסמן ג׳ולה. שם הקפה Divine Resort זה גם מלון יפה כזה עם נוף מדהים המשקיף על הגנגס מלמעלה גבוה. ראינו את הנוף לפני שנכנסנו . הוצאת טאקי להרגיע את הרוחות עד שיגיע האוכל. 10 וארבעים, אוכלים כולם וטועמים מהאידלי. אלו קציצות אורז ורוטב ירקות חריף וקצת רוטב של חלב קוקוס סמיך בצלוחית קטנה. 11 בבוקר אני מזמין לקרן עוד קפה ועוגות צרפתיות קטנות. בא מנהל המלון,  הודי גבוה, חמוד כזה, עשיר כניראה ומפטפט איתנו. אמר שיראה לנו את המלון. בינתיים עלמה ורומי משחקות עם הצינורית של המים, הילדים רבים קצת ועושים מהומה.

 

המראות של רחובות לקסמאן – אחרי הארוחה נכנסנו למלון כדי להתרשם. אולי נעבור לפה ליום, יומיים? יש פה נוף מטורף. הראו לנו חדר רגיל ואחר כך סוויטה ענקית בגג. גם פה יש לא מעט קופים. אחר כך ירדנו לרחובות, הסתובבנו ואני מצלם בערך 20 תמונות בדקה. מתלהב בטירוף. עשיתי כ300 תמונות עם כל המראות של הרחובות של לקסמאן. קנינו צבע לטיקה, חולצות, שרשראות, צמידים, קערות טיבטיות, חליל יפה, פסל בודהה, מוסיקה והתחככנו בהודים ובתיירים. מזיעים והולכים. כיף חיים. אנרגיה טובה. כל ההודים מסתכלים עלינו, אני בעיקר מתבלט ומושך הרבה תשומת לב, מחפש את המגע איתם. כל הזמן מצלם. אם הם שמים לב, אני מבקש מהם רשות. ואז מקבל גם חיוך. קרן הכניסה את הרגל שלה לג׳ורה ברחוב, קנינו לה בקבוק מים וניקינו. אני כבר מתרגל ללכלוך, לביוב, לפרות, לקקה של הפרות בכל מקום ולמיליוני זבובים. עצרנו בבית קפה ופרה הגיעה לשתות את הקפה של איזה תייר חמוד. רק בהודו זה כניראה יכול לקרות. קטעים פה חבל על הזמן. הילדים צוחקים, מבסוטים אש. שתיים עשרה וחצי שותים מילקשייק עוגיות ואחד תות בבית הקפה. אני לא. נהנים מהמזגן, מתקררים. אני יושב בית קפה, מנסה לעקל את השעה האחרונה: מטורף פה , אני עוצר ואיזה ששה הודים מקיפים אותי וכל אחד רוצה למכור לי משהו. אני מתלהב וקונה מכולם. אז באים עוד אחרים אלי למכור לי עוד כאילו יש פה איזה פראייר שקונה הכל וביוקר. אני אומר כן וכן. הכל פה גם גרושים אין מה לחשוב. לא ממש אכפת לי לשלם כפול שיהיה שישה שקלים במקום שלושה אבל איזה חוויה! קניתי אוסף של mp3 של 200 שירים. מקווה שזה טוב גם דיסק מוזיקה אחר.

שתיים ארבעים בסניף הדואר – באנו לשלוח גלויות לחבר’ה. זאת חוויה לילדים וגם נחמד יותר מלקבל אימייל. ביררנו גם כמה עולה לשלוח לארץ חבילה. את כל הקניות נשלח. לתאריקה וינון כמובן. קילו ראשון זה 750 רופי אחר כך כל קילו זה 180 רופי. משם אנחנו עולים על פי המלצת הישראלי לקפה פירמיד. יש שם חומוס טעים הוא אמר והילדים רוצים שקשוקה. זאת עלייה תלולה איזה 200 מטר. לא קל. גם חם פה. החולצה החדשה מגרדת לי את הגוף. בקפה, עידו מחצרץ פה בחליל החדש. רומי מרעישה ומעצבנת. אין פה ישראלים. יופי. יש פה כמה תיירים אמריקאים ואולי ארופאים. אחרי כמה דקות, הילדים נרגעו. אחרי כמעט שעה מגיע, חומוס, פלאפל, שקשוקה, דאל-מקאני ונאן. האוכל ממש לא טעים. יצאנו לא מרוצים, לא נורא. נהנינו מהנוף והשקט. כבר ארבע יורדים מהפירמיד.

  

חוזרים מהעיר – הולכים קצת ואז ריקשה ואז בבית הזמני שלנו, רבע לחמש. שקט פה לעומת ההמולה שלמטה. כיף פה על ההרים. יש קסם בהודו אני חושב לעצמי. יש כישוף פה באוויר. חמש. בחדר. קודם כל רוחצים רגליים וידיים, זה כבר הרגל. חמש ורבע, אני ועידו הולכים לראג׳ להמיר את המוסיקה מדיסקים ל Disk-on-key ומשם לכל המכשירים.  שש וחצי חוזרים עם המוסיקה, אני ועידו מקשיבים קצת, שבע הולכים לאכול, עשרים לשמונה מחכים לאוכל. שקט פה מאוד כי כל הישראלים נעלמו בבת-אחת ביחד. המלצר מפטפט איתנו, משעמם לו קצת, הוא מנפאל בא לעבוד לכמה חודשים. נוסע וחוזר כל כמה חודשים ומשאיר את משפחתו שם. אנחנו גם כבר מתכננים את הנסיעה לדארמסלה, אולי רכב ישירות 12 שעות אולי רכבת עד אמניצר וחנית לילה. שמונה ועשרים מסיימים ועולים לחדר. יום חמוד, היה כיף לטייל. כולם נהנו. לא משעמם כמו אתמול ולא היי כמו שלשום. בין לבין. שגרת חופש, שגרה טובה. מתכוננים לדבר הבא… יש רצון להמשיך ולגלות עוד מהודו. 

משעמם לי טיכו

משעמם לי טיכו

היום ה-24 למסע – 28 באפריל 2013

קולדפליי – כולם מתעוררים מוקדם. אני ראשון כרגיל קצת לפני שש ואז רומי, קרן ועידו. שבע ורבע ועלמה כרגיל עדיין ישנה. מתנגן פה האלבום האחרון של קולדפלי, זה שהייתי עם קרן בהופעה בהאג. זה לא מפריע לה להמשיך לישון למרות שזה בכלל לא בשקט. היום אני מתגלח. מאז שאני לא עובד אני לא מתגלח כל יום, רק פעמיים בשבוע. עוד סממן לחופש. אני אוהב את המראה הנקי והמריח אבל איכשהו שאתה בחופש זה לא קורה כל יום. שמעתי את הדיסק מוילו-גסילוטו כבר מאות פעמים וזה לא נמאס עדיין. איזה חומר משובח. גם עידו, עלמה וקרן אוהבים. אי אפשר לא לאהוב את זה. יש בזה כל כך הרבה רגש. מקסים. שהיינו בהאג קראנו שלסולן כריס מרטין נולדה בת ביום הולדת של עידו. 14 למאי 2004. לעידו עוד כשבועיים יום הולדת תשע.

 מאתר ויקיפדיה:

“מרטין פגש את השחקנית גווינת’ פאלטרו בשנת 2002 במאחורי הקלעים בהופעתם של קולדפליי, לאחר מותו של אביה, ברוס פאלטרו. הזוג נישא שנה לאחר מכן, ב-5 בדצמבר 2003.‏ בתם, אפל בלית’ אליסון מרטין, נולדה ב-14 במאי 2004”

אז גם אני פגשתי את קרן ב2002 גם קרן איבדה את אביה, גם אנחנו התחתנו שנה אחר כך אבל בנובמבר ולא בדצמבר. בקיצור מוזר קצת.

עוד שבועיים יום הולדת לעידו – נא לכתוב משהו באורך 50 מילים ליום ההולדת של עידו שיחמם לו את הלב ושירגיש קרוב למרות שהוא רחוק. יש לכם אישור להתחיל לכתוב ולתפוס השראה מעכשיו ועד יום ההולדת. אם קשה לכם לכתוב הנה כיוון – לכתוב מהלב ולא מהראש, ספרו משהו אישי עליכם ועליו, אפשר להזכיר משהו שאתם אוהבים בו ומשהו שמקווים שיקרה לו. תנסו לצאת מהקופסא שלכם ולאתגר את עצמכם. קצר ופשוט עדיף מארוך ומסובך. אפשר גם סתם מזל טוב עידו, אוהבים אותך, תהנה בטיול.

בלי קפה, עד שיוצאים כבר מהחדר, אין לי סבלנות – שמונה, מתארגנים לארוחת בוקר בלאקסמן. אני מחפש את הבגד ים שלי כי אני רוצה להיכנס ולטבול בגנגס. אני מחפש בתיק הכחול פעמיים ולא מוצא. מתחיל לחפש בתרמיל הגדול. מאבד את הסבלנות כבר, מתעצבן. קרן ממלמלת משהו, אני לא שומע. היא רק אומרת כל הזמן, תחפש לבד ושאני מחפש לבד אני לא מוצא. היא יודעת איפה הבגד ים אבל לא אומרת לי, לפחות לא באופן ברור. התעצבנות. חוסר סבלנות. מה הבעיה שלה להגיד ברור שאני אבין איפה זה. יורדים למקום של הריקשות. אין היום ריקשות כי יום של בחירות לעירייה היום. חוזרים בחזרה. רבע לתשע. הבוקר הנעים הפך חמוץ. יושבים במסעדה כותבים גלויות הביתה. מנסה לחייך עכשיו. פגשנו את יניב, טל וטהר בארוחת בוקר. נעים ביחד כבר עשר ורבע.

ראג’ סוכן הנסיעות – יניב ואני הלכנו לראג׳ הסוכן נסיעות פה בשביל לקנות כרטיסים לרכבת לדארמסלה. הראיתי ליניב שיש רכבת מרישיקש ולא צריכים לנסוע לדלהי שזה סתם מאריך. בדקתי אתמול באינטרנט. הוא התלהב והלכנו לראג’. נתקענו שם יותר משעה וחצי. האינטרנט איטי וראג’ לא מצליח לקנות כרטיסים לרכבת ליניב . אין לחץ.  בינתיים משוחח פה עם איזה הודי עם אנגלית טובה. גם קרן וטל הגיעו ועושים פה רעש מטורף. לי זה לא מפריע , יניב קצת יותר מוטרד מהרעש. עידו משועמם משחק עם המיני אייפד. עשרה ל12 ואנחנו פה כבר לפחות שעה וחצי. 12 וחצי יצאנו מהסוכנות של ראג׳. הבנתי את כל האופציות של הנסיעה פה. ברכבת אין מקום בזמן שאנחנו רוצים אז כנראה ניקח רכב לאמריצר כ7 שעות. נישן שם לילה ונמשיך עוד 6 שעות עד לדרמקוט. הנהג ישן גם באמריצר וייקח אותנו למחרת. סה”כ זה 14500 רופי אומר לי ראג׳ כמעט 300 דולר, יקר מאוד במונחים של הודו. אצל ראג’ דיברתי עם ישראלי שסיפר איך עבד חצי שנה אחרי צבא לחסוך 30 אלף שקל שזה התקציב לטיול במזרח לחמשה חודשים. ילדים חמודים.

טיסה של 15 דקות – קרן שאלה מה אני רוצה לעשות. אמרתי לטוס, כלומר מדיטציה אז הלכתי לטיסה קצרה. עכשיו רבע לאחת.  היום ניסים דיסק מדיטציה מספר 4. התרגשתי, הרגשתי, גם דמעות של להרגיש, גם עפתי. הלב מרגיש וגם יודע כמו יין-ויאנג הלב גם יודע ולא רק מרגיש כמו שהמיינד שלנו גם מרגיש ולא רק יודע. לא צריך כלום פה. יש לי את עצמי. רק לעצום את העיניים, לתת תשומת לב למה שקורה בפנים ולהרגיש. גם לשמוע צלילים נעימים ואת ניסים מרגיע, הלב יודע מה לעשות. דפיקה בדלת, כולם בחוץ מחכים לי שאסיים. טיסה של 15 דקות. הלוואי שהיה יותר זמן לעצמי פה. מהבוקר עד תשע בערב כולם ביחד. ואז קצת לבד עם קרן. אין זמן לבד ואני חולה על זמן לבד. גונב פה ושם איזה חמש / עשר דקות. בגלל זה אני הולך לישון אחרי כולם וקם ראשון. טוב עכשיו עלמה ורומי ישר למקלחת אחרי ששיחקו בחורשה ועשו אמבטיית חול שחור.

קצת בחדר – החלפתי כסף אצל ניסן. חזרתי לחדר. רומי ישנה. עלמה מציירת עם טהר וטל אצלנו. עשרים לשלוש בחדר. קצת משעמם. טל הלכה, טהר נשאר. עידו עושה מצגת לכיתה. רומי ישנה. עלמה מכינה גלויות, אני עוזר לה. רעבים אבל מחכים שרומי תתעורר. שלוש ועשרה, רעבים אז מעירים את רומי. שגם לא תישן יותר מידי אחרת הלך עלינו הלילה. שלוש ועשרים בגן השווייצרי איפה שאכלנו אתמול. אני ממציא סיפורים עד שהאוכל יגיע. קרן לוקחת את רומי ליראות איך מכינים את האוכל כדי להסיח את דעתה כי קשה לה. מגיע לה הספגטי. זה חם, זה יותר מידי , קצת מידי בוכה על קרן מכל דבר ומפריעה לכולם בבכי שלה. תלשתי אותה מקרן לסדרת חינוך. יצאנו מהמסעדה היא על הידיים שלי. בוכה. אני מסביר לה שהבכי שלה מפריע לכולם ואני אחזיר אותה חזרה לאמא רק אם תבטיח שתהיה בשקט. היא מבטיחה, אני חוזר היא שוב בוכה. אני שוב יוצא איתה ומסביר שוב. חוזרים ועכשיו היא שקטה על קרן. ארבע וחצי סיימנו לאכול.

משעמם טיכו – חמש וחצי יורדים לבית קפה באוויר הפתוח איפה שהגסט-האוס עם מלא קופים. אני עושה מצגת עם עידו. רבע לשבע בחזרה לחדר. אנרגיה נמוכה. משעמם לי. אין סבלנות לאף אחד. לא מוצא את עצמי. שמונה בערב. שעה עם עצמי עם מוסיקה באוזניות באמצע החדר מנותק. עידו ועלמה משחקים בחדר בטירוף אני לא שומע כלום מנותק בעולמי עם המוסיקה. רומי באייפד וקרן באייפון. סתם מין יום כזה. לא עשינו כלום אבל כלום. יש ימים גם כאלה. לא תמיד יש אנרגיה, כוח ורצון לעשות משהו. זה בסדר. אין לחץ. לא ממהרים. אין לאן לברוח לא צריך.

