מגיעים לרישיקש

מגיעים ואומרים שלום לרישיקש

היום ה-20 למסע – 24 באפריל 2013

נפרדים מהארמון – מתעורר ברבע לארבע! נרדמתי בעשר וחצי. פשוט שוב נפלתי בערב. יש פה סם מרדים בהודו.  אני אוהב לקום מאוד מוקדם אבל גם אוהב להישאר ער עד מאוחר ולכתוב, כבר התרגלתי וכבר יומיים אני נירדם מוקדם. כולם קמים בשש חוץ מעלמה, שש וחצי. כולם באיזי בחדר. קרן אורזת. עידו מכין שיעורים וגם רואה סרטים. רומי ועלמה משחקות. אני כותב. כבר שבע וחצי. לא נספיק לאכול ארוחת הבוקר. בעיקר בגללי כי אני עסוק עם הבלוג. הלכנו בכל זאת אבל אין בו-פה היום וזה ייקח זמן ואין לנו כבר. מוותרים, נאכל בדרך לרישיקש. עושים צ’ק-אווט ובתשע בתוך הרכב. בדיוק אותו רכב שלקח אותנו אתמול עם אותו נהג אבל מצטרף נהג נוסף. הדרך ארוכה לרישיקש והם חוזרים עוד היום בחזרה לצ’אנדיגר אז הם יתחלפו בנהיגה בדרך חזרה. הנהג איחר בחצי שעה ובתשע בדיוק יצאנו לדרך.

דרוש שיעור בסבלנות – תשע וחצי, בדרך לרישיקש. מוציאים שוקולדים, קופסה גדולה של פררו-ראשה ומכבדים גם את הנהגים. שניהם מקדימה, עכשיו הנהג החדש נוהג. האנגלית שלו לא רעה בכלל. לא כמו של הנהג של אתמול יודע רק כמה מילים. פקק או משהו. הנהג של אתמול שיושב על יד הנהג, יוצא מהרכב פתאום. עומדים כבר כמה דקות. הוא חוזר לאוטו. אנחנו באמצע שוק, המון פירות וירקות. סבלנות. צריך המון סבלנות בהודו. יש לי המון סבלנות בטיול שלנו, גם הבוקר. אבל בישראל אין לי בכלל. אני תוהה אם משהו השתנה בי או שזה בגלל שאני מטייל. שיעור בסבלנות הוא שיעור חובה עבורי. אני מקווה ללמוד פה בהודו. גם עידו חייב את השיעור הזה. רבע לעשר, כבר אין פקק, נוסעים. רומי על קרן, עלמה על ידי באייפד הגדול ועידו במושב האחורי סופר דקות שעברו מאז שיצאנו. נוסעים כאן כמו משוגעים ועוקפים בלי חשבון. פתאום מופיע אופנוע מולנו, עוד שניה נכנס בנו. חותך רגע לפני תאונה. אני מחסיר פעימה ומוציא צליל של נבהל. שני ההודים שלנו מקדימה לא מתרגשים בכלל וממשיכים. עניין שבשגרה, ככה נוהגים פה. עוקפים כל הזמן כי יש מלא ריקשות וטוסטוסים איטיים בכביש וחוזרים לנתיב רק שניה לפני התנגשות.  הכביש הוא דו-סטרי פה כמובן ולא רחב במיוחד . המון פרות בצד הדרך. אנחנו נוסעים במישור והכל ירוק ויפה. כמעט שעה ברכב. עידו מקשיב למוסיקה. עלמה באייפד משחקת עכשיו. מלפנינו ג׳יפ דחוס הודים והודי אחד עומד חצי בחוץ מחזיק את הדלת האחורית.

