כחול עמוק באגם פוקאקי

כחול עמוק באגם פוקאקי

שבוע 50, היום ה-348 למסע – יום שלישי, 18 במרץ
האי הדרומי – אגם טקאפו – South Island – Lake Tekapo

אבא קפוט לגמרי – חמש וחצי אני קם. עד שבע וחצי במחשב. לא ישנתי מספיק. אני קם עייף. כולם חוץ מעלמה קמים כבר בשמונה. מה נעשה היום? נישאר פה? מה נעשה פה מול האגם? אמור להיות יום יפה. יש לנו כבר יותר מידי זמן פנוי ואנחנו משתגעים קצת. הסוף קשה מנטלית מאוד. יש פה הפסקת חשמל. ניסיתי להתקלח אבל לא היו מים חמים כנראה בגלל שאין חשמל. חטפתי כריזה רצינית. אני כמו מיכל דלק וכל ניצוץ מדליק אותי. אני מושבת הבוקר. לא עושה כלום. קרן עושה הכל. תאריקה וינון שלחו סרטון וידאו מוצלח. כולנו צחקנו ושמענו את זה 10 פעמים. ינון חיבר שיר. תאריקה מופיעה וינון שר את השיר על הלחן של יש לי ציפור קטנה בלב של יגאל בשן. מעונן בחוץ ולא רואים צבע באגם הזה בכלל. כולם יוצאים מפה ואנחנו רק רבע ל10 מתכוננים לאכול. זהו אבא קפוט לגמרי. 11 יוצאים ולא ברור לאן בכלל.

יצאה השמש הללויה – שלושה ימים להעביר עד הטיסה לאוקלנד ביום שישי. 11 ועשרים עושים סיבוב במרכז העיירה. רבע ל12 יצאה השמש הללויה. עידו עם הסקייטבורד ורומי עם הקורקינט. החלטנו להמשיך לאגם פוקאקי. נסיעה של חצי שעה. הגענו. באמת מקסים פה. יש פה מישהי שהולכת עם בגד ים לכיוון האגם. אין מצב שהיא נכנסת לאגם הקפוא. אני אומר לקרן שאין מצב שהיא נכנסת ואני לא. היא נכנסת אז אני שם בגד ים ויורד לאגם. האגם בצבע כחול עמוק. צבע נדיר שיש רק בניו זילנד. מים קפואים אבל אני נכנס. אני אשתוף את הבאסה באגם וישאיר אותו שם. וואו איזה קור ואיזה כיף. עשה לי מצב רוח. אני עם עידו על יד האגם. נכנס ויוצא לסירוגין. יש פה את הבחורה המבוגרת שנכנסה למים ועוד שני צעירים איתה. הם גרמנים, ברור. אנחנו מקשקשים ומצטלמים. עידו מצלם אותם במים.

פוקאקי אגם כחול עמוק ומיוחד – כבר שלוש. קרן הכינה אורז פרסי אנחנו יושבים לאכול מול האגם. אני השלמתי שני פוסטים ויצאנו בחזרה לאגם טאקפו. נסיעה של חצי שעה. פתאום רואים את הצבע הכחול המיוחד של פוקאקי עם ההרים המושלגים היפים. ממש יפה. בדרך לפה, כל זה היה בגב שלנו. כמו המצב רוח שלי שהיה למטה ועכשיו למעלה.

בחזרה לאגם טפאקו – חמש ורבע הגענו על יד הפארק של הבוקר. יש פה ספא ומגלשות וכל מיני. ירדנו לבדוק. יש להם בעיות תפעוליות אז סגור. חוזרים להיכנס שוב לפארק שהיינו הבוקר. עדיין שמש ונעים. ירדנו לחוף פה מול הפארק. יש פה קייאקים, אופני מים ועוד שלל אטרקציות. עידו נכנס לתוך בלון שקוף ענק והשתעשע בתוך המים. עכשיו הוא רוצה אופניים על מים. מן מתקן כזה שמפדלים ושטים. שש ורבע עידו כבר ממש התרחק עם אופניי המים. הבנות משחקות על יד המים. חם ונעים. פתאום ניו זילנד שוב מקסימה שזורחת השמש כאן. חזרנו לקרוואן והקלטנו קליפ תשובה מצחיק לקינלים. היה ממש קטעים פה. כבר שמונה היה אחלה אחה”צ ויום בסך הכל. רק התחיל קשה. זהו סוגרים את היום הזה. עוד קצת ומסיימים את עידן הקרוואן. מחר ניסע מפה לכיוון כרייסטצ’רץ ששם נחזיר את הקרוואן ביום שישי בבוקר.