פוסט משעמם. אני יודע. זה מה שהיה לי היום אז אם השתעממתם אז הצליח לי, העברתי לכם את השעמום. לא כל יום פורים. ככה זה אחרי ההיי של אתמול. אי אפשר כל הזמן למעלה. החיים זה גלים. אתמול למעלה, היום קצת יותר למטה. לא נורא. הכל בסדר. רק שעמום. שעמום זה טוב. לא רע. מחר יום חדש.

מתרגלים לקצב ולמראות של הודו

מתרגלים לקצב ולמראות של הודו

היום ה-23 למסע – 27 באפריל 2013

אני וקוף בבוקר – קוף חמוד מגיע למרפסת שלנו. אני מביט בו דרך חלון החדר והוא בי. אני עדיין לא רגיל סתם לראות קופים. עכשיו הוא מטפס על עץ. הוא מתגרד. קופץ לענף אחר. עכשיו קצת אחרי הזריחה. הוא בצמרת בגובה רב. נוף הרים, הרבה ירוק ורוח נעימה. ישנו בלי מזגן, היה קפוא. אני ממשיך להתבונן בקוף עוד דקות ארוכות. כולם ישנים. נרדמו בעשר, קרן לפני חצות. אני קצת אחרי וכמו תמיד מתעורר ראשון. מין רעש זמזום כזה ממאווררי התקרה פה. יש שניים פה בחדר. אני מכבה גם אותו. עכשיו שקט מוחלט. רק זמזום המקרר מיני וציפורים. הקוף ירד מהצמרת. הוא בצבע חום עם פרווה. מבט חכם וחודר יש לו. כאילו כועס עלי. מותר לו לכעוס, אנחנו הקופים הגדולים מחריבים את הטבע של כולם. שולטים בכדור הזה ששייך גם לקופים הקטנים ומשתמשים במשאבי הטבע כאילו הם חומרי הגלם לצרכים שלנו בלבד. בהודו זה אמור להיות שונה כך כותב על זה עזריאל קרליבך. ההודים משתלבים בטבע ולא משתמשים בו לצרכים האגואיסטים שלהם. לפחות כך היה. בהודו רוב האוכל צמחוני. לי זה טוב עכשיו למרות שהם אוכלים הרבה גבינה ומשתמשים בחמאה לטיגון. אני לא עושה עניין גדול, גמישות זוכרים, זה בלתי אפשרי לברור מזון שטוגן בחמאה מול שמן.

קופים, עצים ורוח וגם מחשבות על גמישות – כמעט שש בבוקר. אני רואה שיירה של ארבעה חמורים פה מהחלון והודי שעובר איתם. ממש קרוב אלי. גם הקוף מתבונן בהם. אם הייתי בהרצליה הייתי יוצא לריצת 10 ק”מ של שבת בבוקר. פה אי אפשר הכל הרים. אז במקום זה צופים בקוף. אני עדיין מתבונן בקוף הזה. כבר שש בדיוק. עומד ומביט בחלון. נפעם מהנוף של ההרים. גם מהקוף. צמרות העצים מתנדנדים להם ברוח. בשלווה. יש שם גמישות למעלה אחרת יישברו. למטה בעץ אין גמישות. יש גזע חזק. אני מנסה ללמוד מהטבע על גמישות. אותו עץ: למטה גזע חזק, אין גמישות, הרוח לא תזיז את הגזע אלא אם תגיע רוח שלא מהעולם הזה ואז הוא יישבר. למעלה יש המון גמישות. הרוח מזיזה את הענפים בצמרת. אם לא הייתה גמישות הם היו נשברים מהרוח כי הם חלשים הענפים למעלה. יש הרבה יותר רוח למעלה מלמטה באזור הגזע. הקוף נעלם. אני עסוק בעץ וברוח והוא כבר חמק. אז מה אני לומד? יש בי חלקים קשיחים כמו הגזע ובהתאמה אין שם הרבה רוח זה הבסיס שלי כמו הגזע. ויש בי חלקים כמו הצמרת של העץ שיש שם הרבה רוח ושם יש גמישות כדי לא לשבור את הענפים הקטנים, אלו הם האירועים שחולפים ביום יום שלך שכדאי להיות איתם גמיש שלא ישברו וישברו את מצב הרוח וכך יאכלו עם הזמן לגדול לענפים חזקים יותר כלומר חוויות שיעצבו את המשך המסע פה בחיים. הנה חזר הקוף על עץ אחר. מטפס נורא יפה. גם לטאה ענקית עולה על ענף גבוה. אולי 40 סנטימטר של לטאה. שש ועשרה. אני עדיין מהופנט מהטבע. מרגיש כמו קוף גדול. הוא מטפס מהר על העץ ואני מביט ומתפלסף לי. עכשיו מגיע קוף גדול ליד הקוף הקודם. ניראה שההודים והקופים חיים יפה אחד ליד השני. אצלנו במערב בטוח כבר לא היו קופים. הם היו בגן חיות כלואים משמשים בידור אכזרי למערבי המצוי. אני תוהה אם עוד 20 או שלושים שנה שעידו יהיה בן 40 יהיו קופים חופשיים פה במספר רב כל כך ברישיקש ובהודו בכלל. עכשיו אני גם רואה קופיף קטנטן תינוק הולך אחרי הקוף הגדול. כנראה קופה. חמודים.

המשפחה מתעוררת – בדיוק אני רואה את הגורה שלי פוקחת זוג עיניים. ההודים אוהבים לגעת. הן שולחים יד לפנים ללטף גם את רומי וגם את עלמה. לפעמים גם את עידו. הם מתכוונים לטוב. מגע זה להרגיש. הם רוצים לגעת להרגיש את המערביים הלבנים האלו. תמיד עם חיוך. הילדים לא אוהבים את זה. נרתעים. זה מוזר להם. אף אחד בהרצליה לא פתאום נוגע לך בפנים סתם ככה לא אם הוא זר. הקודים התרבותיים שונים. ללטף פנים זה נחשב להשגת גבול במערב. עכשיו אני מתבונן בחבר׳ה שלי ישנים ומתעוררים. בוקר קסום. עלמה פתחה עיניים ראתה אותי ובאה לחבק. כבר שש עשרים וחמש. עידו ישן ויש לו שלווה גדולה בפנים. רומי מתבוננת בתקרה ובשקט כבר דקות ארוכות. עלמה חזרה לישון. קרן זוהרת גם בשינה. אני מהרהר ברוחות בענפים ובגמישות. הרוחות הם האירועים היום יומיים בחיי ושם צריך הרבה גמישות אני חושב לעצמי. אירועים באים והולכים כמו הרוח. כבר שש וחצי . שש וארבעים גם רומי וגם עלמה התעוררו. רוצות סרט באייפד. עידו וקרן ישנים. שבע ועשרים כולם ערים שם להם let it be של הביטלס. בוקר עם אנרגיות טובות. יש בי אופטימיות שהכל יהיה טוב פה. הכל כבר טוב פה הבוקר. מוסיקה נעימה, הכל בסדר, החיים יפים ומותר ליהנות. אם תקשיבו למילים זה בדיוק מה שכתבתי ובדיוק איך שאני מרגיש. והשיר הזה נבחר באקראיות. יש אקראיות ביקום? עכשיו בואי הביתה של ברי סחרוב. השדים נעלמו כבר אתמול בצהריים. אני חזק, אין להם סיכוי לשרוד אצלי. עכשיו גם באך מתנגן פה. יש לו עומק אדיר לסבסטיאן. חודר עמוק לנשמה. עכשיו walk on של U2 שרים מתוק מתוק. איזה בוקר מתוק כל הבית מתעורר באיזי. אני כבר קראתי פרק באבקת נמר מקשיב למוסיקה גם כותב גם חיבוקים מתוקים. אני שוב מלך ובעל הבית שומר ונותן לילדים שלו להשתעשע הבוקר. גם הילדים מיינד ורגש וגם לילדים עידו עלמה ורומי. עשרים לשמונה עידו מכין שיעורים. עכשיו גם Tori Amos ב Cornflake Girl. לי יש אוסף של מוסיקה של עשרות אלפי שירים שאספתי עם השנים. כל הסגנונות והשירים שאני אוהב. קשה לזכור מה יש שם באוסף. הוא עצום מידי אז אני נהנה לתת לiTune לבחור אקראית בשבילי, כל המוסיקה נמצאת גם בלפטופ סמסונג, גם במק שלי וגם בדיסק החיצוני. משם אני מעתיק חלקים לאייפון שלי ושני האייפדים. שלא יהיה מצב שיהיה לי מכשיר בלי האופציה להאזין למוסיקה. חוץ מהאייפון של קרן שאין לו שיר אחד. בו אני לא משתמש אף פעם. זה שלה. לא נוגע בו. רק מסדר לה חיבור אינטרנט כל פעם שיהיה לה נוח. עכשיו שיר של Travis שהם להקה אדירה. גם Coldplay. האדירים שואבים מהם השראה.  U2, Radiohead וColdplay הם פס קול משמעותי בסרט של חיי. גם R.e.m ניראה לי חיים בלי מוסיקה זה כמו לחיות בסרט אילם.

שיעורי בית בהודו – עידו מתעצבן שהוא מכין שיעורים. הכל מפריע לו. הבנות עשו רעש, הוצאתי אותם החוצה. עכשיו אין פה שולחן נוח. מציעים לו לצאת לשולחן במסעדה הוא לא רוצה. עושה פרצוף חמוץ ומכין שיעורים. מקטר. הרבה אוף. זורק את השיעורים והולך למיטה. אני תוהה אם לא בא לו להכין שעורים או שזה משהו אחר. שתי בנות חמודות עם כותנת לילה ורובי מים מתאילנד בגסטהאוס בצפון הודו. עידו זועף וכועס. ירדתי רק עם עלמה ורומי לאכול. הם עם כותנת לילה מזמין להם חביתות וטוסטים. לי רק סלט.

גם חכמים מדברים שטויות – הוא לא מזיק הסלט. טוב שבדקתי בעצמי. כל פעם שמישהו אומר לי משהו עם סימן קריאה כמו אסור לאכול פה ירקות אני מיד חשדן ובודק בעצמי. אנשים נוהגים לצטט אמרות של אחרים וחושבים שזה אמת ויציב. לא מטילים ספק במיוחד אם קראו בספר בעיתון או איזה פרופסור אמר את זה. אני לא. רפי יעקובי לימד אותי להטיל ספק בהכל. במיוחד באנשים שאומרים משהו עם סימן קריאה בסוף משפט. אני גם מטיל ספק במה שאומרים המורים שלי. אני תמיד מנסה להיות ספציפי. גם שזה משהו שרפי, אקהרט או ניסים אומרים. אני בוחן את הדברים לגופו של העניין וחשדן גם אם זה נאמר על ידי מישהו מאוד חכם. גם חכמים מדברים שטויות. כולל אותי. תשע וחצי מדברים עם יניב. עלמה כל הזמן מנשקת אותי בספונטניות, נחמד. עשר חזרה לחדר. התקלחתי. אני מרגיש שאני מתחיל להבין את הודו ואיך מטיילים פה ואת הקצב. אפשר לצאת עכשיו, אפשר אחר כך, אולי מחר הכל בסדר לא צריך כלום רק מתי שרוצים. לא צריך לתכנן יותר מידי. רק אני צריך לדעת איך להתנייד טוב יותר ואני מומחה הודו. טוב, לא צריך להגזים אבל אני מרגיש הרבה יותר טוב פה הבוקר. אני תמיד מסתגל מהר. אני ניזכר במשפט שאני מאד אוהב, זה הולך ככה:

“לא החזקים ביותר, או האינטליגנטיים ביותר הם ששורדים, אלא אלה המגיבים בדרך הטובה ביותר לשינוי. צ’ארלס דרווין”

יש לי דף של אוסף ציטטות שכל פעם שאני קורא משהו שאני אוהב ומתחבר אני מוסיף לדף שלי. לעיתים אני פותח ומהרהר.   כבר 11 בחדר. ישבתי עם עידו על המחשב, שינינו המון הגדרות וחקרנו תכונות של חלונות 8 המערכת ההפעלה היחסית חדשה של מיקרוסופט. אני מלמד אותו איך לנסות, לחקור ולבדוק. הוא מרוצה. מצב רוחו השתפר מאוד. אני מנסה ללמד אותו להתרכז בכל מקום. אני מסוגל לפתוח ספר מתמטיקה באמצע דיסקוטק. אני יודע להתרכז כמעט בכל מקום. אני מפתה את עידו שכדאי לו ללמוד להתרכז להכין שיעורים בכל רעש ובכל מקום. זה כיף לא להיות תלוי בסביבה.

יוצאים לטייל – 11 וחצי, יוצאים קצת ללאקסמן-ג’ולה לטייל קצת. בא לי להרגיש את הודו, להריח, לגעת ולטעום ממנה. איך שאני יורד מהריקשה, הודי מחופש לקוף שם לי טיקה בין העיניים. נחמד, הוא כמו ייצור מעולם אחר. אני מרוצה ונותן לו 10רופי. איך שיורדים לגשר פתאום פוגשים את אהרוני. יש לנו אנרגיה טובה ופתוחה לקבל והיקום קולט את זה ומזמין לנו הפתעות. לא יודע איך להסביר את זה אבל זה ככה. שאתה פתוח ומלא בטחון קוראים דברים ובקצב, אתה זורם עם מה שקורה ומקבל. כשאתה סגור, מכווץ ומפוחד, אתה לא נותן לכלום להגיע ולא קורה לך כלום. היום קורה הרבה וכלום לא מתוכנן וצפוי. זה הקסם של הודו ואני אוהב את זה מאוד. מרגישים חיים. עידו רוצה תמונה עם ישראל אהרוני. הם מצלמים פה תוכנית טלביזיה חדשה. אני כבר קניתי מפה של הודו וגלויות של רישיקש. לא חיפשתי, רוכל הציע לי שעברנו את הגשר. אמרתי כן. היום אני אומר כן לכאן ועכשיו. אני מרגיש בטחון גבוה פה היום. לא מפחד משום הודי פה. אני מלך הרחוב. גם שום פרה לא מפריעה לי. הילדים קולטים את זה וזה משפיע עליהם לטובה.