עצירה לקפה – ביקשנו מהנהג לעצור לקפה כי לא הספקנו. אנחנו מתקשרים רק עם הנהג החדש שיודע אנגלית. מסעדה באיזה כפר בדרך, הכי הודית אותנטית שיש. אנחנו פה זרים לגמרי. לא משתלבים בנוף האנושי בכלל. אני קורא את התפריט ועדיין לא מבין כלום במאכלים המקומיים ובשמותיהם. בינתיים מדברים עם הנהג שלנו במסעדה והוא מספר לנו קצת על עצמו. עידו מסתכל בחשדנות. לילדים אין פה כל כך מה לאכול. אני וקרן מזמינים קפה, ט’אלי, טוסטים לילדים, דאל-מקאני, לחם צ’פאטי וגם אלו-גובי. זה מה שאני פחות או יותר יודע על המאכלים ההודים. צ’אפטי, דאל-מקאני ואלו-גובי. צילמתי את התפריט ואני אשלח לתאריקה לתרגום או אקרא בספר. עשר וחצי מחכים למנות במסעדה. קיבלנו קפה עם חלב שמן כזה. נתנו לנהגים לשתות. אני לא שותה חלב וקרן טועמת ולא מסוגלת לשתות. קיבלנו לחם עם חמאה מרוחה אבל לא טעימה. הוצאתי את החמאה וכולם אכלו את הטוסטים חוץ ממני. את הדאל-מקאני אני אכלתי קצת וגם מהט’אלי. אלו-גובי מאוד טעים, רק אני אכלתי. עידו מתבאס שלא טעים לו כלום. אני מנסה להסביר שהוא לא רגיל. הוא מתעקש שלא קשור כי גם בבית אמא מכינה אלו-גובי ודאל-עדשים והוא לא אוהב. אני נזכר ברפי יעקובי המומחה הגדול לשינויים שסיפר לי איך הוא היה דתי שאכל רק כשר הרגיל את עצמו לאכול חזיר ושרימפסים. אכל והקיא ולא ויתר עד שהתרגל. טעם זה עניין נרכש ומאוד קל להתרגל לטעמים חדשים אם יש פתיחות וסבלנות. אני כבר ניסיתי את התאוריה של רפי והיא עובדת. ככה התיידדתי עם עגבניות, תותים ועוד מאכלים שלא הייתי אוכל בעבר וכבר לא זכרתי למה אני לא אוכל אותם חוץ מההרגל כמובן. ביקשנו חשבון. כולם יצאו, רק אני מחכה לחשבון. נכנסה משפחה הודית בסוף הארוחה שלנו. אני מתבונן במשפחה ההודית אוכלת. כמו חוקר תרבויות, קצת כמו עזריאל. מתלהב מהאותנטיות פה. אין מזלגות. אין סכינים. רק כפות. כלים מסטינג אלומיניום כזה או חומר דומה. קפה לא שתינו אבל קיבלתי שיעור בהודו. לנהג שלנו יש טיקה בין העיניים. קרן חשבה שרק לנשים, הוא הסביר שגם גברים לפני התפילה. סיפר גם שרוב ההודים מאמינים בהינדו. אני ידעתי את זה אבל נחמד לשמוע את זה מהודי מקומי. במקום קפה לחמש דקות כמו במערב, עצרנו לשעה ואכלנו ולא שתינו. אני לא מתלונן, רק מתלהב מכל מה שאני רואה וחווה פה.

005 012 013 023 017 015

בדרכים – אחת עשרה וחמישה ממשיכים. אני שוב מרגיש כמו חוצן, כמו סיור בספארי ואני מביט מהחלון של הרכב. טרקטורים ורכבים עמוסים בפועלים הודים והודיות. איזה צבעים מעלפים. איזה פרצופים משונים. הכיעור פה הופך ליופי מדהים.  יש סדר וארגון לכל הבלבול והכאוס פה. ואני מטורף על סדר וארגון. אני מוצא שמרוב באלגאן יש סדר מופתי. אני מקשיב עכשיו גם למוזיקה בדרך בסיור בספארי הודו. הסקרנות שלי פה מתגברת. זה מושך אותי לדעת עוד ועוד.  אני מרגיש פעם ראשונה מסע ולא חופשה, אני מתרגש מהכל. חדש לי. סקרן שבא לי לבלוע את הודו. הכי מדהים אותי הפנים וההבעות של האנשים. מת להיכנס להם לראש. אני מנסה להתבונן בלי שירגישו בלי להביך או לנעוץ עיניים. כולם יפים בעיניי. יש גם הודיות יפיפיות. אף פעם לא ראיתי אותם כיפים לפני כן. הם נראו לי מכוערים תמיד. עכשיו קצת הרים. כבר 11 וחצי. הודית עם שק על הראש, סוחבת. אופנוע מרכיב הודית עם סארי, היא יושבת ששתי רגליה בצד. הרים ירוקים. שוב פרות הולכות להן בצדי הדרך. רבע ל12 נוסעים. אולי אמצע הדרך אולי פחות. לעידו נסתם האף לרומי כואבת הבטן. 12 רואים המון קופים בצדי הדרך. 12 וחצי הילדים נרדמו באוטו. רואים נהר יפה. מים מרישיקש של הגנגס, מסביר הנהג. הנהג אומר עוד שעה וחצי. תיק גב נופל על עידו, הוא קם. אנחנו אומרים לו תמשיך לישון. כבר אחת עצרנו באיזה כפר לקנות חטיף צ׳יפס לילדים. אני יוצא לקנות. מחפש מגע עם המקומיים. מגיע לאוטו ומגלה שזה פג תוקף. לא נורא אוכלים בכל זאת. אחת ורבע, רומי ישנה. עידו ועלמה מאחור משוחחים וצוחקים. עלמה מצחיקה אותו. גם התנגשו ראש אל ראש ועלמה קצת בכתה. אנחנו מתקרבים לרישיקש. בדרך רואים את הודו הכי הארד-קור. כפרים, ילדים הודים, צבעים מרהיבים, המון פרות סתם מסתובבות, קופים ונופים חמודים עד כה. אינטרנט שלי זוחל פה בנסיעה, רק דור שני פה. לא ממש שמיש.  למרות שהצלחתי אפילו לעדכן שורה בבלוג מהאוטו.