אבא קאפוט באגם טקאפו

אבא קאפוט באגם טקאפו

שבוע 50, היום ה-347 למסע – יום שני, 17 במרץ
האי הדרומי South Island – Oamaru

אדמיניסטרציה – בוקר אחרי לילה הזוי. אני וקרן ישנו אולי 4 שעות. חוזרים מניו זילנד מוקדם יותר. במקום להחזיר את הקרוואן ב27 לחודש נחזיר ב21 לחודש. כלומר ביום שישי הקרוב. אנחנו מספרים לילדים את הבשורה וכולם שמחים. אני כל הבוקר באדמיניסטרציה, משנה את תאריך הטיסה שלנו מכרייסטצ’רץ לאוקלנד וגם את כל המלונות באוקלנד ותאילנד. כבר עשר כולם סיימו לאכול. היום ניסע לאגם טקאפו שאמור להיות מקסים. נסיעה ארוכה. כבר עשר, השמש יצאה סוף סוף. החורף הזה גומר אותנו. קרן כלים אני מקפל עניינים בחוץ. אנחנו במקום קצת הזוי. הפארק קרוואנים הזה מול נמל כזה.  יאללה חייבים לזוז כי הילדים משתגעים כבר. יש פה איזה גן שעשועים מיוחד. עידו הלך לבדוק האם המתקנים לא רטובים מידי ואז ניקח את הבנות קצת. אני ברקע משחרר מים אפורים היכן שאסור. אני מת על הפשעים הקטנים. עידו לקח את הבנות לסיבוב.

לאגם טקאפו – 11 ורבע יצאנו לכיוון אגם טקאפו. נסיעה של כמעט שלוש שעות. לא בטוח שנעשה את כל הדרך היום. נסענו המון רומי קצת ישנה. עצרנו להכין צהריים במקום נחמד בטבע, כבר אחת. אכלנו, נחנו וממשיכים כבר 2 וחמישה. כמעט שלוש הגענו לאגם טקאפו ולפארק שאלי ונרדה שלחו אותנו. ממש על האגם. נחמד פה. מזכיר את הנוף של וואנקה. היה יום ממש חם ובהיר אבל עכשיו שוב קצת מעונן ורוח. אחרי חצי שעה גשם חזק שוב. כל אחה”צ והערב.

 

אבא קאפוט – וואו אי אפשר להמשיך ככה עם הגשם הזה. להיות סגורים בצינוק הזה. לא יודע איך שרדנו חצי שנה אבל נגמר לי לגמרי. עוד שעה אני הופך לדלעת. או איך שרומי המציאה לי :”אבא – קאפוט”. היא הורסת! רומי הרבה פעמים שרה לי “אבא – קאפוט, אבא – קאפוט” ככה בלולאה. אני וקרן גם עייפים כי לא ישנו בלילה הקודם. עכשיו שהקדמנו את החזרה מניו זילנד ומחזירים את הקרוואן כבר ביום שישי זה אמור להיות קל יותר. אבל לא, רק נהיה לי קשה יותר ויותר לשהות פה בקרוואן.

מתקשים לעזוב את דאנידין

מתקשים לעזוב את דאנידין

שבוע 50, היום ה-346 למסע – יום ראשון, 16 במרץ
האי הדרומי – דאנידין – South Island – Dunedin

האם נעזוב סוף סוף את דונדין? – רבע לשמונה. קרן ורומי ערות. היום נעזוב סוף סוף את דונדין ונמשיך הלאה. עשרה ימים נותרו לטייל בניו זילנד. קרן רוצה ללכת למסיבת פורים שהזמינו אותנו ממש מול המוטל בבית כנסת. זה רק ב12 וחצי אז נצטרך למצוא מה לעשות עד הצהריים. אני מבחינתי להמשיך על הבוקר ולעזוב את העיר אבל קרן רוצה. שמונה, כולם קמו פה בחוץ ממש חורף. בקושי רואים אור עם כל העננים. תשע ועשרה סיימנו לאכול. הילדים מציקים הבוקר. בעיקר אחד לשני. עכשיו הם רואים דרדסים. אני משכנע את עידו לשבת עם קצת חשבון אבל הוא זועף.  קשה לי להאמין שסוף סוף נעזוב את דונדין. ניראה כאילו נתקענו פה חודש ולא שבוע שלם. עשר וחמישה אנחנו בקרוואן אחרי מיליון פריטים שהיו שם בדירה. עידו בקריז לא ברור מה עובר עליו. מחכים בקרוואן שהחנייה הצפופה תתפנה כדי שנוכל לצאת עם המשאית.

