מטיילים בטוקיו

מטיילים בטוקיו

היום ה-146 למסע – יום רביעי, 28 באוגוסט

בוקר עייף – בקושי קמים כולם בשמונה. ארוחת בוקר ביחד עם אורי.  אקי הגיע מקיוטו והוא מדבר עברית שוטפת. אקי הוא סבא חמוד בשנות השישים של חייו אני מנחש. הוא גר בארץ בקיבוץ בתחילת שנות השמונים למשך שנה וחצי ולמד עברית. הוא מבקש שנצטלם כולנו אחרי האוכל. אנחנו עולים לקומה שלמעלה זה מעין בית כנסת / כנסיה עם עשרת הדיברות ועוגב. אנחנו מצטלמים ויורדים בחזרה לחדר. הבנות משחקות נורא יפה. עידו במחשב. קרן כותבת גם משהו לזיכרון בספר הזיכרונות של בית שלום.  כל הבוקר אני עם הפוסט. לא מצליח לכתוב בקושי שורה. אבל העליתי מלא תמונות. כולם כבר מחכים לי. עידו משתגע פה. מתקשה להעסיק את עצמו. הבנות משחקות באייפד. הזמנתי מלון למחר. אנחנו גם מנסים להבין לאן נעלמו 200 דולר מאתמול. איכשהו זה נעלם בלי שנרגיש. מה נעשה היום לא ברור. כבר 11 ורבע. הבנות מתקלחות כי אתמול לא הספיקו ולובשות את אותה השמלה. 11 וחצי. מתארגנים ליציאה. היום אורי לא מצטרף. הוא נח בבית שלום. רבע ל12 הבנות רוצות לשחק בחדר אז בינתיים לא זזים. עידו מעסיק את עצמו באייפד. קרן בפייסבוק. 12 ועשרים בסוף כן יוצאים. כבר קרן נשכבה לישון ואני התחלתי לראות סרט. עלמה אמרה שמשעמם לה אז יצאנו.

איפה כפתור ה off שלי? 12 וחצי יצאנו, רומי בהתקפת זעם. צורחת בעגלה: “לא בא לי!” וקופצת בעגלה. חם נורא. רבע לשתיים ברכבת אחרי שהחלפנו רכבת אחת. לי אין סבלנות לרומי. עידו מאבד את הכרטיס למטרו. אני שואג. קרן מציעה לחמנייה ורומי בקושי מתחלקת עם עלמה. יש גם בתוך הלחמנייה קרם וניל או משהו. ברכבת אני מבקש מקרן שתכבה אותי לשעה אם אפשר. איפה כפתור ה off שלי? אני שואל. כולם מחייכים ומחפשים כפתור לכבות אותי. קרן מהממת. לא מאבדת קור רוח למרות שקשה. אני מקבל נשיקות מעלמה וזה נותן לי כוח.  כואב לי הגרון בכלל. הגענו לתחנה האחרונה ברכבת.  נסענו לצפון טוקיו לאזור  Asakusa  עם מקדשים גם ל- Sensoji שזה מקדש בודהיסטי מפורסם.

לא בא לי אוזן של חזיר – הגענו לרחוב ראשי ונכנסנו למסעדה. היום אין כוח ללכת יותר מידי ברגל אז נשתדל לשבת יותר. ישבנו במסעדה עשרים דקות והבנו שאין לנו מה להזמין. לא בא לי אוזן של חזיר ולא לשון של חזיר וגם לא סנפיר של כריש. לא קל להיות טבעוני ביפן. ניסינו לקנות מים במכונה ברחוב ויצא לימונדה. בבוקר רצינו לחמנייה פשוטה ויצא עם קרם וניל. קשה ביפן. הכל ביפנית. קרן צוחקת עלי שאקח את הבאסה בסבבה. החיים שלך דבש היא אומרת. שלוש. רומי נרדמת ואנחנו מגיעים למקדש  הגדול של טוקיו Sensoji. נכנסנו לאיזה מסעדה. יש תפריט באנגלית. הזמנו כמה מנות. בסדר. לא משהו. יש פה איזה זקן יפני חייכן. ישב בשולחן על ידנו כל הארוחה ופתאום הוא קם הלך ונתן מטבע של 500 ין לעידו וגם לעלמה 500 ין. חמוד. היפנים רוצים שיעריצו אותם כך הבנו ולכן הם נותנים מתנות לילדים. ארבע ורבע יצאנו מהמסעדה. נעים וקריר יותר. עכשיו הילדים רוצים לקנות צופסטיק. יש מלא דוכנים פה. עשרה לחמש. סתם ברחובות. יש פה על המדרכה מלבן מסומן למעשנים. כמו כלוב למעשנים. נחמד שמנדים את המעשנים ככה ברחוב אני חושב לעצמי בתור לא מעשן. אם הייתי מעשן זה בטח היה מטריף אותי.