028

עוד בדרכים – אחת וחצי תקועים בפקק. כבר שתיים, רומי התעוררה. עידו ועלמה משחקים ביחד mahjong , לימדתי אותם. עדיין בדרכים. רבע לשלוש, 15 ק”מ לרישיקש. כבר קשה ברכב. עלמה נרדמה עלי. לרומי כואבת הבטן והיא שקטה על קרן. עידו כבר מת להגיע. אני בסדר, לא מקטר. משתדל לחייך. חמישה לשלוש הדרך מתפתלת והררית יש גם קופים אחרים גדולים הרבה יותר. יש פה שלטים של טרק עם פילים גם פרסומות על מלונות שונים. ניראה שהמערב מציץ פה. מאז שהגיעו החיפושיות לפה המקום הפך פופולארי והרבה מערביים מגיעים לפה. תעשיית יוגה ומדיטציה זה פה. שלוש ועשרים הגענו. הרכב לא יכול להגיע עד המלון. המלון הוא על גבעה ויש שבילים שמובילים אליו. רכב לא יכול להגיע. זה בערך 100 מטר טיפוס בשביל עד למלון כלומר גסט-האוס. מגיעים שניים מהמלון לקחת את התיקים. קרן, רומי ועידו עולים איתם ואני ועלמה נשארים עם המזוודה השחורה החדשה.

 034

הלם תרבות קטן – נפרדים מהרכב ועולים לגסט-האוס. ישר שומעים עברית ויש מלא ישראלים. כבר פגשתי מישהי בכניסה,  את טל. רבע לארבע בחדר. טוב זה לא הארמון אבל לא חיפשנו פה ארמון. נוף יפה מעל הגנגס. קרן הביאה לי מדריך הודו בעברית תוך דקה שאנחנו פה. מנסים להבין מי נגד מי פה. קרן מנקה את השירותים איך שהגענו. הילדים שמחים להגיע ולסיים את הנסיעה. ארבע ורבע חגורת כסף על קרן. מנסים לעכל את הירידה מהארמון 5 כוכבים לגסט-האוס רבע כוכב בקושי. אני זורם.  יורדים למסעדה. כולם ישראלים, ילדים אחרי צבא. חמודים. אני מרגיש כמו אבא שלהם. התפריט חצי מערבי.  קרן מתחבבת עם הישראלים. מצב רוח שלה משתפר. אני מחייך וזורם. חמש וחמישה מחכים לאוכל. קרן מדברת עם הישראלים ואני תוהה מה הילדים יעשו פה תקופה ארוכה. הילדים אכלו פיצה. רומי אורז עם עוף שהיה לה טעים. אני ירקות בקארי וקרן לא הזמינה מנה אבל אכלה מכולם. הישראלים שפגשנו היו פה שבוע והלילה נוסעים לדארמסלה כ12 שעות במונית.

050  053

לאק’סמאן-ג’ולה – חמש וארבעים יורדים לגשר ל-לאק’סמאן-ג’ולה בריקשה. פה לטוק-טוק קוראים ריקשה כך נדמה לי. איך שיורדים מהריקשה, פרה נוגחת לקרן קלות בתחת. וואו איזה נוף! הנוף של הגשר עם הגנגס מרהיב וביחד עם ההודים והצבעים זה משהו מעולם אחר. הם מסתכלים עלי כאילו אני חוצן. הפרות עצבניות כאן בכל מקום. עידו ועלמה מפוחדים בעיקר מהפרות. מראות לא מוכרים. צפיפות, מבטים, הודים מכל הסוגים וכל הצבעים. פונים אלינו, רוצים למכור לנו. מתבוננים עלינו. תחושה של זר ומוזר מהול בפחד. יש גשר תלוי מחבלים מעל הגנגס העצום והרחב. גובה רב. אנחנו צועדים עליו לצד השני. הגשר קצת רועד. פרות חוסמות את המעבר. גם טוסטוסים עוברים פה. עלמה על הידיים שלי, רומי על קרן ועידו צמוד אלינו. הילדים קולטים את החששות שלנו, בעיקר קרן חוששת כך נידמה לי. מגיעים לצד השני. לא מוצאים את עצמנו. לא יודעים מה לעשות. אני דורך על קקה של פרה. חוזרים בחזרה על הגשר. אי אפשר לעבור, כמה פרות חוסמות את הדרך בדיוק באמצע הגשר. מחכים דקה או שתיים. הודי מבריח את הפרות כדי לאפשר מעבר. עידו מחזיק ידיים לקרן. פרה עוברת בין עידו לקרן. עידו נבהל, היא מפתיעה אותו, מגיעה מאחור. יושבים לקפה באחד מבתי הקפה עם מזגן. ברחובות יש המון חנויות שמוכרים דיסקים עם מוסיקה מדהימה. אני רוצה לקנות אבל הכל דיסקים ואין לי פה איך לקרוא דיסקים. יש גם חנויות עם מלא ספרים על מדיטציה פה. הרחוב מלוכלך אך לא מסריח, לפחות אני לא מריח. בבית הקפה אפשר לנשום טיפה. עידו מחייך, הילדים קצת משתחררים. שותים אמריקנו טעים. חוזרים במונית חמודה כזאת.