סביב הבלוק – יצאנו ונסענו 10 שניות עד הפינה של בית הכנסת. יש עוד שעה וארבעים עד המסיבה ויורד גשם דק כזה אבל בכמויות. קרן רוצה לחכות למסיבה. אני לא אבל מכבד אותה. יצאתי מהרכב עם אוזניות ומוסיקה התחלתי לעשות סיבובים סביב הבלוק. כל סיבוב כרבע שעה. הולך בגשם עם כובע. מפעיל את הגוף. מנסה לא לחשוב. כל סיבוב אני מבחין בעוד משהו. נזכר בסרט שראיתי לפני יומיים שהארץ נעמדה האנושות הייתה על סף הכחדה. המסר הוא שבני אדם משתנים כשהם על הסף, על הקצה. כמו שמכינים שיעורי בית ברגע האחרון כי חייבים. אני חושב על זה עמוק. להביא את עצמי לקצה ולהשתנות. כי אין ברירה לא כי אני כזה חכם. כמה פעמים הייתי על הסף על הקצה? כבר 11 אני מסיים את הסיבוב השלישי. הולך בגשם. כל סיבוב אני עובר על יד הקרוואן ומנפנף לקרן לשלום. אומר לה בעצם שיש הזדמנות להמשיך הלאה אם נמאס לה לחכות. רבע ל12 חזרתי לקרוואן כולי רטוב או יותר נכון ספוג מים. הבנות מתחפשות ומתכוננות למסיבה. אני נישאר בקרוואן. כבר 12 ועשרה. אמורים להיות אנשים שאפשר לספור אותם על יד אחת קרן מסבירה. כולם יצאו אני נשארתי. כתבתי פוסט ונחתי לי לבד. כבר אחת ועשרים. הם שם שעה.  היעד הבא שלנו הוא אזור הר קוק שזה ארבע שעות נסיעה מפה. ניסע היום חצי דרך ומחר נמשיך. ממהרים אנחנו ממש לא. לא מפסיק לרדת גשם ואפילו מתחזק. עידו בא לבדוק מה איתי. חמוד. אמר שיביא לי אוזן המן. הם בדיוק מכינים הוא מדווח לי. לי נחמד השקט הזה. לבד. עשרה לשתיים אין זכר מהם. כבר שלוש. נו מה איתם? הנה בדיוק מגיעים. לא ייאמן אבל עוזבים את דונדין. הילדים נהנו זה הכי חשוב.

ביי ביי דאנידין – נסענו שעתיים. הגענו לעיירה בשם Oamaru שאין בה הרבה. גשם לא מפסיק לשנייה. יש פה נמל כזה חמוד אבל גשם כל הזמן. נכנסו לפארק קרוואן. שוב סגורים פה. זה כבר לא כיף. כולם פה על הקצה. יושבים בתוך הקרוואן ומשתגעים.  צריך לעשות לזה סוף. דיי מספיק. אני מחפש בעצמי טיסה חזרה. אני מוצא שיש מקומות פנויים מאוקלנד לבנגקוק אז למה הסוכנת נסיעות אמרה לנו שאין? אני כבר מיואש. הגשם האין סופי הזה לא מאפשר לטייל פה. דיי סיימנו את הטיול. פשוט שכחו אותנו פה. קרן שוב שולחת דואר ומציקה לסוכנת נסיעות. שואלת אותה שוב האם ניתן להקדים את החזרה. אני אומר לקרן שלא תפתח צפיות ואנחנו הולכים לישון עם מצב רוח רע במיוחד. קרן כבר נרדמת. אני לא. אחרי שעה אני בודק את הדואר בטלפון של קרן. הסוכנת החזירה תשובה! פתאום כן יש טיסה! אני מעיר את קרן. אנחנו מתווכחים על כל מיני דברים וערים עד שלוש בלילה. לילה הזוי ביותר. לא ברור מה היה שם בכלל.