  

הולכים למפל ומגיעים לכנען – שתיים עשרה וחצי, הולכים למפל שניסן, מנהל הגסט-האוס, המליץ אבל זה דיי רחוק אז עצרנו באמצע הדרך וחזרנו. פגשנו בדרך גם ישראלית, ליאור. אחד ועשרים, ליאור לקחה אותנו לבית קפה בשם כנען. כמו השם, מלא ישראלים מטיילים אחרי צבא. הרוב בנות. מוכרים פה שקשוקה, חומוס פיתות ועוד מאכלים ישראלים. ישבנו איתם ושוחחנו. סיפרו שהיו בנפאל וכדי לנו גם. עכשיו מתקרר שם אז אולי בספטמבר או במרץ לפני שנחזור. וואו אני קולט שאנחנו רק שלושה שבועות ויש לנו עוד שנה לפנינו. איזה כיף לנו! כולם מקנאים בנו ובילדים שלנו ומאוד מפרגנים. אנחנו כבר רגילים להיות האטרקציה המקומית. כולם מעריצים אותנו פה ובצדק. אנחנו לא נוף רגיל פה. אני קצת קולט שהזמן טס פה שנהנים. אין מושג של זמן. כיף לי, אני עף על עצמי ועל החיים שלי. בכנען, החברה מידי פעם מעשנים איזה ג’וני קטן ואני מחליט שזה הזמן לתת לעידו שיעור בסמים. לי כילד אף אחד לה הסביר כלום. רק הפחידו, סמים היה שווה סכנה גדולה ומוות. אין סמים קלים אמרו. גם ההורים שלי היו בורים בנושא. הפחדה וחוסר אינפורמציה זה נורא. זה פרימיטיבי ושייך לעולם הישן. מזל שיש היום את האינטרנט. אי אפשר להחביא מידע יותר. לחיי חופש המידע וחופש בכלל.  שלא נדבר על הצביעות שיש בעולם – סיגריות ואלכוהול זה חוקי וקנביס לא. מוצרי חלב והמבורגר זה גם חוקי. מה יותר בריא ממה? אפשר למדוד? זה נכון לכולם? כמה כסף מבזבזים מכספי הציבור על מלחמה שאין סיכוי לנצח בה במקום להשתמש בכסף להשכלה, שיטות לימוד וללמד ילדים איך לבחור נכון בחיים. או סתם להשתמש בכסף בשביל לבנות ולשדרג תשתיות. זה מה שממשלה צריכה לעשות. לפתח תשתיות ובשימור הטבע.

   

שיחה על סמים – אנחנו יוצאים מכנען ותוך כדי הליכה אני מסביר לעידו המון על סמים. הוא שואל הרבה שאלות, סימן שהוא מבין. הוא יתקל בזה פה ואני רוצה שהוא ישמע ממני מה זה. הסברתי לו איפה מגדלים קנביס, למה זה טוב. קנביס רפואי. גם סבא משתמש. זה עוזר לחולים. סיפרתי לו למה הצעירים בכלל באים להודו – שזה זול לחיות פה והם גם מעשנים פה. הסברתי לו מה גורם קנביס שזה עושה אותם שאנטי-שאנטי וגורם להם להיות פסיביים ולה לעשות כלום. הסברתי גם על סמים קשים והסכנות. גם על הסכנות של קנביס. סיפרתי גם על אלכוהול והשוויתי. הסברתי גם שכמו שקרן ואני שתינו קוקטייל בקו-פי-פי ונהיינו שמחים גם זה בסדר מידי פעם לעשן. מידתיות זה העניין פה. כמו עם אלכוהול. הסברתי איפה מגדלים ואיך מכינים. ניסיתי לא לעשות מזה גם יותר מידי ISSUE  המון אינפורמציה יבשה.  עכשיו אפשר לעשן בחופשיות. סתם. אני כרגע על סם הודו טבעי ולא מרגיש צורך לערפל עוד יותר את החושים. כל השיחה לא ערכה יותר מחמש דקות ותוך כדי אנחנו צועדים לכיוון הראם-ג’ולה.

בדרך לגשר לראם-ג’ולה – כבר שלוש עלמה מתבכיינת. חם מאוד וקשה לה ללכת. אני מרים אותה על הידיים. רומי כל הזמן על קרן במנשא. בדרך אני טועם אוכל רחוב. שאלתי את קרן אם זה בסדר אבל כבר אין לי חשק לשמוע את התשובה. בא לי לטעום מהודו ואני לא מפחד מכלום. אני מחייך לכולם, הם מחייכים בחזרה. אני מדבר איתם קצת. מבקש רשות לצלם אותם והם נענים. בקיצור נפתחתי ואני קצת מאוהב בקסם של המקום. לא מפריע לי החום, הליכלוך ולא הבאלגן. הבנתי כבר שאין מה לתכנן, רק לזרום וליהנות. יופי, אני מרוצה מעצמי. תלמיד טוב. מיישם בהצלחה. לדעת ליהנות זה נשמע קל אבל זה אחד הדברים הקשים ביותר. רוב האנשים ימצאו מקלט בדבר הקטן ביותר כדי להסביר לעצמם ולכל העולם למה אי אפשר ליהנות עכשיו. בורחים מהכאן ועכשיו כמו מאש. אני לא. אני נכנע. הולך עם דגל לבן אבל בגאווה מרים אותו. לקח לי הרבה שנים להגיע לזה ואני מרוצה מאוד ממי שנהייתי. שוב אני מרגיש שאני יכול למות היום כי אתמול חייתי עד הסוף. שאין על מה להצטער, אפילו לא על גרם אחד של משהו או שניה אחת. כשאתה עף על החיים שלך ואתה מוכן ללכת הלאה למקום שאין בו חיים. כי חיית 100% בכאן ועכשיו ולא 99% ואתה לא רוצה רק את ה1% הנותר לפני שאתה הולך.  קשה להסביר את זה. יותר מרגישים את זה.

חוזרים לחדר – שלוש וחצי חוזרים עם ריקשה לחדר. חם לנו, הילדים קצת מקטרים. אני וקרן לא.  מרגיש לי טוב פה בהודו. אחרי ארבע שעות ברחובות של רישיקש הבנתי את העניין. לפחות את רישיקש ואני מאוד אוהב. הייתי היום ממש חופשי, לא פחדתי, התרגלתי, לא מפריע לי הלכלוך, לא הפריע לי מההתחלה, אני מדבר עם ההודים כבר חופשי, מחליפים חיוכים, הם חמים וחמודים עד עכשיו. מרגיש טוב פה. הבנתי את הקצב. כיף. חדש עדיין אך כבר לא הלם. אין שדים. השדים של אתמול מרגישים רחוקים מאוד. נעלמו כלא היו. בעל הבית בשליטה. המיינד רגוע והרגש מרגישה. החיים יפים, מותר להנות הכל בסדר. ממש בסדר. מושלם. חווית הודו.  עולם אחר פה. נעים להכיר ולטייל. 20 לארבע בחדר , נחים. ארבע וחצי במסעדה אחרת. עלמה מתבכיינת רוצה לחדר. אנחנו רעבים אז מתעלמים ממנה. חמש וחמישה עדיין אוכלים. מלאיי-קופטה וגם עוד קופטה עם ירקות – יינון אמר לנו לאכול. נחמד לא משהו. עשרים לשש בחדר. בוחרים גלויות וקצת מחשב. שש וחצי הבנות רואות סרט. שבע ועשרה הבנות אחרי מקלחת. כבר אין שום גסט-האוס לעבור מפה, טוב לנו. לא מחפש חמישה כוכבים. אני שמח על הבחירה.

f

 

  

ש   

השדים שלי מתעוררים ברישיקש – קשיי הסתגלות

כל השדים מתעוררים

היום ה-22 למסע – 26  באפריל 2013

השדים התעוררו – היום התעוררתי בחמש וחצי. יותר נכון המיינד התעורר, הגוף, הרגש ובעל הבית ישנו לגמרי. כל השדים קמו איתי. המיינד שלי רץ 100 ק”מ בשעה לפחות. קופץ ממחשבה אחת לשנייה מבלי לעצור. מחשבה רודפת מחשבה. מחשבה חדשה לא מחכה שהקודמת תסיים את תפקידה. המיינד השתלט לגמרי. הוא שולט בי לגמרי. עושה ממני קציצות. הרגשתי אבוד וחסר אונים בהודו. כולם ישנים. לא תכננתי כלום עבור הנסיעה שלנו בהודו. את כל שאר המדינות תכננתי חוץ מהודו. סמכתי על קרן ותאריקה. אין לי מסלול מסודר. לא ברור לי לאן מפה ומתי. כאוס. המיינד שלי במצוקה הבוקר. מה עושים פה? אין לי מדריך לונלי-פלנט ולא מפה של הודו. אני משתגע. התיקים שארזנו לכאן – טעות נוראית. בא לי לזרוק חצי מהציוד, לא צריך את זה. סתם בגדים, מי צריך? בא לי לזרוק 35 קילו ולהישאר עם תיק גב אחד. איך נתנייד פה? עם כל המשקל הזה? איזה טעות. רכבת? רכב? אולי נהג צמוד? הבוקר גם סוער בחוץ, יש ברקים ורעמים וגם גשם. סוער בחוץ ובפנים. ניראה כאילו אני הבאתי את הסערה. בכלל לא ראיתי פה ברישיקש כלום. חצי שעה בגשר? אני מפספס פה,  צריך להספיק. כלאו אותי בגסט-האוס עם ישראלים אחרי צבא. המוח רץ, אני לא נושם. הוא שלילי. דואג. מבקר. הוא גורם לי לקנות שני ספרים על הודו באייפד על הבוקר. פותח את הלונלי-פלנט הישן שקרן השיגה. קורא כל הבוקר מלא אינפורמציה על הודו ומקומות. כבר התבלבל לי הכל. הילדים קמו, אני בשלי, לא מתייחס, הם כבר חסרי סבלנות בחדר, מתחילים לריב. טוב יוצאים לאכול למטה. פוגשים את טל ויניב. אולי נעבור לגסט-האוס השני. בא לי לתת לעצמי בוקס לראש להשתיק אותו. כבר 10. יוצא לנשום אויר לבד.  משתיק אותו. בעל הבית חוזר. הכל בסדר. הכל בסדר. לא צריך כלום. רק ליהנות, מזכיר לעצמי. שהמיינד ילך מפה. מכור כזה. לא מסוגל לנוח. פריק קונטרול. בעל הבית מחייך. לך לישון מיינד, אני דואג לנו. מותר ליהנות החיים יפים. למה להילחץ? יש המון זמן. אפשר להישאר פה סתם ככה גם עוד שבוע. שב בשקט ואל תפריע לנו ולמשפחה. מה שנעשה פה יהיה בלי לחץ ובלי טירוף. אין לך שום יעדים לכבוש. אני אשתמש בך לצרכים שלנו ולא להפך. תפסת אותי לא מוכן הבוקר. לא נורא, אני סולח. שחרר. הכל כבר מושלם עכשיו. לא משנה כמה מזוודות, לא משנה מפות ולא משנה מסלול. אין לך לאן לברוח. אתה תקוע פה איתי ופשוט שחרר ולך לישון. אחרת אני אשתמש באמצעים אלימים יותר. לא כדאי. רק תנוח. תתרגל. דקות ארוכות בעל הבית מרגיע את הילד המבוהל שלו – המיינד. עומד בטבע ונושם. ואז קראתי גם את הדבר הזה בתוך המסעדה:

בינתיים יורד גשם בזמן ארוחת הבוקר ואנחנו נכנסים פנימה, לתוך המסעדה. יניב אומר שזה טבעי כל הטירוף שעברתי הבוקר. לוקח זמן להתרגל לקצב של הודו. הודו שונה ולוקח זמן להתרגל אחרי שבאים מהמערב. ותאילנד נחשבת  לגמרי מערבית, פה בהודו.

עוברים גסט-האוס – עכשיו אני מדבר עם יניב. הוא חית הודו ותיק. היה כבר כמה פעמים ומכור לקסם של הודו. הוא מכושף, זה ניכר. קרן עם טל בחוץ. עלמה עם מלודי והבנות, גם עידו מצטרף ומקשיב לשיחות. קרן קיבלה החלטה שעוברים. אמרתי לה שאני לא מסוגל לקבל החלטות הבוקר אז אם היא רוצה לעבור גסט-האוס, שתקבל היא את ההחלטה ושלא להחליט זה להחליט להישאר. ארזנו והעבירו לנו את התיקים השמנים. קיבלנו חדר ענק בקומה הכי גבוהה עם נוף מטרף. אני עכשיו למעלה בחדר החדש, לבד. נוף מדהים של רישיקש. לא בטוח שזה היה צעד נבון. פתאום מרגיש פה בודד למעלה. שתי לטאות ענקיות באמבטיה וריח רע מהשירותים. יניב סיפר שהם נוסעים ברכבת לדלהי ומשם רכבת לדארמסלה. כנראה שאנחנו גם אבל אולי ברכב לדלהי. 12 וחצי, אני חוזר למתחם הקודם של הגסט-האוס הקודם. בחדר החדש יש כל הזמן קופים במרפסת כי זה מאוד גבוה. ניראה שהקופים שולטים פה. אנחנו מיעוט בגובה הזה. קרן והילדים פוחדים. לי דווקא הם נראים חמודים הקופים. לא רוצים להישאר כי הקופים שם כל הזמן מסתובבים. חוזרים חזרה לניסן ולגסט-האוס הישן. אומרים סליחה, סליחה. אחרי שהם סחבו לנו 80 קילו ארבע קומות למעלה ולמטה. אין בעיה אומר ניסן. יש אפילו חדר אחר יותר גדול ואולי המזגן גם עובד פה. כבר אחד ורבע וכבר שעתיים אנחנו סביב המעבר של החדרים. קרן שוב עושה חיטוי למקלחת ושירותים. מחכים שיעבירו גם את הצולעת.

בחדר החדש – בחדר אני כותב, עידו רואה סרט. עכשיו יושבים בחדר החדש בגאסט-האוס הישן אבל המזגן פה מעולה. שלוש, סיימתי לכתוב גם תמונות. רומי נרדמה. מנסים לסדר את המזוודות ולזרוק דברים כדי להוריד משקל. עשרה לחמש רעבים יורדים לאכול. מסרנו את הנזיר עם הפאררי לישראלים, מלודי רצתה. גם התפטרתי ממכנס קצר אחד שעכשיו כבר גדול עלי. גם אמרתי שלום לג’ינס של טומי שגדול עלי. מרזים פה בהודו. כך כולם אומרים. לא אוכלים מסודר כל כך. אין לי מושג כמה אבל בטח רזיתי לפחות עוד 2 או 3 קילו, גם היום יום שישי, ומאוד לא מרגיש כמו יום שישי. עידו מתלהב מהמו-מו במסעדה שזה כמו גיוזה. הזמנו שתי מנות ומחכים כבר חצי שעה.

ביקור בראם-ג’ולה – לקחנו ריקשה לראם-ג’ולה. עידו ועלמה מתים על ריקשות. צוחקים וצועקים כל הדרך. גם רומי מתרגלת. זה רק 5 דקות נסיעה. יורדים המון מדרגות אל הגשר. הולכים על הגשר התלוי עם חבלים. דומה ללאקסמן-ג’ולה אבל היה יותר רגוע. לא היו פרות על הגשר היום. אבל מלא טוס-טוסים. ג’ולה זה גשר בהודית. הולכים על הטיילת של הגנגס לכיוון הפסל של שיווה. הולכים לפוג׳ה שזה טקס דתי. מוסיקה מהפנטת. שקיעה. מהמם. כולם מוחאים כפיים עם הקצב של המוסיקה. המון צבעים. כל התלבושות שלהם זה חגיגה לעיניים. יש גם לא מעט קבצנים שם בטיילת והרבה דוכנים של רוכלים מוכרים הכל, קני סוכר, בוטנים, משקאות משונים. ריח של קטורת, כל מיני סוגים. הרבה נזירים בצהוב. רבע לשבע הטקס ממשיך.