061 063 064 069 074 075 077

חזרה לחדר – שבע ועשרה בחזרה לחדר. רוחץ לכולם רגליים שחור משחור. רוחץ את רומי. ניראה לי שקרן בסטרס מהלכלוך בעיקר המקלחות והשירותים פה. לי לא מפריע לכלוך. מזגן לא עובד, קוראים לניסן מהגסט-האוס, הוא שולח מישהו שמדליק משהו בארון חשמל וזה מתחיל לעבוד.  עשרה לשמונה. שמונה. עלמה מתקלחת עם מים קרים. קוראים לאחראי והוא מסדר פתאום מים חמים. עידו מתקלח. רומי כבר בוכה. תשע. המזגן רק עושה רעש ולא מקרר. מקרר לחילופין. האחראי בא כמה פעמים לנסות לסדר. אין ישועה. עידו דואג שלא ירדם בלי מזגן. רומי ועלמה למיטות. עלמה רוצה לדבר ולא לישון. עידו נירדם. רומי נרדמת ושוב מתעוררת אחרי עשר דקות. שוב נרדמת. עלמה לא רוצה לישון. היא רוצה לדבר איתי. היא מזכירה לי איך היה כיף לדבר רק אני והיא בלילה הראשון בבנגקוק. הכל היא זוכרת, עלמה. אנחנו מדברים קצת, אני נירדם קצת ושוב מתעורר. היא נרדמת ב11.  אני חושב לעצמי, אנחנו נמצאים במקום הכי של מדיטציה ויוגה, פסגת העולם. כל פינה חוג ומורה ליוגה, מלא ספרים על מדיטציה ויוגה חנויות למוסיקה מהממת של יוגה ומדיטציה. אבל זה ניראה לי מתועש מידי, חומרי מידי ומנוגד למה שאפשר לקרוא רוחני. למכור מדיטציה ויוגה בצורה המונית כל כך מנוגד להבנה שלי ולאינסטינקט הבסיסי. ניראה לי שמי שבא לפה אלו תיירים מערביים לקבל איזה שיעור. ישלמו כסף ללמוד משהו כדי להחזיק פה את המקום ובטח לא ילמדו באמת ולא יתמידו. מצד שני הלוואי שהיו עוד הרבה מקומות בעולם שמלמדים מדיטציה ויוגה כי זה באמת מה שאני מאמין שאנשים צריכים יותר בכדור הזה. אז יש מלא סתירות. המקום פה הוא קסום כאילו מישהו כישף אותו וכולם מכושפים: האנשים, המורים, הנוף, הצבעים והפרות. זאת רק התרשמות ראשונה, אני אומר לעצמי,  צריך לנסות ואחר כך לגבש דעה. סגרנו את המזגן המרעיש, גם הנמכנו את שני מאווררי התקרה והלכנו לישון.

7 thoughts on “מגיעים לרישיקש

  1. בנצוק היקר מכל! הכל בסדר החיים יפים מותר להינות. המשפט הזה עושה לי מה זה טוב, אין לך מושג, הבוקר יצאתי להליכה בפארק. כמובן שהמיינד שלי אמר לי מייד, למה, במילא לא הלכת כל השבוע, מה זה כבר ייתן רק ששי שבת. אמרתי לו, ארצה. אל תגיד לי מה צריך ומה לא צריך לעשות, קדימה, נעלי התעמלות ולצאת. וכך היה, בהתחלה היה קשה, בהמשך נהייה יותר קל, ואפילו הוספתי עוד 10 דקות, כי כשהגעתי לסוף המסלול הרגשתי שאפשר להמשיך עוד קצת. וזה מה שעשיתי. סה”כ הגעתי לחצי שעה. היעד שלי הוא 40 דקות. ההרגשה אחרי היא פשוט נפלאה, מרגישה כיף עשיתי זאת, התגברתי על הרצון להתפדלאה. אוקיי מחכה לכתיבה שלך, הרבה אהבה נשיקות לכולם, אמא

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s