יום הולדת לרומי

יום הולדת לרומי 

שבוע 50, היום ה-345 למסע – יום שבת, 15 במרץ
האי הדרומי – דונדין – South Island – Dunedin

היום יום הולדת לרומי – אני קם בשבע. כולם עדיין ישנים. היום יום הולדת שלוש לרומי. כולם מחכים שהיא תקום ותראה את הבית מקושט. ממש מרגיש לנו בית הדירה במוטל הזה. אני הולך לבלות את רוב היום במבחן באנגלית. אני מקווה שהפעם אעבור בציון שאני זקוק לו. החלק של הדיבור הוא הפעם החלק הראשון ומתחיל בעשרים ל11 וב12 וחצי מתחיל החלק השני עם החלקים האחרים: האזנה, קריאה וכתיבה. יש לי שעה וחצי להעביר בין חלק הדיבור ועד שאר המבחן.  אמור לרדת גשם היום. אני מתכוון ללכת ברגל למבחן זה כ15 דקות הליכה מפה. אני מקווה שהכתף / שכמה לא יציקו לי מידי. בינתיים זה לא עבר לי כבר כמעט שבועיים. זה מציק בעיקר משעות הצהריים או אולי ברגע שאני הולך הליכה של כמה דקות. עידו קם ומתרגש לקראת היום הולדת של רומי. עשרה לשמונה רומי קמה וישר שרים לה יום הולדת שמח והיא פותחת את כל המתנות. איזה התרגשות פה של כולם. עידו ועלמה מתרגשים לתת לה את המתנות. תיק של דורה ופלפון צעצוע מעידו. מעלמה בובת פיל ושרשרת וממני וקרן קורקינט חדש. מרכיבים את הקורקינט זה לוקח 10 דקות. היא יוצאת לסיבוב עם עידו ישר מקבלת מכה וחוזרת בוכה. נכנסת ומנסה בתוך הדירה וגם לא מצליחה. תסכול קצר. עכשיו שרים לה. מתוקה היא מתלהבת. עידו מתלהב לפתוח חבילת סוכריות גומי בטעם קולה. אחרי ארוחת בוקר התרגשות גדולה והרבה ברכות בהצלחה.

מבחן באנגלית פעם שניה – יצאתי ברגל למבחן. השעה רבע לעשר. יש לי הליכה של בערך 20 דקות. אמור לרדת גשם אבל דווקא בהיר ונעים. הגעתי. נכנסתי וישר חיכו לי. לא היה אף אחד. נרשמתי וישר הלכתי למבחן החלק של הדיבור. דיברתי עם אשה מבוגרת בשם פאולין ממש המון זמן כי ניראה לי שהם משועממים פה. היה בסדר. יצאתי 10 וחצי ויש עוד שעתיים עד החלק העיקרי של המבחן. ניראה לי שאני חוזר למוטל. הלכתי עם מוסיקה ממש כיף. 11 וחמישה אני בחזרה במוטל. אהיה שעה ואחזור שוב ברגל. כיף ללכת.  אני מעביר את הזמן עם קצת קנדי בדירה ושוב יוצא ברגל. 12 ועשרים אני שוב באוניברסיטה מחכה שיפתחו את הדלת. יש קומץ מועמדים שמחכים פה גם. איזה הבדל מול ההמוניות והגודל של מפעל המבחן שהיה באוסטרליה. יש סה”כ 22 נבחנים. ארבע ורבע סיימתי. וואו זה מעייף בטירוף. שלוש שעות. היה בסך הכל בסדר. אבל לא בטוח שזה יספיק. אני מקווה שכן. היה יתר טוב מהקודם. חלק האזנה שהכי הטריד אותי היה ממש בסדר. אבל הקריאה היה ממש קשה את החלק האחרון ניחשתי כ3 או 4 תשובות וזה מפחיד כי אני אמור להוציא 34 מתוך 40 כך שכבר אני מתחיל עם 37. הכתיבה הייתה בסדר אבל לא בטוח שזה מספיק ברמה כדי לקבל 7. גבולי. בקיצור יש מצב שהצלחתי אבל לא לגמרי בטוח. נדע עוד שבועיים בדרך לתאילנד. ב28 לחודש ביום שישי.