  

     

שוב בחדר – שבע וחצי בחזרה לחדר. לעידו כואבת הבטן. פגשנו את יניב, טל וטהר בראם- ג’ולה. יניב בירר ויש רכבת מדלהי לדארמסלה ביום שלישי אז אולי ניקח רכב ביחד עד דלהי. אם נמצה כבר את רישיקש. קרן אומרת שנראה לה ששבוע ברישיקש זה מספיק ובדארמסלה יהיה הרבה יותר רגוע. שוב בחדר. דבר ראשון שותפים ידיים ורגליים. בפוג’ה חייבים להוריד נעליים. הרגליים שלנו שחורות לגמרי.  קונים קצת ממתקים ולחדר. שישי היום אז אנחנו מרשים יותר מאוחר. לרומי יש כבר צמה. היא מאוד מתוקה עם הצמה שקרן קלעה לה אחרי מקלחת שבה היא צרחה לא מעט. המזגן פה מקפיא אותנו. עכשיו מנסים להעלות את הטמפרטורה. קרן ועידו רוקדים בחדר. יש מצב-רוח טוב. קרן אומרת שרזיתי ואני ניראה כמו שד היום. מלודי נסעה ולא הספיקה לומר שלום לעלמה. הלכנו לחפש אותה, אני, עידו ועלמה אבל כנראה שהיא יצאה כבר. חזרנו לחדר ואחד העובדים מסר לנו מכתב ממנה עם כתובת הדואר שלה. כתבנו לה מכתב. כבר רבע ל10, עלמה מתקלחת ובוכה. מעולפת. עייפה.

מתאקלמים בגסט-האוס ברישיקש

מתאקלמים בגסט-האוס ברישיקש

היום ה-21 למסע – 25 באפריל 2013

מתעוררים ברישיקש – אני פותח עין בהודו רישיקש בחמש וחצי. אור ראשון, כולם ישנים. נוף מהמם ומחשמל מהחדר שלנו. מרגיש פה שבאמת הגעתי להודו. אני מקבל לדואר הגי-מייל שלי כל יום איזה בערך עשרה מיילים בנושאים כלכליים, חדשות הייטק ומניות אך אין לי שום עניין בהם ואני כבר מוחק אותם באופן אוטומטי. כולם קמים. לרומי יש מצב רוח טוב. אנחנו משוחחים ומשתעשעים. גם עידו קם כבר שש וחצי. רק עלמה עדיין ישנה, כמו תמיד. אתמול לעלמה היה קשה להירדם אז היא ביקשה שנשוחח כמו שדיברנו בערב הראשון בבנגקוק. היא זכרה את הערב ההוא. נחמד שגם היא מרגישה ויודעת שהיה קסם בינינו בערב ההוא. ירדתי למסעדה עם עידו, הזמנתי קפה לי ולקרן. שלחתי אותו להביא לקרן לחדר. הוא מנסה להכין שעורים, מצליח רק קצת. אני כותב. הוא הולך חזרה לחדר להכין שעורים עם קרן. בא אלי צעיר מארה”ב שהכרנו אתמול ושוחחנו כדקה. סיפרתי לו על המסע שלנו. חזרה לחדר.  שמונה ורבע. לא יכול לחשוב רק על עצמי. חוזר, עידו נילחם בשעורים. קשה לו להתרכז. יש כל מיני תירוצים. האף סתום, הזה, ההוא. רומי מעירה את עלמה כבר שמונה וחצי.

ליהנות בחצי כוכב – השירותים פה זה מלחמה להוריד את המים. אני לא מתרגש, מקבל את מה שיש ומסתגל. הרי אנחנו יכולים להרשות לעצמנו הרבה יותר, לא בטוח שיש פה אבל השיעור פה הוא שאפשר ליהנות גם בחצי כוכב ולא חמישה כוכבים. ניראה לי שזה יהיה שיעור טוב לילדים. אני לא זקוק לשיעור הזה אבל נחמד להיזכר בשיעור הזה וגם ללוות את הילדים ולחוות איתם פשטות. אני גם רוצה לבחון את עצמי שאכן אני יכול ליהנות ללא החיים הטובים שאנחנו מורגלים אליהם. פה חיים בתנאים בסיסיים ופשוטים. ובנוסף, במקום כזה תמיד פוגשים יותר אנשים ויש פתיחות לדבר ולהכיר. תשע ורבע מתארגנים לאכול ארוחת בוקר. רבע לעשר בדקנו במלון השני אם יש מקום והלכנו לאכול שם. עשר מחכים לאוכל. מחליטים לעבור לכאן, למלון השני. החדר גדול יותר, יש נוף לגנגס, המסעדה נעימה יותר ורק יש יותר מדרגות. גם יותר יקר, אבל עוד 10 דולר ללילה לא ממש משנה לנו.

 

יאללה שיגיע האוכל – הילדים מתלוננים שלוקח המון זמן עד שהאוכל מוכן. אני מנסה להסביר את הקצב פה מול העיר. הם לא משתכנעים. עוד כמה ימים פה והם יסתגלו. לפחות כך אני מקווה. עשר וחצי סיימנו לאכול. אני אוכל סלט עם שמן זית למרות שמסוכן לאכול ירקות, כך אומרים. אני צריך לנסות בעצמי. אני מנסה. הזמנו חצי תפריט לנסות. חביתות פנקייק, ביצה עין, טוסטים ועוגת קינמון, זה בית מאפה גרמני פה. נשארתי רק עם עלמה. רומי לא אכלה כלום. עלמה רצתה עוגת קינמון.

כאב בטן בא לבקר – רבע לאחת עשר, כאב בטן בא לבקר. לא יודע אם זה מהירקות שהרגע אכלתי או מהמחשבות על זה או משהו שאכלתי אתמול. אני לא מתרגש. מומחה לענייני בטן מהתקופה של לפני הטבעונות. כל האוכל המערבי הוא קונספירציה נגד האנושות. ההתמכרות הגדולה ביותר בעידן המודרני. התעשייה הגדולה בעולם זה מוצרי חלב ואחר כך בשר. אחרי שהפכתי טבעוני לפני יותר מחצי שנה אני לא יודע מה זה כאבי בטן. חבל שלקח לי 40 שנה לגלות. 11 קרן מספרת את עידו , זה מצחיק אותה. יופי אולי יעלה את האנרגיה. אני מתלבט אם לעבור חדר למלון השני או לא. עלמה עושה מנדלות שקנינו אתמול ורומי במיני אייפד.

עם טל וטהר – אחת עשרה וחצי קרן מדברת עם ישראלית עם ילד שהם זוג שמטיילים מספטמבר. 12 ורבע אני כותב וקרן מדברת עם טל. רבע לאחד עדיין כותב, הילדים בחדר מעסיקים את עצמם. קרן בחוץ מדברת עם טל. רגוע. אחד ועשרה סיימתי לכתוב. אחד וחצי הילדים משחקים עם טהר בלי וו הבן של טל בן שנתיים וחצי. הילדים משחקים כבר שעתיים פה בלי אייפדים. מדהים איך הם מוצאים מה לעשות מכלום. קרן וטל משוחחות. נחמד להן. אני סיימתי עם הכתיבה והתמונות ומראה קצת פנים. משתדל לחייך. נשימות עמוקות. יש כאן קופים שעולים למרפסות. זה לא סימפטי.  עכשיו אנחנו רואים הרבה קופים על הגג של החדר שלנו. מוזר. טל מסבירה איך להתנהג. לא להסתכל להם בעיניים. לא להחזיק אוכל.

עוד ישראלים חמודים – שלוש ועשרים במסעדה פוגשים ישראלים חמודים ומשוחחים איתם. הישראלים ממש חמודים. מתלהבים מאתנו ומהילדים. לילדים נחמד להיות חלק מהשיחה.  ארבע כבר. ארבע ורבע גלידות לילדים. היום אין כוח ללכת לשום מקום. אז לא הולכים. ארבע וחצי טאקי וקפה. קרן מחייכת אז אני גם. רומי לא ישנה צהריים אז הפרא אדם ממש פרא. אבל מתוקה נורא. חמש ועשרה עולים לחדר, לוקח את עלמה ביד ימין ואת רומי ביד שמאל והולך כמו טווס, עובר על יד ישראלים אומר להם: מקנאים? שאני הולך עם שתי נסיכות? אומרים לי כן. אני אומר להם תעבדו קשה גם לכם יהיה ועולה לחדר. חמש וחצי הולך עם עידו לקנות מים. חוזרים לחדר. קרן באייפון. יום הולדת לשירי סופר. מזל טוב שירי. עשרה לשש. חם מידי בחדר יורדים למסעדה שהיינו בבוקר. עלמה ואני יורדים לפני כולם. עלמה התרשמה ממלודי, ישראלית שפגשנו הבוקר. אני שואל אותה מה הרשים אותה בה? היא עונה שהיא גם יפה וגם חמודה. היא צודקת. היא גם תהיה באוסטרליה בהמשך השנה. אולי ניפגש מי יודע. שש ועשרים משועממים ועידו עושה שיעורים.

  

ערב – חמישה לשבע עם טל, יניב בעלה וטהר משוחחים במסעדה. חמודים הזוג הזה. שבע ורבע במסעדה עם יניב וטל. רק רומי אוכלת והילדים מנשנשים. שבע וחצי מבלים עם יניב טל וטהר. רבע לשמונה מקלחות.  שמונה רומי ישנה. ערים עד רבע לעשר. עשר המזגן מטריף אותנו אז אני מחפש בגוגל מלונות שווים ברישיקש. מוצא שיש אופציות שמתאים יותר לסטייל שלנו ולמחירים של בורגנים. הגסט-האוס שלנו כרגע הוא בערך 1500 רופי שזה בערך 25 דולר. אני מהרהר שבמלון יוקרתי לא נפגוש אנשים כמו יניב וטל וגם השיעור של הילדים יפסק בטרם התחיל. בטח לא נשמע עברית ולא נראה ישראלים אחרי צבא שיש להם תקציב של 10 דולר ללילה. אולי נפגוש אנשים אחרים? לא יודע. גם בארץ או בחול אנחנו נוהגים ללכת למלונות 5 כוכבים ולא לגסט-האוס/אכסניה אז למה פה? כי שלחו אותנו לכאן? מתחבט בשאלות של סגנון ורמת חיים…  נרדמים בלי מזגן. הוא סתם מרעיש פה. המיינד שלי יותר מרעיש הלילה.

 

   

   

מגיעים לרישיקש

מגיעים ואומרים שלום לרישיקש

היום ה-20 למסע – 24 באפריל 2013

נפרדים מהארמון – מתעורר ברבע לארבע! נרדמתי בעשר וחצי. פשוט שוב נפלתי בערב. יש פה סם מרדים בהודו.  אני אוהב לקום מאוד מוקדם אבל גם אוהב להישאר ער עד מאוחר ולכתוב, כבר התרגלתי וכבר יומיים אני נירדם מוקדם. כולם קמים בשש חוץ מעלמה, שש וחצי. כולם באיזי בחדר. קרן אורזת. עידו מכין שיעורים וגם רואה סרטים. רומי ועלמה משחקות. אני כותב. כבר שבע וחצי. לא נספיק לאכול ארוחת הבוקר. בעיקר בגללי כי אני עסוק עם הבלוג. הלכנו בכל זאת אבל אין בו-פה היום וזה ייקח זמן ואין לנו כבר. מוותרים, נאכל בדרך לרישיקש. עושים צ’ק-אווט ובתשע בתוך הרכב. בדיוק אותו רכב שלקח אותנו אתמול עם אותו נהג אבל מצטרף נהג נוסף. הדרך ארוכה לרישיקש והם חוזרים עוד היום בחזרה לצ’אנדיגר אז הם יתחלפו בנהיגה בדרך חזרה. הנהג איחר בחצי שעה ובתשע בדיוק יצאנו לדרך.

דרוש שיעור בסבלנות – תשע וחצי, בדרך לרישיקש. מוציאים שוקולדים, קופסה גדולה של פררו-ראשה ומכבדים גם את הנהגים. שניהם מקדימה, עכשיו הנהג החדש נוהג. האנגלית שלו לא רעה בכלל. לא כמו של הנהג של אתמול יודע רק כמה מילים. פקק או משהו. הנהג של אתמול שיושב על יד הנהג, יוצא מהרכב פתאום. עומדים כבר כמה דקות. הוא חוזר לאוטו. אנחנו באמצע שוק, המון פירות וירקות. סבלנות. צריך המון סבלנות בהודו. יש לי המון סבלנות בטיול שלנו, גם הבוקר. אבל בישראל אין לי בכלל. אני תוהה אם משהו השתנה בי או שזה בגלל שאני מטייל. שיעור בסבלנות הוא שיעור חובה עבורי. אני מקווה ללמוד פה בהודו. גם עידו חייב את השיעור הזה. רבע לעשר, כבר אין פקק, נוסעים. רומי על קרן, עלמה על ידי באייפד הגדול ועידו במושב האחורי סופר דקות שעברו מאז שיצאנו. נוסעים כאן כמו משוגעים ועוקפים בלי חשבון. פתאום מופיע אופנוע מולנו, עוד שניה נכנס בנו. חותך רגע לפני תאונה. אני מחסיר פעימה ומוציא צליל של נבהל. שני ההודים שלנו מקדימה לא מתרגשים בכלל וממשיכים. עניין שבשגרה, ככה נוהגים פה. עוקפים כל הזמן כי יש מלא ריקשות וטוסטוסים איטיים בכביש וחוזרים לנתיב רק שניה לפני התנגשות.  הכביש הוא דו-סטרי פה כמובן ולא רחב במיוחד . המון פרות בצד הדרך. אנחנו נוסעים במישור והכל ירוק ויפה. כמעט שעה ברכב. עידו מקשיב למוסיקה. עלמה באייפד משחקת עכשיו. מלפנינו ג׳יפ דחוס הודים והודי אחד עומד חצי בחוץ מחזיק את הדלת האחורית.