מסיבת יום הולדת – הגעתי בחזרה. כולם פה נהנים בבית. מקשטים את העוגה של רומי. ממש עשו לה כיף היום . מחכים לתאריקה וינון שיקומו ונתחיל את טקס העוגה. שרים, מדליקים נרות ומרימים את ילדת היום הולדת על כיסא. היא שמחה ומאושרת. כל הכבוד למלכה קרן. עשתה הפקת יום הולדת מושקעת. סוף הדרך. גם קישוטים. גם מתנות. גם עוגה. גם שירים גם ברכות. בכל היא עשתה. אני סתם הייתי שם. זה הכל בזכותה.

  

ערב – כבר כמעט שבע. אני מעולף. המבחן הזה מרוקן לך את כל האנרגיה. העברנו את הערב בשקט יחסי. אני וקרן ראינו סרט. סרט מדכא בטירוף. זהו מחר נעזוב את דונדין ונמשיך הלאה לחלק האחרון בהחלט של ניו זילנד. עשרה ימים נותרו עד שנחזיר את הקרוואן. אני מקווה שיהיו לנו כוחות לצלוח את החלק הזה בלי יותר מידי דרמות. השלב הזה כבר קשה מאוד. כולם רוצים הביתה. זה טבעי. מיצינו כבר מזמן. לילה טוב.

דונדין – פורים במוטל

דונדין – פורים במוטל

שבוע 50, היום ה-344 למסע – יום שישי, 14 במרץ
האי הדרומי – דונדין – South Island – Dunedin

בוקר – שש ורבע. קר נורא. רומי ועלמה ביני לבין קרן. לא ברור איך קרן ישנה בפינת המיטה. עכשיו היא כבר ערה. בחוץ עדיין חושך מוחלט ומלא כוכבים. שמונה כולם קמים. רואים סרט צ’רלי ודודו בלפטופ.  תשע סיימנו לאכול. הילדים קצת מתחרפנים פה. השאלה מתי אפשר להגיע כבר לדירה במוטל. בטח לא לפני 11 או 12. אנחנו רואים את סרטון הצניחה השנייה שלי. קיבלתי כאב בטן רק מלצפות בזה. וואו איזה אמיץ אני שצנחתי פעמיים למרות הפחד העצום שלי מגבהים והיכולת לשחרר שליטה. אני ממש מרוצה מעצמי שעשיתי את זה. הקפיצה שינתה אותי לגמרי. זה חיזק אותי. מומלץ לכולם לעשות את הדבר שהם הכי פוחדים ממנו בחיים.

אורזים המון ליומיים – עשר ורבע יצאנו. עשר ועשרים מול הדירה. קרן בודקת מתי אפשר להיכנס. צריכים עוד קצת קניות. רק ב12 הם אומרים. רבע ל11 שוב בסופר להשלים קניות. אני סופר בלב שכבר היינו מעל 50 פעמים בסופרמרקט עם כל המשפחה מאז התחיל טיול הקרוואן.  עכשיו מסדרים את המוצרים בקרוואן וכבר מכינים תיק ליומיים לדירה כדי שלא כל דקה נלך לקרוואן. וואו זה קשה. כמה דברים! זה ליומיים או לשבוע? מטורף כבר כמעט חצי שעה אורזים פה. רבע ל12 כמעט סיימנו. 12 בול אנחנו בדירה שבמוטל. מסדרים הכל במקום כדי שנהנה מקסימום. דווקא יום חם ומקסים בשביל להיסגר בדירה.

פורים בדירה, לומדים ומקשטים – הבנות משחקות. קרן ואני מקלחת חמה ארוכה. פתאום מרגישים באמת נקיים. וואו קצת להרגיש נורמליים. עידו שם לנו מוסיקה נעימה ואני מתכונן ללמוד קצת אנגלית. טוב עדיין חזרנו לקרוואן לפחות שלוש או ארבע פעמים כדי להשלים עוד ועוד חפצים ששכחנו.  למדתי קצת. הילדים עם סרט. רומי נרדמה כבר עשרה לשתיים. קרן הכינה לנו סוג של חמין. שלוש כבר. אכלנו את החמין לייט. טעים. רומי התעוררה וראתה את עלמה מחופשת. גם היא כמובן רוצה. בארוחה התחלנו כבר לתכנן את השינה של הילדים בטיסות מאוקלנד לבנגקוק כדי להתחמק מג’ט לג קטלני. לא בטוח שנוכל להימנע. טסים בצהריים של ניו זילנד. טסים 12 שעות להונג-קונג ועוד טיסה 3 שעות לבנגקוק אחרי קונקשיין של שעתיים. נוחתים בחצות זמן הונג-קונג. כבר שלוש ועשרים. אני למדתי כשעה ויש לי עוד שעה לפחות.  למדתי עוד קצת על כתיבת חיבור. קצת נרגעתי. קרן והבנות יצאו לסיבוב קצר. עשיתי עוד מבחן בהאזנה. היה ממש קשה. כבר שבע וחצי. תשע וחצי רומי עדיין לא נרדמה. עידו ועלמה בחדר משחקים בשקט מחכים שהיא תירדם כדי שנוכל לקשט לה את הדירה למחר בבוקר. אני עייף ועצבני מהמבחן מחר. רוצה לשבת ולראות סרט. רבע לעשר עדיין לא נרדמה. קרן כבר כמעט ישנה. הילדים מחכים. אני כבר חסר סבלנות. עשר ועשרים הללויה. מקשטים בטירוף. עידו ועלמה מתלהבים ומתרגשים. בלונים. מתנות. קישוטים. רבע ל11 סיימנו ועידו ועלמה הלכו בהתרגשות לישון. אני סיימתי לראות סרט בחצות ונרדמתי.

דונדין – במפעל השוקולד

דונדין – במפעל השוקולד

שבוע 50, היום ה-343 למסע – יום חמישי, 13 במרץ
האי הדרומי – דונדין – South Island – Dunedin

בוקר. שש וחצי. קר כ4 מעלות בלבד. רומי כבר ביננו. היא התקררה וקצת מנוזלת. היום אמור להיות גם יפה. קרן הציעה שנלך כולנו למוזיאון השוקולד ולא ביום שבת כמו בתוכנית המקורית כי כנראה בשבת ירד גשם והיום יהיה נאה וחם שוב. עוד שבועיים על המטוס לבנגקוק. זה לא הרבה אבל עדיין הרבה בשלב זה של הטיול.  תשע ועשרים אוכלים כבר כולם אחרי מקלחת. הספק טוב לבוקר זה. מצב רוח טוב לכולם פה. אפילו הגב/כתף/שכמה ימנית לא הציקה לי הבוקר. רבע לעשר יום מקסים בחוץ. עשר ורבע יצאנו. עשר וחצי תחנה ראשונה גן שעשועים. עצרנו על יד הים פה. עידו מפעיל את המשפחתון ואני וקרן לבד בקרוואן.

סיור במפעל השוקולד – יצאנו למפעל השוקולד של Cadbury. מגיעים למפעל.  חייבים להשאיר תיקים וטלפונים בחוץ. אסור לצלם. סיור של 75 דקות. יש לטפס מדרגות והולכים הרבה הזהירו אותנו. קיבלנו גם מנשא גב כדי לקחת את רומי על הגב כי אסור להרים ילדים על הידיים בשטח המפעל. ממש קשוחים. רומי היתה במנשא 3 דקות ובקשה לרדת. בסוף היה נחמד הסיור. לא כל כך הבנו את המבטא הכבד של המדריך. חלק מהמפעל לא היה כלל פעיל אבל קיבלנו שוקולדים וטעימה. נחמד. האטרקציה המרכזית זה מין מפל אדיר של שוקולד. מרשים באמת. כבר אחת בצהריים. עכשיו קונים שוקולדים בחנות המפעל כמובן.

 

ברחובות מעבירים זמן – מסתובבים פה על יד מפעל השוקולד. יש פה תחנת רכבת קיטור עם בנין מפורסם מאוד יפה. זה הבניין המצולם ביותר בניו זילנד. יש פה תצוגה של קטר רכבות קיטור שמור היטב בתוך מוזיאון. מעבירים את הזמן. עלמה מכריזה שהיה לה ממש ממש כיף במפעל השוקולד. כבר שתיים לקחנו עגלה ומסתובבים לחפש ארוחת צהריים. יש פה מלא מסעדות. קצת החל לטפטף. חיפשנו לאכול. ממש טרק עשינו ונכנסנו לכל מיני חנויות. נכנסנו לחנות תחפושות ומדדנו מלא פיאות מצחיקות. התגלגלנו מצחוק בחנות הזאת. בסוף הבנות אכלו מקדונלד. עידו נשנש רול סושי כי התעלף כבר. ובסוף נכנסנו למסעדה אסייתית של סינים שרק סינים אוכלים שם. היו שם ריחות חריפים של בעלי חיים מבושלים. קרן במשימה להזמין לי, לה ולעידו.  הביאו לי מנת נודלס עם ממש קצת ירקות ושוחה בצ’ילי יבש חריף אש. היה יותר צ’ילי מנודלס. בחיים לא אכלתי כל כך חריף. אכלתי רק חצי. אי אפשר לאכול את זה. בוער לי הפה. פשוט לקחו צנצנת צ’ילי ושפכו. קרן בקשה חריף מאוד וזה מה שיצא.