עצירה לקפה – ביקשנו מהנהג לעצור לקפה כי לא הספקנו. אנחנו מתקשרים רק עם הנהג החדש שיודע אנגלית. מסעדה באיזה כפר בדרך, הכי הודית אותנטית שיש. אנחנו פה זרים לגמרי. לא משתלבים בנוף האנושי בכלל. אני קורא את התפריט ועדיין לא מבין כלום במאכלים המקומיים ובשמותיהם. בינתיים מדברים עם הנהג שלנו במסעדה והוא מספר לנו קצת על עצמו. עידו מסתכל בחשדנות. לילדים אין פה כל כך מה לאכול. אני וקרן מזמינים קפה, ט’אלי, טוסטים לילדים, דאל-מקאני, לחם צ’פאטי וגם אלו-גובי. זה מה שאני פחות או יותר יודע על המאכלים ההודים. צ’אפטי, דאל-מקאני ואלו-גובי. צילמתי את התפריט ואני אשלח לתאריקה לתרגום או אקרא בספר. עשר וחצי מחכים למנות במסעדה. קיבלנו קפה עם חלב שמן כזה. נתנו לנהגים לשתות. אני לא שותה חלב וקרן טועמת ולא מסוגלת לשתות. קיבלנו לחם עם חמאה מרוחה אבל לא טעימה. הוצאתי את החמאה וכולם אכלו את הטוסטים חוץ ממני. את הדאל-מקאני אני אכלתי קצת וגם מהט’אלי. אלו-גובי מאוד טעים, רק אני אכלתי. עידו מתבאס שלא טעים לו כלום. אני מנסה להסביר שהוא לא רגיל. הוא מתעקש שלא קשור כי גם בבית אמא מכינה אלו-גובי ודאל-עדשים והוא לא אוהב. אני נזכר ברפי יעקובי המומחה הגדול לשינויים שסיפר לי איך הוא היה דתי שאכל רק כשר הרגיל את עצמו לאכול חזיר ושרימפסים. אכל והקיא ולא ויתר עד שהתרגל. טעם זה עניין נרכש ומאוד קל להתרגל לטעמים חדשים אם יש פתיחות וסבלנות. אני כבר ניסיתי את התאוריה של רפי והיא עובדת. ככה התיידדתי עם עגבניות, תותים ועוד מאכלים שלא הייתי אוכל בעבר וכבר לא זכרתי למה אני לא אוכל אותם חוץ מההרגל כמובן. ביקשנו חשבון. כולם יצאו, רק אני מחכה לחשבון. נכנסה משפחה הודית בסוף הארוחה שלנו. אני מתבונן במשפחה ההודית אוכלת. כמו חוקר תרבויות, קצת כמו עזריאל. מתלהב מהאותנטיות פה. אין מזלגות. אין סכינים. רק כפות. כלים מסטינג אלומיניום כזה או חומר דומה. קפה לא שתינו אבל קיבלתי שיעור בהודו. לנהג שלנו יש טיקה בין העיניים. קרן חשבה שרק לנשים, הוא הסביר שגם גברים לפני התפילה. סיפר גם שרוב ההודים מאמינים בהינדו. אני ידעתי את זה אבל נחמד לשמוע את זה מהודי מקומי. במקום קפה לחמש דקות כמו במערב, עצרנו לשעה ואכלנו ולא שתינו. אני לא מתלונן, רק מתלהב מכל מה שאני רואה וחווה פה.

     

בדרכים – אחת עשרה וחמישה ממשיכים. אני שוב מרגיש כמו חוצן, כמו סיור בספארי ואני מביט מהחלון של הרכב. טרקטורים ורכבים עמוסים בפועלים הודים והודיות. איזה צבעים מעלפים. איזה פרצופים משונים. הכיעור פה הופך ליופי מדהים.  יש סדר וארגון לכל הבלבול והכאוס פה. ואני מטורף על סדר וארגון. אני מוצא שמרוב באלגאן יש סדר מופתי. אני מקשיב עכשיו גם למוזיקה בדרך בסיור בספארי הודו. הסקרנות שלי פה מתגברת. זה מושך אותי לדעת עוד ועוד.  אני מרגיש פעם ראשונה מסע ולא חופשה, אני מתרגש מהכל. חדש לי. סקרן שבא לי לבלוע את הודו. הכי מדהים אותי הפנים וההבעות של האנשים. מת להיכנס להם לראש. אני מנסה להתבונן בלי שירגישו בלי להביך או לנעוץ עיניים. כולם יפים בעיניי. יש גם הודיות יפיפיות. אף פעם לא ראיתי אותם כיפים לפני כן. הם נראו לי מכוערים תמיד. עכשיו קצת הרים. כבר 11 וחצי. הודית עם שק על הראש, סוחבת. אופנוע מרכיב הודית עם סארי, היא יושבת ששתי רגליה בצד. הרים ירוקים. שוב פרות הולכות להן בצדי הדרך. רבע ל12 נוסעים. אולי אמצע הדרך אולי פחות. לעידו נסתם האף לרומי כואבת הבטן. 12 רואים המון קופים בצדי הדרך. 12 וחצי הילדים נרדמו באוטו. רואים נהר יפה. מים מרישיקש של הגנגס, מסביר הנהג. הנהג אומר עוד שעה וחצי. תיק גב נופל על עידו, הוא קם. אנחנו אומרים לו תמשיך לישון. כבר אחת עצרנו באיזה כפר לקנות חטיף צ׳יפס לילדים. אני יוצא לקנות. מחפש מגע עם המקומיים. מגיע לאוטו ומגלה שזה פג תוקף. לא נורא אוכלים בכל זאת. אחת ורבע, רומי ישנה. עידו ועלמה מאחור משוחחים וצוחקים. עלמה מצחיקה אותו. גם התנגשו ראש אל ראש ועלמה קצת בכתה. אנחנו מתקרבים לרישיקש. בדרך רואים את הודו הכי הארד-קור. כפרים, ילדים הודים, צבעים מרהיבים, המון פרות סתם מסתובבות, קופים ונופים חמודים עד כה. אינטרנט שלי זוחל פה בנסיעה, רק דור שני פה. לא ממש שמיש.  למרות שהצלחתי אפילו לעדכן שורה בבלוג מהאוטו.

עוד בדרכים – אחת וחצי תקועים בפקק. כבר שתיים, רומי התעוררה. עידו ועלמה משחקים ביחד mahjong , לימדתי אותם. עדיין בדרכים. רבע לשלוש, 15 ק”מ לרישיקש. כבר קשה ברכב. עלמה נרדמה עלי. לרומי כואבת הבטן והיא שקטה על קרן. עידו כבר מת להגיע. אני בסדר, לא מקטר. משתדל לחייך. חמישה לשלוש הדרך מתפתלת והררית יש גם קופים אחרים גדולים הרבה יותר. יש פה שלטים של טרק עם פילים גם פרסומות על מלונות שונים. ניראה שהמערב מציץ פה. מאז שהגיעו החיפושיות לפה המקום הפך פופולארי והרבה מערביים מגיעים לפה. תעשיית יוגה ומדיטציה זה פה. שלוש ועשרים הגענו. הרכב לא יכול להגיע עד המלון. המלון הוא על גבעה ויש שבילים שמובילים אליו. רכב לא יכול להגיע. זה בערך 100 מטר טיפוס בשביל עד למלון כלומר גסט-האוס. מגיעים שניים מהמלון לקחת את התיקים. קרן, רומי ועידו עולים איתם ואני ועלמה נשארים עם המזוודה השחורה החדשה.

 

הלם תרבות קטן – נפרדים מהרכב ועולים לגסט-האוס. ישר שומעים עברית ויש מלא ישראלים. כבר פגשתי מישהי בכניסה,  את טל. רבע לארבע בחדר. טוב זה לא הארמון אבל לא חיפשנו פה ארמון. נוף יפה מעל הגנגס. קרן הביאה לי מדריך הודו בעברית תוך דקה שאנחנו פה. מנסים להבין מי נגד מי פה. קרן מנקה את השירותים איך שהגענו. הילדים שמחים להגיע ולסיים את הנסיעה. ארבע ורבע חגורת כסף על קרן. מנסים לעכל את הירידה מהארמון 5 כוכבים לגסט-האוס רבע כוכב בקושי. אני זורם.  יורדים למסעדה. כולם ישראלים, ילדים אחרי צבא. חמודים. אני מרגיש כמו אבא שלהם. התפריט חצי מערבי.  קרן מתחבבת עם הישראלים. מצב רוח שלה משתפר. אני מחייך וזורם. חמש וחמישה מחכים לאוכל. קרן מדברת עם הישראלים ואני תוהה מה הילדים יעשו פה תקופה ארוכה. הילדים אכלו פיצה. רומי אורז עם עוף שהיה לה טעים. אני ירקות בקארי וקרן לא הזמינה מנה אבל אכלה מכולם. הישראלים שפגשנו היו פה שבוע והלילה נוסעים לדארמסלה כ12 שעות במונית.

  

לאק’סמאן-ג’ולה – חמש וארבעים יורדים לגשר ל-לאק’סמאן-ג’ולה בריקשה. פה לטוק-טוק קוראים ריקשה כך נדמה לי. איך שיורדים מהריקשה, פרה נוגחת לקרן קלות בתחת. וואו איזה נוף! הנוף של הגשר עם הגנגס מרהיב וביחד עם ההודים והצבעים זה משהו מעולם אחר. הם מסתכלים עלי כאילו אני חוצן. הפרות עצבניות כאן בכל מקום. עידו ועלמה מפוחדים בעיקר מהפרות. מראות לא מוכרים. צפיפות, מבטים, הודים מכל הסוגים וכל הצבעים. פונים אלינו, רוצים למכור לנו. מתבוננים עלינו. תחושה של זר ומוזר מהול בפחד. יש גשר תלוי מחבלים מעל הגנגס העצום והרחב. גובה רב. אנחנו צועדים עליו לצד השני. הגשר קצת רועד. פרות חוסמות את המעבר. גם טוסטוסים עוברים פה. עלמה על הידיים שלי, רומי על קרן ועידו צמוד אלינו. הילדים קולטים את החששות שלנו, בעיקר קרן חוששת כך נידמה לי. מגיעים לצד השני. לא מוצאים את עצמנו. לא יודעים מה לעשות. אני דורך על קקה של פרה. חוזרים בחזרה על הגשר. אי אפשר לעבור, כמה פרות חוסמות את הדרך בדיוק באמצע הגשר. מחכים דקה או שתיים. הודי מבריח את הפרות כדי לאפשר מעבר. עידו מחזיק ידיים לקרן. פרה עוברת בין עידו לקרן. עידו נבהל, היא מפתיעה אותו, מגיעה מאחור. יושבים לקפה באחד מבתי הקפה עם מזגן. ברחובות יש המון חנויות שמוכרים דיסקים עם מוסיקה מדהימה. אני רוצה לקנות אבל הכל דיסקים ואין לי פה איך לקרוא דיסקים. יש גם חנויות עם מלא ספרים על מדיטציה פה. הרחוב מלוכלך אך לא מסריח, לפחות אני לא מריח. בבית הקפה אפשר לנשום טיפה. עידו מחייך, הילדים קצת משתחררים. שותים אמריקנו טעים. חוזרים במונית חמודה כזאת.

      

חזרה לחדר – שבע ועשרה בחזרה לחדר. רוחץ לכולם רגליים שחור משחור. רוחץ את רומי. ניראה לי שקרן בסטרס מהלכלוך בעיקר המקלחות והשירותים פה. לי לא מפריע לכלוך. מזגן לא עובד, קוראים לניסן מהגסט-האוס, הוא שולח מישהו שמדליק משהו בארון חשמל וזה מתחיל לעבוד.  עשרה לשמונה. שמונה. עלמה מתקלחת עם מים קרים. קוראים לאחראי והוא מסדר פתאום מים חמים. עידו מתקלח. רומי כבר בוכה. תשע. המזגן רק עושה רעש ולא מקרר. מקרר לחילופין. האחראי בא כמה פעמים לנסות לסדר. אין ישועה. עידו דואג שלא ירדם בלי מזגן. רומי ועלמה למיטות. עלמה רוצה לדבר ולא לישון. עידו נירדם. רומי נרדמת ושוב מתעוררת אחרי עשר דקות. שוב נרדמת. עלמה לא רוצה לישון. היא רוצה לדבר איתי. היא מזכירה לי איך היה כיף לדבר רק אני והיא בלילה הראשון בבנגקוק. הכל היא זוכרת, עלמה. אנחנו מדברים קצת, אני נירדם קצת ושוב מתעורר. היא נרדמת ב11.  אני חושב לעצמי, אנחנו נמצאים במקום הכי של מדיטציה ויוגה, פסגת העולם. כל פינה חוג ומורה ליוגה, מלא ספרים על מדיטציה ויוגה חנויות למוסיקה מהממת של יוגה ומדיטציה. אבל זה ניראה לי מתועש מידי, חומרי מידי ומנוגד למה שאפשר לקרוא רוחני. למכור מדיטציה ויוגה בצורה המונית כל כך מנוגד להבנה שלי ולאינסטינקט הבסיסי. ניראה לי שמי שבא לפה אלו תיירים מערביים לקבל איזה שיעור. ישלמו כסף ללמוד משהו כדי להחזיק פה את המקום ובטח לא ילמדו באמת ולא יתמידו. מצד שני הלוואי שהיו עוד הרבה מקומות בעולם שמלמדים מדיטציה ויוגה כי זה באמת מה שאני מאמין שאנשים צריכים יותר בכדור הזה. אז יש מלא סתירות. המקום פה הוא קסום כאילו מישהו כישף אותו וכולם מכושפים: האנשים, המורים, הנוף, הצבעים והפרות. זאת רק התרשמות ראשונה, אני אומר לעצמי,  צריך לנסות ואחר כך לגבש דעה. סגרנו את המזגן המרעיש, גם הנמכנו את שני מאווררי התקרה והלכנו לישון.

יום בצ’אנדיגר

הודו – יום בצ’אנדיגר

היום ה-19 למסע – 23 באפריל 2013

סם הודי מרדים – אתמול כולם התרסקו במיטה ב9. עידו כבר נירדם תוך כדי ארוחת הערב. המלצר ההודי החמוד שטיפל בנו כל הארוחה אמר לנו שנעלה לחדר והוא כבר יביא את החשבון לחדר. זה עוד לא קרה לי לפני כן בחיים. איך שהגענו לחדר דפיקה על הדלת והוא עם החשבון. מתייחסים אלינו פה כמו מלכים. אני גם מרגיש כמו מלך אז זה ניראה לי טבעי. לקרן זה מרגיש מוזר. היא מלכה אמיתית אבל עדין לא מרגישה לגמרי כך. אני משתדל להיות מלך טוב ורחום ולתת לעובדי המלוכה פה תחושה של חום ללא ניכור. גם אני נרדמתי בסביבות 10 ולא הצלחתי לכתוב. הרגשתי כאילו היה באוכל סם הודי מרדים, עקשן במיוחד שהפיל אותי למיטה. נילחמתי רק קצת בסם המרדים ונפלתי למיטה אחת גדולה עם מלכה אחת ושתי נסיכות. במיטה בצד ישן הנסיך עידו ויורש העצר. זה מזכיר לי שעידו היה קטן הייתי נוהג לומר לו שאני המלך והוא הנסיך והיינו משתעשעים בתפקידים האלה. באמת הרגשתי אז כמו מלך וניסיתי להסביר לו שלהיות מלך זה בעיקר עניין פנימי לא משנה כמה כסף יש לך וכמות הנתינים ומשרתים בממלכה. ככה השתעשענו תקופה ארוכה עד שזה כבר נהיה קשה לנהל ולתווך בינו לבין האנשים במציאות היום יומית שלנו. רומי מעירה את כל אנשי המלוכה החל מחמש וחצי ועד שש. קרן משתפת את ניסים בזה שאני כותב בלוג והנה תגובתו::

ותגובתי אליו: זכות גדולה שאתה מתעניין בנו. אני מרגיש ויודע שלמדתי מחכמתך המון. בזכות חכמתך, כתיבתך והפצתך את דברי החכמה אני מרגיש שגם אני ישבתי במנזר בקוריאה יחד איתך. זה מחמם את הלב לדעת שאתה גאה בנו, אשתדל להמשיך ללמוד מחכמתך הרבה וגם לשתף ולהפיץ את החכמה לכל מי שמתעניין ומעוניין ללמוד על התנהלות בריאה יותר בעולמנו המאתגר. חיבוק גדול גדול מקרן ובן.

בוקר הודי ראשון – שש וחצי במיטה נהנים מהנוף שנשקף מחדרנו. מתכנן לרוץ הבוקר בחדר הכושר. לובש את מדי האצן. שבע ועשרה, הדלת לחדר כושר נעולה. אני יורד עם עידו ללובי ומבקש שיפתחו. אני לא רגיל לרצות על הליכון כבר. שנים שאני רץ בחוץ. שרק התחלתי לרוץ, הייתי רץ במכון כושר על הליכון ואחר כך בבית על הליכון אבל מאז שהתחלתי לרוץ מחוץ לבית, התמכרתי. אני מבין שאני בעצם רץ עם הלב. לא עם המיינד. תמיד עם מוסיקה כמזון רוחני ללב ונשימות גדולות שמזרימות חמצן לכל האיברים בגוף במידה מספקת למאמץ הגופני. הנשימות על פי הקצב מכניסות את כולי לטראנס מדיטטיבי. המוסיקה תמיד על ווליום גבוה כאילו לחשמל את הגוף. מוסיקה חזקה והנשימות כדי לחבר את הלב לרגש. בעל הבית אומר למיינד – ארצה, שב תנוח. אני בשליטה. שומר עלינו, אל תדאג. המיינד, ברגע שהוא רואה את המדדים של ההליכון (זמן, מרחק, וכו) הוא מתעורר ומנסה לקחת שליטה. אצלי אין לו סיכוי אני אפילו לא צריך לחסות עם המגבת כמו שהרבה מתאמנים בחדר כושר נוהגים לעשות. התמונות שעולות לי הבוקר הן שאני ענק, יושב על הירח ומלקק חלקים מכדור הארץ, כאילו הכדור היה גלידה עם הרבה טעמים, אני רואה את ניסים גם יושב על כדור לכת אחר, אני קורץ לו ושואל אם הוא רוצה לק, הוא אומר לא תודה. הוא גם ענק, יושב על הכדור לכת אולי מאדים במדיטציה. ואז אני רואה גם את אקהרט ענק על עוד כדור עם החיוך השובב שלו.

מכון כושר למיינד – אני מסריט לעצמי סרט שבעתיד אפתח מכון אימון למיינד שבו אלמד אנשים לחזק את בעל הבית שלהם ולגרום להם לשלוט במיינד כמו שאני כבר יודע ולמדתי במשך השנים. אני רואה בדימיוני תוכנית של כמה שבועות גם למתחילים ותוכנית למתקדמים. גם יש פיתוח של תוכנה חדשה שכמו קסם מזהה את רמת המודעות שלך ומדרגת בין רמה 1 לרמה 10. מתחילים הם אלו שזוהו רמה 1 עד רמה 5. מתקדמים מ6 עד 10. אתה חייב להתנתק מסביבתך לכמה שבועות על מנת לקפוץ רמה אחת או שניים. המכון הוא ללא מטרת רווח, רק לעזור לאנשים להיות יותר מודעים ולחיות שהם ערים ולא חולמים ונשלטים. אנשים עשירים ישלמו עבור השירות ועל כל עשיר שכזה, ימומן מישהו שאין לו אמצעים אך רוצה בשדרוג. גם ניסים, אקהרט ורפי יעזרו ליצור את תוכנית הלימודים ואולי יבואו להרצות שם.

כמו לעשות ספונג’ה – סיימתי קצת יותר מחמשה ק”מ. עידו היה פה רוב הזמן, מתוק כזה לא הפריע לי. שיחק עם כל המכשירים. בסוף הריצה הראה לי מכשיר שאתה עומד עליו והוא מרעיד לך את הגוף ואת כל השרירים. עידו ואני עולים והוא צוחק בטירוף, איזה כיף לשמוע את הילד שלך מתגלגל מצחוק בבוקר סתם ביום שלישי. היום ה19 לחופש האולטימטיבי וזה עדיין לא מובן מאליו שאפשר כל כך להנות ולחיות בלי שום מחויבויות בעתיד הקרוב והרחוק יותר. שמונה ועשרים לכיוון החדר. תמיד אחרי שאני לא רץ איזה שבוע או יותר, הריצה היא עוצמתית במיוחד. זה כמו ספונג’ה אחרי שיש כבר המון אבק, חול ולכלוך. אתה מנקה בכיף עם מוזיקה, חגיגה ויש ריח טוב של סבון ריחני ואיכותי ובסוף הכל נקי ומריח. איזה כיף. עכשיו הכל נקי ומריח מבפנים. אני חוזר לחדר עם עידו, זה רק כמה צעדים כי זה בקומה שלנו. עלמה שמה גנגה-סטייל באייפד מיני ואני רוקד עם שלושת ילדי בטירוף. גם מקפיץ את הבנות על המיטה. החיים יפים. מותר להנות הכל בסדר. בחדר שמונה וחצי, מול נוף מרהיב. כמו להיות בצימר בצפון אבל בהודו ומהודר פי עשר בערך מצימר הממוצע בארץ. יש בחדר במקלחת קיר זכוכית בין המקלחת לחדר השינה ווילון. אתה יכול להרים את הווילון ולראות את החדר ואת הנוף שמשתקף מהחלון של החדר. אני מרים את הווילון ומתקלח מול הנוף, כולם בחדר אצלנו, אין בושה של עירום בבית שלנו. את זה קרן הביאה מהבית שלה. בית של ארבע אחיות שאחד התחביבים שלהן היה לארח חברה בזמן מקלחת או שירותים.

לבד עם שלושה ילדים בארוחת בוקר הודית – תשע, קרן נרדמה בחדר ואני לוקח את שלושתם לבדי לארוחת בוקר. אני לבד עם שלושתם, בחדר האוכל אנחנו אטרקציה. יש רק כמה הודים אורחים וכמה אנשי צוות. אחד מאנשי הצוות עושה לי סיור ומראה לי את כל התבשילים ומסביר לי מה יש בתוכם. חגיגה לצמחונים. אין ירקות או אוכל מערבי כמו חביתות, גבינות ונקניקים. הכל מלא תבשילים הודיים. אני מת לטעום מהכל אך לא יכול כל כך עם שלושתם. אני דואג שכולם יאכלו, הם אוכלים ביצים קשות, לחם קלוי עם חמאה וקורנפלקס. אני גם מצליח לגרום להם לטעום מכמה מאכלים הודים. אני שולח מידי פעם את עידו להביא לי משהו וגם מצליח ללכת לבד שרומי שקטה בכסא שלה ועידו ועלמה משגיחים עליה. לוגיסטיקה לא פשוטה אבל אני אחרי ספורט, נקי, רגוע ועם המון סבלנות. כולם נהנים ואנחנו אטרקציה וחגיגה לעיניים. בכלל, אני גם מאפשר לקרן לישון. סוף הדרך. כולם גם אכלו כולל אותי ורק רומי שברה כוס אחת. הלכנו לבדוק את הבריכה שוב , אין אף אחד. קרן בחדר ישנה. מנסה לתת לה עוד לישון, לא מעיר אותה בשביל לאכול. אני מנסה לקחת אותם לבריכה בלי שהיא תתעורר. אני שולח רק את עידו לחדר להביא לנו בגדי ים.

בבריכה – התעוררה. שלחתי אותה בכוח לארוחת בוקר ואנחנו לבריכה. כבר עשר ורבע ויש לה רק רבע שעה. עשר וחצי בבריכה לבד עם שלושתם ורק אנחנו פה ועובד בריכה. הכל חרסינה סביב ומחליק ברמות-על. אני כמעט נפלתי על הראש שרומי בידיים שלי. הוראה חדשה לא מסתובבים בלי נעליים נקודה וסימן קריאה. גם קרן מגיעה. אני ניכנס עושה בריכות, לבד לגמרי בבריכה ענקית. קרן עם רומי בעגלה לסיבוב אך היא לא נרדמת. עידו הולך להביא מהחדר כל מיני דברים וגם לפטופ שאוכל לכתוב וגם את שיעורי הבית שלו. היום יום מנוחה. אחרי מסע בדרכים הכי חכם זה פשוט לנוח בלי לעשות כלום. לא ממהרים לשום מקום. הודו פה ולא הולכת לשום מקום. 11 ועשרה עידו חוזר. 11 וארבעים מתקפלים. השקט והחום של הבריכה מרדימים אותנו. עולים לחדר וקרן עם רומי סיבוב בעגלה שתירדם. אני גם מנסה לדחוף את קרן לחדר כושר .בדיוק מנקים את החדר אז ירדנו שוב לאולם החתונות. אני עלמה ועידו. עלמה אוהבת את כסא המלך שם. הם עושים לי הצגה של מלך ומלכה. אני הקהל, יושב על ספה והם על הבימה המרכזית איפה שנישאים חתן וכלה. הם מקסימים. מתלחששים בשקט מאחורי הכסא מאחורי הקלעים שהקהל לא ישמע את מה שהם מתכננים להציג. היא מלכה והוא משרת. משהו העלמה הזאת… אני משדרג אותו לליצן חצר. כבר 12 ועשרה הם משתעשעים בלהציג, ממש חוג תיאטרון.

עוד במלון באיזי – שתים עשרה וחצי חוזרים לחדר, רומי ישנה על המיטה, החדר מצוחצח ברמות שלא ראיתי. הם מדהימים פה, אפילו גלגלו לנו יפה יפה את כל כבלי החשמל של כל המטענים של כל המכשירים ויש לא מעט. סבונים חדשים בשקית במקלחת. הכל טיפ טופ. עלמה עם סרט דיסני במק שלי, קרן הלכה לספורט. היא גם תרוץ 25 דקות לאחר שלא רצה ארבעה חודשים. כל הכבוד לקרן האלופה! אני כותב. בינתיים עלמה גם נרדמה. עידו הלך להכין שיעורים אצל קרן בחדר כושר ואני פתאום לבד בחדר עם רומי ועלמה ישנות. שתיים וחצי סיימתי את הפוסט של אתמול כולל תמונות. עכשיו במסעדה. עשרים לארבע ויש לנו תכניות לצאת לטייל בסביבתנו, רשמתי כמה מקומות מומלצים: Rock Garden, Sukhna Lake and Mata Mansa Devi Temple. הערנו את הבנות שישנו. קרן שיתפה אותי במה שכתבה, אולי נפרסם את זה. עידו ניסה להכין שעורים והצליח רק קצת. הוא כבר לא כל כך רגיל להכין שעורים אחרי חופשת הפסח לפני שנסענו ועכשיו בשבועיים של תאילנד לא הכין יותר מידי. כשנגיע לרישיקש נתחיל בשגרה של לימודים. ארבע ורבע סיימנו לאכול. יש לנו פה מלצר קבוע שהתידדנו איתו כבר. כשאני אוכל, הוא כל הזמן עומד ומסתכל לראות שהכל בסדר. הוא מגיב תוך שניה לכל מה שאתה צריך. זה קצת גורם לי אי נעימות לדעת שמישהו נועץ בי עיניים כל הזמן שאני אוכל. קצת מזכיר לי את מקויה הכלבה של תאריקה שמסתכלת עלי שאני אוכל ואני תמיד מעיף אותה כי זה מפריע לי לאכול.

נוסעים לטיול קצר – עשרה לחמש שוב במונית נוסעים לטייל באזור. דאגו לנו להכל. מונית עם נהג צמוד, להחליף כסף ואפילו למים. בדרך מלא משאיות של טאטה צבעוניות, רואים הרבה טוק-טוקים / ריקשות עם מלא אנשים דחוסים. מראה הזוי וסוריאליסטי קצת. עידו צוחק, רואה טוק-טוק קטן מפוצץ אנשים והנהג יושב על אחד הנוסעים. וממול יש קניון, איך זה מסתדר? הזוי! הגענו לגן הסלעים. צריך לשלם כניסה. 20 רופי למבוגר ו5 רופי לילד סה”כ 50 רופי שזה 3.5 שקלים. אני רק פרטתי דולרים במלון ויש לי רק מעטפה מלאה שטרות של 500 רופי. הקופות גם מצחיקות הם בגובה אולי 70 ס”מ מהרצפה ואתה צריך להתכופף כדי לראות את הקופאי ולשלם. אין לו עודף או הוא לא מוכן לקבל שטר של 500 שזה 35 שקלים. אנחנו רואים דוכן של רוכל מוכר שתיה ועוד שטויות. קרן אומרת לי בוא נקנה מים ונפרוט. קיבלנו מים מהמלון אבל הפקק לא סגור הרמטי אז קרן חוששת שאלו מים שמולאו מהברז ואסור לנו לשתות. לרוכל גם אין עודף. הוא לוקח את השטר והולך לחפש. חוזר אחרי דקה עם ה-500 רופי. טוב, מה עושים? הרבה כסף פה זה כסף לא שמיש. אני ממשיך ללכת שוב לכיוון הקופה והודי אחד אומר לי בוא אני יעזור לך. אני אומר לו תודה וקורא לקרן ומספר לה, כאילו מבקש את עצתה האם זה בסדר? היא כבר הייתה בהודו. אני עוד לא יודע איך לקרוא את ההודים. ההודי עומד בתור איתי ומוציא שטר של 100, חשבתי שהוא יפרוט לי. הוא בודק וסופר כמה אנחנו, רומי לא צריכה כרטיס ומשלם עבורנו וקונה לנו כרטיסים. אני בא לתת לו את הכסף והוא אומר לי – לא צריך. זאת מתנה. הוא אומר לי: ברוך הבא להודו. אני מודה לו וגם קרן ואנחנו נכנסים לגן. הגן מיוחד כולו מסלעים עם מסלול צר כמו מבוך שכל פעם נגלה לפניך עוד חלק מהגן. הגענו גם למפל יפה ומלא הודים מצטלמים. רוצים גם להצטלם איתנו ובמיוחד עם עלמה. גם אנחנו מצטלמים איתם ומשוחחים איתם. אחרי כ45 דקות יצאנו. הנהג מחכה לנו, נוסעים לאגם שהוא צמוד לגן הסלעים. רק 5 דקות והוא מחנה את הרכב. האגם הוא אגם מלאכותי שבנו בעיר. בכלל העיר הזאת היא עיר מתוכננת היחידה בהודו. היא דיי חדשה והכבישים מאוד מסודרים. זאת עיר מאוד מערבית יחסית להודו. עיר שתוכננה, כבישים מסודרים, מרכז היי טק וקניון. אנחנו נעזרים בנהג כדי לפרוט את 500 הרופי למאות. אחרי כמה ניסיונות מצליחים ונכנסים לאגם. קונים מים, פופקורן לעלמה. אנחנו שוכרים סירת ברבור פדלים ומפדלים בשקיעה באגם. חצי שעה סיבוב וחוזרים למונית, כבר שבע, מחשיך. למלון, נוותר על המקדש.