   

חצי שנה בקרוואן – עשרה לארבע בחזרה לקרוואן. נסענו לפארק קרוואנים שממש קרוב לדירה במוטל שניסע מחר בבוקר. פתאום מבול אדיר פה. אני כותב פוסטים של הימים האחרונים כבר שש ורבע. כבר שמונה. רומי עדיין לא ישנה. עלמה ועידו עוזרים לי עם קנדי וביחד אני מגיע למסך 150. יורד גשם אבל לא מאוד קר. מחר על הבוקר נחזור לדירה במוטל ולי יש ללמוד לאנגלית. קרן שואלת כבר בפעם החמישית מתי הצ’ק-אין. נופיע על הבוקר. אפשר לחשוב איזה אטרקציה כבר יש בדירה הזאת. סיימנו חצי שנה בקרוואן לפני יומיים. אירוע שצריך בהחלט לציין. פרט לכמה ימים בדירה בסידני, בדירה בדונדין ועל המטוס. את הכלה פגשנו ב11 לספטמבר 2013. עידו פה עם המחשב עושה אנימציות. עלמה מסתכלת עליו. קרן מנסה להרדים את רומי. אני ועלמה שיט-הד. היא מנצחת אותי ארבע פעמים ברצף. 10 כבר יאללה לכו לישון. 11 עלמה לא נרדמת. היא באה לישון ביני לבין קרן. עד הבוקר תגיע עוד ילדה.

דונדין – בגן הבוטני

דונדין – בגן הבוטני

שבוע 50, היום ה-342 למסע – יום רביעי, 12 במרץ
האי הדרומי – דונדין – South Island – Dunedin

לפנות בוקר – רבע לארבע אני קם. המיינד שלי חופר, על מה לא. מנתח ומנסה להבין. יש דברים שאין מה להבין. פשוט צריך להרפות. עשרה לחמש אני נכנע ומתיישב במיטה. הייתי ער עד כמעט שש. נרדמתי עד שמונה וחצי. כולם קמים כבר תשע. אני מתאושש ומכין ארוחת בוקר. רבע לעשר סיימנו לאכול כבר. עידו מציג לנו סרטוני אנימציה שיצר עם תוכנת מחשבים חדשה. זיו הדביק אותו והוא ממש נהנה ממנה מאז שדיברו כשהיינו בדירה במוטל. הוא ממש מתלהב ונהנה. עשר וחצי יצאנו מכאן. נסענו כ45 דקות דרך הים היפה של אזור פורטובלו. נסענו בחזרה לעיר את הדרך שנסענו לכאן רק אתמול. גם היום יום ממש יפה. החלטנו לנסוע לגן הבוטני שבמרכז העיר.