חזרה למלון – עשרה לשמונה במלון. יש שקית על המיטה. קרן שואלת מה זה? אני פותח, זאת שקית כביסה. הם כיבסו לנו את הבגדים שהיו זרוקים בחדר בלי שבכלל ביקשנו. גם שוב סידרו את החדר והוסיפו את המיטה הנוספת. הכל מקופל ומריח גם חולצות המסע שהביאו אותנו מבנגקוק. קרן אומרת: אני לא רוצה ללכת מפה. אני מרגישה כמו מלכה . כביסה בלי שאני בכלל מתבקשת…אין דברים כאלה. לא הולכים נשארים פה! יאללה מקלחות ולישון כבר שמונה. אפילו את המונית שהזמינו לנו אנחנו לא צריכים לשלם בעצמנו, הם יחייבו את החדר. כולם נרדמים מהר בערך בתשע וגם אני לא מצליח לכתוב ונירדם. לילה טוב. מחר על הבוקר נוסעים לרישיקש.

הדרך מתאילנד להודו

הדרך מתאילנד להודו

היום ה-18 למסע – 22 באפריל 2013

מתנה ליום הולדת 40: הודו –   אני וקרן התעוררנו בחמישה לחמש. הגוף חכם ויודע מתי לקום. בחמש הטלפון מתקשר – השכמה. בחמש וחמישה גם האייפון מצלצל. גיבוי על גיבוי על גיבוי זה ביטוי להתרגשות. היום כולם לובשים את חולצות המסע. רק רומי לא רוצה ללבוש את החולצה. קרן לא מכריחה, לא צריך להתחיל במלחמה על כל שטות. רק מצחצחים שיניים, אוספים אייפונים טעונים 100% ויורדים: 2 מבוגרים, 3 ילדים אחד תיק backpack על הגב שלי, מזוודה שחורה חדשה, מזוודה כחולה שקרן קנתה בשדה התעופה בארץ וצולעת אחת שלא רוצה ללכת בינתיים. גם, תיק בית ספר של עידו על קרן , תיק backpack קטן על עידו ומרקו פולו אחד על הצוואר שלי. אה ועגלה גם. שש כולם בשאטל עם עוד 8 תיירים. עידו, קרן ורומי מקדימה על יד הנהג ועלמה עלי מאחורה. שאני וקרן הכרנו לפני 10 שנים, קרן הבטיחה לי שאהיה בן 40 היא תיקח אותי להודו. אז אני בן 40 וחצי והבוקר אהיה בהודו. מקום חדש, התרגשות גדולה. אני מכיר את הודו מהסיפורים של קרן ושל תאריקה אבל לאחרונה הכרתי אותה מעזריאל קרליבך שביקר כאן בשנות החמישים וכתב יומן מסע מרתק. הודו וודאי השתנתה מאוד מימי קרליבך.

  

שדה של מטוסים – אנחנו בשדה תוך 10 דקות. קונים שוקולדים ורומי מסכימה להחליף לחולצת המסע בתמורה לחופן M&M. שמונה ורבע כולם במטוס יושבים ביחד. עייפים מאוד. רומי מציקה. בעיקר לקרן. עלמה יושבת על ידי בשלישיה רק שלנו וקרן, רומי ועידו בשלישיה מלפנינו. המטוס קטן יחסית, חברת Jet Airlines India. בערך 35 שורות ובכל שורה 6 מושבים , שלושה בכל צד ומעבר ביניהם. הטיסה סה”כ ארבע שעות לניו דלהי.  אני עם אבקת נמר ביד. אני לא מאמין שכמעט שלושה שבועות מאז שיצאנו ואני רק בעמוד 30. לא מצאתי זמן לקרוא כמעט כלום ויש לי עוד לפחות 10 ספרי שמע ועוד כ5 ספרים אלקטרונים באייפד. ספר קריאה פיזי לקחתי רק אחד חוץ מאקהרט כוחו של הרגע הזה וחכמת המזרח של ניסים.  רבע לתשע זזים על המסלול, הקברניט מכריז שהטיסה היום רק 3 שעות ולא 4 כמו שתוכנן, כך אומרת קרן.

שיעור ב”מגיע-לי” – תשע ממריאים, תינוק בוכה. אנחנו כולנו שקטים, גם רומי. רואים קצת את הנוף של בנגקוק מלמעלה. עלמה חמודה כל כך, מספרת לי על החברים בגן, אומרת שלעידו, לקרן ולה יחגגו יום הולדת בהודו ובסדר הזה. לך היא אומרת באוסטרליה. אנחנו יושבים בשורה 14 וזה קרוב למנוע, רעש מציק. אני שם את האוזניות שמבטלות את הרעש. וואו 80% רעש יורד, עכשיו גם מוזיקה מחשמלת עם דיג’. אין בכלל יותר רעש של מטוס. במטוס יש לא מעט הודים, עכשיו גם ריח של גרביים. תשע וחמישה רומי נרדמה.  אני שם לקרן את האוזניות שיהיה לך כיף. היא מתנגדת, לא צריך, היא אומרת. אני מתעקש והיא נכנעת. חייב להוביל פה שינוי, היא חייבת לתת יותר לעצמה. אני עברתי את השיעור של ״מגיע-לי״ אני כבר לא זוכר מי היה המורה לשיעור הזה אבל פעם לא הייתי בעל יכולת של מגיע-לי הייתי ב-“לא תודה”, “לא צריך” ואפשר גם בלי. בילדותי הייתי ילד ביישן ומפוחד וכל דבר שהעולם הציע התכווצתי ולא לקחתי. היום אני כבר מומחה במגיע-לי, אפשר שתיים בבקשה, אני יודע לקבל, ליהנות ולהתפנק וזה כיף. אתה פשוט צריך להפסיק להתכווץ ולהיפתח הכי רחב. לפתוח את הידיים לרווחה ואת הלב להגיד כן מגיע לי , למה לא?  אחרי זמן מה זה הופך להרגל ושיגרה כמו שהיה בשגרה הלא מגיע לי המכווץ שבאופן אוטומטי אתה מתכווץ ואומר לא תודה, מנסה להדוף כי ככה אתה רגיל. אני מנסה ללמד את השיעור הזה את עלמה ועידו במטוס. אין קשר לצניעות וצמצום. אפשר להיות צנוע ואפשר להצטמצם אבל באותו זמן להגיד כן אני רוצה, אפילו שניים למה שמוצע לך ברגע זה. לדעת לקבל זה גם לדעת לתת לצד השני להעניק לך. זה גם לקבל את הרגע הזה, כאן ועכשיו. כבר תשע ועשרים מחלקים משקאות. לי רק מים, עידו מים ומיץ תפוזים – הוא לא היה צריך לעבור את שיעור מגיע-לי אבל אני מזכיר לו. גם עלמה עוברת את השיעור הזה למרות שלא כל כך צריכה. מים ומיץ תפוחים. אין לדיילת בעגלה אבל הלכה לבדוק וחזרה עם מיץ תפוחים. אני הייתי חייב את שיעור מגיע-לי ועברתי בהצלחה יתרה לפני שנים. עכשיו נלמד את קרן. היא באה להחזיר לי את האוזניות. אני אומר לה, מה? למה את לא רוצה? היא עונה – רוצה. אז אני מסמן לה להשאיר. היא משאירה , יופי אני מרוצה.  עלמה מנסה להירדם, גם עידו, הוא עבר אלי ואל עלמה. יש מקום פנוי בשלישיה שלנו. תשע וחצי, האוזניות חוזרות אלי. בסדר אני אומר לעצמי, מספיק לשיעור ראשון. מחר נמשיך.

קרקע לבנה של עננים – עשר וחצי, לוקח לי חצי שעה למלא את התפסים לכולם – גם פרטי דרכון וגם פרטי ויזה להודו, המון. ברקע אני שומע מוזיקה מהממת מהסדנה של ניסים. איזה כיף שהעתקתי. אני מביט מהחלון של המטוס ויש מתחתי קרקע לבנה של עננים עם גלים כמו צמר גפן סוכר צפוף, כמו ספוג לבן דחוס ורך כזה, בא לך לקפוץ ולשכב על העננים ולעוף באוויר. ניראה כאילו אם תקפוץ, תנחת על העננים ברכות כמו על מזרון פוף רך רך. כמו ים לבן. מהמם. המוזיקה גם מתאימה לשכיבה על עננים וריחוף. אני עף על החיים שלי. נהנה כל שניה, כל שניה אני סוחט את לימון החיים ומנסה להוציא את כל המיץ של אותה שניה. מחייך המון. אני חי פה בכאן ועכשיו. לקח לי ארבעים שנה להגיע לרגע הזה. עוד פחות משעה נוחתים בדלהי. רומי התעוררה בינתיים, טעות, עוד שעה נוחתים. עידו רצה פיפי הלך עם קרן אבל חזר בלי לעשות, הוא פוחד מהרעש של השירותים במטוס. לקחתי אותו שוב איתי והאזניות למה לסבול? אני מלמד אותו לא להתאפק אם לא חייבים. אחד עשרה, עוד שעה טיסה. שלוש שעות זה כלום זמן.

עוד במטוס – 11 ורבע קרוע מעייפות. רומי על ידי באייפד הגדול. קרן עידו ועלמה בשלישיה משחקים טאקי. עד עכשיו הטאקי היה בשימוש רב. תודה לסבתא נורית על המתנה. עלמה מנצחת הרבה ומתלהבת. אבל גם אומרת כל הזמן שהכי חשוב זה ליהנות ולא לנצח. ניסינו ללמד אותה את זה כי היא הייתה ממש מתעצבנת שהייתה מפסידה. כבר עשרה ל12 שלוש שעות מאז שהמראנו. קרן טעתה זה לא שלוש שעות במקום ארבע זה שלוש שעות וחמישים דקות. היא לא הבינה או לא שמעה. אני פותח תפוציפס לרומי. עידו רוצה גם, היא לא נותנת. אני אומר לקרן שצריך להקשיח עמדות איתה. אני לוקח לה את השקית ומסביר שאם היא לא מכבדת אין לה שקית. היא צורחת במטוס אני לא מתרגש. מסתכל לה בעיניים ומסביר בטון שקט. הודית שיושבת על יד מסתכלת ומחייכת. אני מחזיר לה. העיניים שלה אומרות שהיא קלטה. עכשיו היא מכבדת את עידו בלי שהוא מבקש. ההודית מושיטה יד ומבקשת מרומי גם. רומי נבוכה ולא נותנת, אני מסביר לה שצריך לכבד. אני נותן להודית והיא מחזירה לרומי אחרי דקה. לא אכלה רק לימדה. אני פותח שקית של תפוציפס אבל מאפונה ולא תפוח אדמה. קנינו בסופר בבנגקוק. 12 ועשרה משחק עם עלמה טאקי עכשיו. 12 ועשרים. עוד כחצי שעה. הטיסה לא קלה כי כולם עייפים. לי ולקרן כאב ראש. בולעים אדויל כל אחד. פק״ל טיסה כולל אדויל פלוס נשנושים לילדים וכמובן מכשיר הפלא אייפד. אני נזכר שפעם בפק”ל היה גם כדור הרגעה שהייתי עוד פוחד מטיסות. הייתי לוקח וא-בן או קסנקס מה שהיה למישהו מבני המשפחה. כבר שנים לא נגעתי בחומרים האלה. עשרה ל1 נוחתים. בהודו שעה וחצי פחות אז בכלל 11 וחצי

בשדה בדלהי – טוב אז, ביקורת גבולות, לקחת מזוודות, לעבור במכס לעשות check in שוב לטיסת פנים לצאנדיגר עם שלושה ילדים שקמו בחמש זה לא פיקניק. האמת שעידו ועלמה מקסימים ומתנהגים יפה מאוד. עידו זה ברור ורגיל, עלמה מפתיעה בגדול ולא רק היום אבל רומי זה פרא אדם. מסכנה קרן היא משגעת אותה כל היום. אכלנו קצת אוכל הודי בפאסט-פוד בשער ומחכים שיפתחו את השער שלנו. יש לנו חור של 3 שעות ורומי לא נרדמת. עכשיו כבר שתיים בשעון הודו והטיסה יוצאת בשלוש וחצי. השדה תעופה פה בדלהי חדש לגמרי והכל מערבי ומוכר. אז לא מרגישים פה משהו מיוחד. קצת הודים מערביים כאלה ורשתות אוכל מוכרות ופחות מוכרות. הלכו לקנות גלידות במקדונלד. חזרו כל אחד עם גביע. כמעט ונגמרה הסוללה באייפון הטענתי אצל הודים חמודים באיזה חנות. עשרים לשלוש צועדים לשער. שלוש ועשרה, באוטובוס למטוס.

  

מטוס קטנטן – כמו אוטובוס מעופף שתי מקומות בכל צד וכ17 שורות סה”כ. עידו מתלהב מהמטוס הקטן. יש פרופלור לא סילון. עידו ועלמה יושבים ביחד בזוג, צוחקים שמחים מהחיים. הם כבר מומחים לטיסות. קרן ורומי על זוג כסאות משלהן ואני עם איזה הודי על ידם. שלוש ורבע והפרופלור מתחיל לעבוד. רומי בוכה שניות לפני ההמראה בעיקר כי עייפה טי-לים. איך שממריאים היא נרדמת על קרן. המטוס ממריא תוך שניות. הוא מתנדנד כזה באוויר מצד לצד כמו איזה צעצוע בשמיים. אני מפטפט עם איזה הודי. עובר לשבת על יד קרן. פעם ראשונה שאנחנו יושבים אחד על יד השנייה, בכל הטיסות עד כה. עידו ועלמה מאחורינו משתעשעים ועידו פתאום מתגלגל מצחוק, גם מדביק את קרן. אני מחייך, כיף לראות מישהו מתגלגל מצחוק בטירוף. נוחתים בדיוק אחרי 45 דקות, ארבע ועשרים, ארבע שלושים וחמש מחכים למזוודות.

  

טעימה ראשונה וקטנה מהודו – חמש במונית. 35 דקות נסיעה למלון. במונית אני קצת בשוק מהמראות וצ’אנדיגר היא עיר מודרנית יחסית. במונית אני טועם טעימה ראשונה של הודו. ממש בקטנה. אני מנסה לעבד את המראות, הצלילים והריחות. אני מופגז באינפורמציה. מרגיש קצת כמו חוצן שנחת על כדור לכת אחר. כל הזמן צופרים במכוניות. ניראה שאם הצופר לא יעבוד הנהג לא יצליח לנסוע. המון ריקשות, אופניים וטוק-טוקים. נוסעים בלי מזגן דווקא לא נורא חם עכשיו. על פי התחזית אמור לרדת גשם פה. אנחנו הגענו בעונה הלא מתויירת, כך אמר לי ההודי במטוס שישב על ידי. מראות וצבעם שונים. אני מנסה לקלוט מה קורה פה. אני כל הזמן אומר לעידו – ‘סתכל על זה ותראה את זה…”  עוברים על יד איזה שוק קטן, גם פרות בצד הדרך וגם קופים. קופים דיי גדולים. כל זה מרבע שעה נסיעה למלון. אזור יפה פה, הכל ירוק והררי.  המלון שהזמנתי הוא אמור להיות מאוד מפואר. רציתי להתחיל את הודו דווקא בסטייל ולהקל על כולם לפני שנכנסים יותר פנימה. רק שני לילות ואז נצא לרישיקש בצפון יותר ששם נהיה כמה שבועות. אנחנו רואים כבר את המלון מרחוק. כמו אחוזה מבודדת.

במלון – מלון גולדן-טוליפ מבודד באיזה עמק ירוק מלא הרים יפים. כל הסצנה של הקבלה למלון הייתה יכולה להיות חלק מסרט קולנוע שצולם ב  one take. הרגשנו כמו בית המלוכה שהגיע להתארח בהודו בשנות החמישים. הלובי מפואר עם תקרה גבוהה מאוד. עשרה אנשי צוות שמשרתים רק אותנו ודואגים שיהיה לנו נוח וכיף. הרגיש כאילו הזמן קפא פה. לא קשור לשום דבר. לוקחים לנו, סוחבים לנו, מראים לנו, דואגים לנו, מקסימים כל כך. הילדים שמחו על החדר המפואר עם הנוף הירוק מהחלון. התחילו לשחק בטירוף בחדר. ממש באקסטזה. איזה כיף שייהנו. היה חסר להם כי כל היום היו בדרכים. קרן אומרת – איזה כיף להיות במלון. אני מבסוט מהבחירות שלי על כל המלונות עד עכשיו – בנגקוק מוצלח, פוקט – מדהים – קו-פי-פי מעלף ועכשיו פה. כיף לי לפנק את קרן וכולם. היא מכירה הודו אחרת לגמרי. בסדר אני אומר, נגיע ונחווה עוד המון מהודו. שלושה וחצי חודשים נשהה פה. לא ממהרים לשום מקום. איפה שטוב נישאר ואם לא, נמשיך.  שש וחצי אנחנו רואים שקיעה מדהימה ושקט מופתי. שומעים רק קצת ציפורים. מאוד פסטוראלי, רואים פרות שחורות מהחלון. הכל ירוק. עידו ועלמה בחדר באקסטזה, רצים משתוללים והמציאו עולם דמיוני על סוכנים. לא רוצים לבוא איתי אפילו לראות את הבריכה, אני הולך לסייר במלון/ארמון הזה. בינתיים כבר הזמנתי לנו מונית לרישיקש ליום רביעי בבוקר. עדיין מעקל את המראות והצבעים והקולות שהופגזתי בדרך מהשדה. הרגשה של משהו שונה וחדש. מסקרן מאוד. שבע הלכתי עם עידו ועלמה לחקור את המלון, ראינו את הבר, הבריכה, אולם חתונות והמסעדה. כמו ילדים שובבים הלכנו במלון/ ארמון הזה וכל הצוות/משרתים הסבירו לנו פנים. ניראה ומרגיש שאנחנו לבד בארמון הזה. עידו ועלמה באקסטזה פה, רוקדים ושרים בחדר. שמונה ורבע במסעדה. יושבים בחוץ, נורא נעים. בשולחן על יד יושבים איזה 30 הודים רק גברים סביב כמה שולחנות שחוברו יחד. אנחנו מעולפים. אני חולה על חריף ואוכל הודי. אנחנו מזמינים כמה מנות עדשים ולחם טעים ומקבלים עוד כמה מנות ראשונות לא ברורות אך טעימות. לבנות ספגטי עגבניות ולעידו איזה שיפוד מוזר כזה של עוף. עידו נירדם באמצע הארוחה. גם רומי מדברת סינית. ישר למיטה. כולם נרדמים תוך שניות, אני נילחם מנסה לכתוב. נכנע, נירדם גם.

Shop-Shop-Shop, Pay-Pay-Pay

יום קניות בבנגקוק

היום ה-17 למסע – 21 באפריל 2013

עקשנות וגמישות – רומי שוב מתעוררת בחמש ומשהו ובעקבותיה כולנו. חוץ מעלמה כמובן. כל אחד עם מחשב / אייפד או אייפון כל הבוקר. אני לומד על גמישות. עקשנות וגמישות הולכים טוב ביחד או שזה יותר כמו שמן ומים? אחרי שאני מזמין לכולם ארוחת בוקר לחדר כי אין מה לעזוב את הסוויטה הזאת, אני נזכר שתכננתי לרוץ היום. כבר שמונה וחצי, אני מיד לובש את בגדי הספורט ובוחר סוג אימון באייפון. זה עוד תכסיס שלמדתי. שברגע שאני מתכוון לרוץ, אני מיד מתלבש. אני לא נותן למיינד צ’אנס להתחיל לחפש תירוצים למה לא לרוץ היום. כשאתה כבר לבוש, יותר קשה לו להתנגד הרי הוא טיפוס לוגי במיוחד. וללבוש את בגדי הספורט זה לוקח לי בדיוק 15 שניות. בתקופות שהוא מתנגד לריצות שלי בצורה יותר נחרצת, אני מכין את בגדי הספורט עוד בערב שלפני. כך שגם לא אתמהמה ולא תהיה לו הזדמנות להתחיל להגיד משהו נגד. בקיצור כמו שבריאן טרייסי  כותב בספרון שלו – “לבלוע צפרדע – 21 דרכים להשיג יותר בפחות זמן” לא כדאי להסתכל יותר מידי זמן על צפרדע אם אתה צריך לבלוע אותה. זה רק נהיה יותר קשה. אהבתי מאוד את הספרון הזה. קטן, קטן אבל חכם, חכם. ממש לא רוחני אבל פרקטי מאוד לניהול זמן אפקטיבי. או יותר נכון ניהול עצמי כי אתה לא יכול לנהל את הזמן, אתה יכול רק לנהל את עצמך בצורה שתהיה יותר פרודוקטיבי ואפקטיבי. להיות אפקטיבי זה הרבה יותר חשוב מלהיות פרודוקטיבי. על זה סטיבן קובי מדבר הרבה בספר שלו.

בבנגקוק לח בטירוף – אני גם לא מכיר את הסביבה במלון שלנו. המלון ממוקם כ-10 דקות נסיעה משדה התעופה. בחרתי אותו שיהיה לנו נוח גם להגיע לטיסה לפוקט וגם לטיסה להודו.  בנגקוק היא תחנת מעבר. לא היו לי שום תוכניות לטייל בה. כבר טיילתי פעם ולא ראיתי צורך הפעם במיוחד עם ילדים.  כבר תשע, אני הולך לחדר הכושר במלון. עלאק חדר כושר. אני נכנס יש שלושה מכשירים – הליכון לריצות, סטפר ומכשיר חתירה. אני עולה על ההליכון. כלום, מוות קליני. אני יורד מההליכון, מביט למטה עוקב אחרי כבל החשמל והוא לא מחובר לחשמל. רק מכשיר החתירה מחובר בכלל לחשמל. הכבל גם קצר מידי והתקע לא מגיע לשקע. חסר איזה מטר וחצי. אני כמובן לא מוותר ומתקשר לקבלה. שולחים מישהו, מגיע אחרי 10 דקות עם כבל מאריך. מחבר לחשמל. אני עולה שוב על ההליכון, מחייך. יש חשמל אבל ההליכון תקוע. לא מגיב לשום כפתור. אני מתקשר לקבלה שוב, מודיע להם אך לא מצפה לפתרון. טוב מה עכשיו? אני חוזר לחדר, אולי אני ארוץ בחוץ. כבר תשע והחברה כבר בחדר למעלה משלוש שעות ורוצים לצאת כבר החוצה. עקשן – כן. גמיש – רק לומד. טוב, אולי אני ארוץ בערב אני אומר לעצמי אבל אני יודע ש98% זה לא יקרה. ככה זה. אני מתחשב בהם ופושט את המדים של האצן.

קניון MBK – סלט בקטנה בלובי ויוצאים לקניון MBK. מזמינים מונית. עשר ורבע במונית בדרך לקניון. קניות להודו למחר. התוכנית היא לחזור למלון בצהריים ולהנות ממנוחה בסוויטה עד למחרת כי מחר יום בדרכים מחמש בבוקר שעת ההשכמה ובשש בערב נגיע למלון בצ’אנדיגארה. שתי טיסות: מבנגקוק לדלהי ומדלהי לצ’אנדיגארה. . רומי נירדמה במונית על קרן. לקחנו את הכביש המהיר, מבקשים מאתנו כסף אגרה לכביש פעמיים. עשר וחצי, הנהג שם פתאום חגורה, אני יושב על ידו ושם גם. הוא אוביסט עם ראש כפול משלי אולי פי שלוש. לא כל כך מתקשר. מגיעים לקניון הגדול של בנגקוק, רבע ל11. עשרה ל12 קנינו מזוודה חדשה שתחליף את הצולעת ומטען למצלמה ששכחנו בבית. קרן עושה פדיקור, אני ועידו מחפשים את אפל סטור. מצאנו אפל בקומה 5, 12 ועשרים קרן עדיין פדיקור אני עם שלושתם לבד בעיר הקניון הזה. אני לא ממש מצליח להתרכז במוצרים שונים שמעניינים אותי כי אני צריך להשגיח על שלושתם. עידו אחראי על הניווט שלא נשכח איך לחזור לקרן. אולי אקנה משקפת. הקניון הזה עצום. 8 קומות, יש פה הכל. מטורף כמות המצלמות שיש פה והכל מזויף. עשרה לשתיים עדיין בקניון, אוכלים, טעים בטירוף. סתם יש פה מתחם ענק עם כל מאכלי העולם, כל ארץ דוכן עצום עם כל מאכלי הארץ הזאת. מבחר של איזה 30 ארצות שונות. חגיגה לעיניים. מחר הודו, וואו מתרגשים פה. יושבים על ידנו שלושה הודים, אוכלים אוכל הודי. שלוש, עדיין באותו קניון. בחיים לא הייתי בכזה גודל של קניון. שלוש ועשרים אני ועידו לא מסוגלים ללכת יותר. עידו קיבל לייזר, אני משקפת, עלמה גם חייבת מתנה. מתחילה להתבכיין. קרן היחידה שלא קנתה כלום לעצמה. שלוש וחצי במונית, יש פקקים. אני מקבל דואר שכמה חברים מהעבודה קיבלו את המתנות שהשארתי להם. חלקם קיבלו את הספר  חכמת המזרח של ניסים אמון שאני מאוד אוהב. עם הקדשה אישית שהכנתי כמה שבועות לפני שנסעתי. יום חמוד. היה כיף בקניון. הרבה מצב רוח טוב. קרן קנתה חומר לחיטוי שירותים, קצת מפחיד במיוחד שאנחנו מתחילים את הודו בצאנדיגרה במלון גולדן טוליפ מפואר. מעניין אם נשתמש בחומר הזה. אני הבאתי 12 קופסאות שימורים של טונה וחטיף אצות. אני צריך חלבונים והבנתי שלא קל להשיג טונה. אני מקווה שיש בצאנדיגארה כי זאת עיר מפותחת ואוכל לקחת עוד למקומות יותר בעייתיים.

מונית ורודה? רואים הרבה טוטוקים ומוניות ורודות. מצחיק מאוד הצבע של המוניות. לא זכרתי שהיו כל כך הרבה  בבנגקוק. ארבע ועשרים במלון. עייפים בטירוף. עידו נרדם במונית. עד שש הילדים משחקים בחדר ביחד. קרן מביאה את הכביסה ואני עושה סיכומי אקסל של הוצאות מול תקציב. כמובן שיש חריגה בהוצאות מול התקציב של תאילנד אבל זה ממש לא מטריד. נהנו מאוד והיה שווה. לא בזבזנו, רק השקענו בחוויות.  אני גם מסביר קצת לעידו על מה המשמעות של לבזבז מול להוציא או להשקיע. רבע לשבע, קרן כבר אורזת בטירוף להודו. המזוודה החדשה כבר מלאה ומפוצצת. אני על הספה, כזה פרזיט לפעמים. נתקעתי על המחשב, מנסה לסנכרן ולגבות את כל הקבצים והתמונות לDROPBOX  שלי. יותר מ4 גיגה של חומר חדש. הכל מסונכרן ומגובה כפול שלוש. אני גם עדיין במחשב עם האקסלים, מפשט מודלים ומעדכן נתונים. יש לי שליטה מלאה על ההוצאות ותקציב לכל מדינה וגם על פי נושאים. אני פריק של ארגון וסדר. עכשיו גם אני קצת גם אורז אחרי שקיבלתי קצת על הראש ובצדק.

הצולעת נשארת בינתיים – רבע לשמונה יורדים לאכול. שמונה ועשרים אוכלים ומעולפים. לקרן קצת נמאס לאכול במסעדות פעמיים שלוש ביום. שאלתי אם היא מתגעגעת למטבח, כלים ומדיח היא אמרה צודק. קרן חוששת שהחצאית שלה לא חזרה מהמכבסה ואין לה הרבה בגדים. היא מהססת מה לעשות, אולי היא טועה. היא אוהבת מאוד את החצאית הזאת. אני מתעקש שנלך שוב לבדוק. המכבסה בהמשך הרחוב של המלון אבל זה לא סימפטי ללכת לשם בערב ובמיוחד לבד. רומי כבר ממש מעולפת, הילדה ערה מחמש וישנה אולי שעה. רואים את העייפות בפנים. אנחנו הולכים כולנו למכבסה, איך שמגיעים, קרן קולטת את החצאית תלויה לייבוש. חיוך גדול. רומי כמובן נרדמת בעגלה. שמחים, חוזרים למלון. אני מזמין שוב את המלון הזה לאוגוסט שנחזור מהודו גם לנו וגם לתאריקה. אני מבקש גם שנקבל את הסוויטה הגדולה. עשרה לתשע. בחדר. מקלחות, פיפי ולישון. עלמה ועידו נרדמים תוך דקות. מקסים. שקט רק אני וקרן. הכל ארוז, יש שלושה תיקים ענקיים וצולעת אחת בפינה ריקה. התוכנית הייתה להעיף את הצולעת, בשביל זה קנינו מזוודה חדשה היום. אני מרים כל אחד מהתיקים הארוזים, כבד טי-לים. לא אנושי. כל תיק דחוס בטירוף. אני אומר לקרן שאולי זה לא חכם להשאיר את הצולעת כאן. אולי כדאי להשתמש גם בה ולרוקן קצת משקל מכל תיק. כך יהיה יותר קל לנוע עם המזוודות ונוכל לסחוב בקלות יותר. מול זה יש מזוודה אחת נוספת. בהתחלה שאפנו שיהיו רק שני תיקים ועכשיו יהיו ארבעה? לא בטוחים שזה חכם. מנסים, מקסימום אפשר להעיף את הצולעת מאוחר יותר. גם נוכל לקנות יותר מזכרות ולאחסן. אנחנו מזיזים פריטים לצולעת ובאמת התיקים יותר קלים ואפשר בקלות יותר לזוז איתם. גם עידו יוכל לעזור יותר מעכשיו. הכל מוכן וארוז על יד הדלת, השכמה לחמש, אפשר ללכת לישון.