בגן הבוטני – מגיעים אבל אין חניה לקרוואן גדול. חיפשנו אולי 20 דקות ובסוף חנינו באיזה רחוב צדדי. כבר 11 ועשרים. מוציאים את כולם מהקרוואן. זה כ20 דקות הליכה עד שנגיע לגן הבוטני. לא נורא יש לנו המון זמן לשרוף.  רומי כבר רוצה לישון בעגלה. נכנסנו ועצרנו ישר בגן שעשועים בכניסה. אני וקרן יושבים והם משחקים. כבר מזמן אנחנו לא איתם בגן השעשועים. רומי משחקת עם עידו ועלמה ובעיקר עידו שומר עליה. מבחינתנו זה זמן שלנו ולא שלנו איתם. הילדים משחקים ובעיקר מתעצבנים אחד על השני. אטרקציה מספר שתיים: להאכיל  ברווזים. יש פה אדם עם עשרות ברווזים ומחלקים אוכל להאכלה במשרד. הלכתי עם רומי ועלמה. עלמה ורומי פוחדות כי כל הברווזים מתקרבים ממש קרוב. גם עידו הלך לבקש אוכל מהמשרד. הוא הולך לבד ומסתדר בלי שום בעיה. הילד מתקשר באנגלית מצומצמת ומסתדר ממש טוב. הפארוק מבסוט טילים. מדבר אל הברווזים. מאכיל אותם. ממש מצב רוח טוב. עכשיו הלך לבקש עוד אוכל מהמשרד. גם עלמה ורומי הלכו שוב למשרד עם קרן והביאו עוד מנות להאכלה. עלמה עומדת על ספסל ומאכילה כדי שהברווזים לא יתקרבו אליה יותר מידי. עכשיו הם הלכו לגלידה ואני פה לבד עם מוסיקה. הגן הבוטני מקסים. המון ירוק, פרחים וצמחייה. ממש מושקע וחינם לציבור. אטרקציה מספר שלוש: גן ורדים ענק ומקסים. כולנו עוברים כל סוג ורדים ומסניפים את הוורדים בצבעים שונים. פתאום אני רואה שרומי רק עם נעל אצבע אחת. אבדה נעל אחת. חוזרים על עקבותינו ולא מוצאים. בסוף מצאנו את הנעל של רומי באחד השבילים של גן הוורדים. עכשיו לגן צמחי המרפא והתבלינים. מהמם כולם מריחים ומתלהבים. המון סוגים ויפה מאוד. כולם ממש נהנים פה. שכחנו את הזמן. ממש מוצלח פה היום. כמעט שלוש זזים לכיוון היציאה. העברנו פה כמעט חצי יום.

        

שיעור בסבלנות? אני מהרהר לעצמי. חושב שהבנתי למה אני תקוע פה, בדונדין ובכלל בניו זילנד. כנראה שהשיעור שלי הוא סבלנות. השיעור הכי קשה עבורי. הבנתי את זה עכשיו. הרי לי הכי קשה עם זה. הסוף, שייגמר כבר! הרי למי יש סבלנות? אבל הרי כביכול הכל בסדר פה, רק השעמום מציק. אני פה עם המשפחה האהובה שלי. עצם זה שעברה שנה וכולם אוהבים ותומכים אחד בשני זה הישג גדול שלעצמו. הרי אין לנו שום מחויבויות ודברים שמחכים לנו. החופש הוא טוטאלי. אין לנו שום טרדות. ויחד עם זה אנחנו עייפים ורוצים את הבית שלנו ומסגרות לילדים. בקיצור, שיעור מצוין בסבלנות.

שוב בפארק קרוואן – יצאנו ונסענו רבע שעה לפארק על יד החוף. יש פה רוח משוגעת. כבר ארבע וכולם רעבים. קרן פינקה פה עם אורז פרסי ואפונה. ממש טעים. אליפות. חמש ועשרים סיימנו לאכול. רוח משוגעת פה אי אפשר לצאת. אני מנסה להתחיל  פרויקט חדש. מעבירים את הערב בקרוואן כי רוח חזקה בחוץ. אני מקריא לילדים בלוג של הודו. עידו בטעות דוחף את כבל החשמל של טלוויזיית הקרוואן לשקע לא מתאים ושורף את הטלוויזיה של הקרוואן. היא לא נדלקת יותר. יופי. כאילו חסרים לנו אתגרים. היה לנו כבר שקט בנסיעות ועכשיו יש לנו שבועיים לנסוע בלי טלוויזיה. עכשיו הילדים ישתעממו בנסיעות. מסכן עידו מרגיש נורא. אני מנסה להרגיע אותו שלא נורא כי ממילא הטיול נגמר ממש בקרוב.   יש עוד יום אחד להעביר בדונדין ואח”כ נחזור למוטל ונהיה בדירה שוב יומיים על מנת שאלמד ואלך למבחן באנגלית. מחר נחליט מה לעשות כנראה שנלך למפעל השוקולד. שוחחנו קצת עם אלי ונרדה והתעדכנו ושיתפנו. עידו ועלמה לא נרדמו כי היו חייבים להאזין לשיחה. חמודים. כבר עשר, סיימנו את השיחה כדי שהילדים ילכו כבר לישון.