חפשו אוזן של חזיר:

 

אזור מעשנים:

דחוסים כמו סרדינים – חמש ורבע אנחנו בסארבאקס שותים קפה ואוכלים עוגיות טעימות עם אגוזי מקדמיה ושוקולד. מותר לפעמים לחטוא גם לטבעונים. שש על הרכבת בחזרה. היינו בשעת עומס ברכבת דחוסה ביפנים ברמות על ואנחנו עם העגלה. היה מצחיק בטירוף. כמה יפנים יכולים להידחס? מצחיק נורא. צחקנו בקול רם והחזקנו מאוד חזק. נחמד לצחוק בטירוף. היום הזה היה עייף משהו והצחוק עזר להתעורר.  כולם דחוסים כמו סרדינים ורומי ישבה בעגלה. זהו יצאנו כבר חמישה לשבע. חושך כבר בחוץ ואנחנו צועדים חזרה לבית שלום. יש רוח נעימה. נקנה סושי לחדר ונלך לנוח. לילה אחרון בבית שלום. מחר נוסעים לדיסני טוקיו. שבע ורבע בבית שלום.

מתכננים את מחר – שמונה וחצי מתכננים את מחר. פוגשים את אורי. הוא יצטרף אלינו לדיסני. המון לוגיסטיקה מחר. גם מלון חדש,  גם רכבות לדיסני, גם חזרה למלון חדש, גם לשמור מזוודה. מתכננים את הכל. אכלנו את הסושי. שוחחנו קצת עם אקי. הוא נתן לנו את התמונה מהבוקר. כבר תשע ואנחנו לא מצליחים לסגור את היום פה. הילדים מתרגשים לקראת דיסני מחר. התוכנית היא לצאת מוקדם עם התיקים ישר לדיסני. לשמור את התיקים שם ובערב לנסוע למלון החדש.

סופרמן בטוקיו

סופרמן בטוקיו

היום ה-145 למסע – יום שלישי, 27 באוגוסט

עשינו ריסטרט לגוף – אני מתעורר בשש וחצי. כולם עוד ישנים. קצת כואב לי הגוף מלישון על המחצלת והפוטון היפני. כולם מתעוררים בשבע וחצי. חוץ מעלמה. כולם ישנו 12 שעות. כמו ריסטרט לכל המערכות בגוף. עידו ישן מעולה. כבר חמישה לשמונה וארוחת הבוקר שלנו מוכנה. כאילו גמדים טובים הכינו לנו את הארוחה בחדר האוכל הצמוד פה לחדר שלנו. אוכלים ומדברים עם אורי. בחור ישראלי צעיר שגם ישן פה. חמוד. הוא מטייל בעולם כבר שמונה חודשים והיה בהמון מקומות. יש לו סיפורים מעניינים. הוא היה באוסטרליה המון פעמים. בקיצור ראה המון עולם.

יוצאים להסתובב בטוקיו  – הבנות משחקות נורא יפה בשולחן בחדר האוכל הצמוד לחדר שלנו. יצאנו כולנו ביחד עם אורי בעשר לכיוון הרכבת. עשר וחצי אחרי הרכבת התחתית לכיוון אקיהבארה Akihabara מתחם אלקטרוניקה של טוקיו. מנסים להבין אם צריך כרטיסים לרכבת או לא. חלק מהרכבות בטוקיו שייכות לחברת JR ואנחנו מכוסים על ידי ה JRPASS שלנו אבל חלק מהרכבות שייכות למטרו של טוקיו ואנחנו צריכים לשלם. לא ברור מה זה המתחם האלקטרוניקה הזה. זה ניראה מיושן נורא. נכנסנו לחנות SEGA ענקית עם מלא משחקי וידאו ישנות נורא. יש פה המון מאפרות ורעש מרגיז. יצאנו אחרי 10 דקות. ממשיכית לשוטט פה ברגל. מלא חנויות קטנות עם קשקושים אלקטרונים. ניראה כמו חלקי חילוף למוצרי אלקטרוניקה מלפני 20 שנה.

פארק Ueno – כבר צהריים אנחנו הולכים ברגל לאיזה פרק קרוב. לא הבנתי את הקטע של מתחם האלקטרוניקה זה .הגענו אחרי הליכה של 20 דקות לפארק Ueno.  רעש חזק של צרצרים. רומי נרדמה בעגלה . אנחנו נחים בפארק. יש פה מלא יפנים חמודים. יש גם שדה ענק של פרחי מים ענקיים. אורי מספר לנו על טיוואן, הוא מתלהב ממנה.  כבר אחת עדיין בפארק. אוכלים פה בפארק באיזה מסעדה. אטריות סובה עם טופו ונקניקיה לבנות. רומי התעוררה ואכלה קצת. יצאנו מהפארק ברגל לחפש תחנת רכבת ראשונה ולנסוע לגנים יפנים.

 

גנים יפנים – כבר שלוש ועשרה אחרי נסיעה קצרה ברכבת מחפשים את הכניסה לפארק עם גנים יפנים. חם טילים. גנים עדינים ויפים. מטיילים כשעה בגנים. ארבע ועשרים יצאנו והולכים לחפש מגדל גבוה לראות את כל טוקיו ואת השקיעה. גם לשתות בירה יפנית. עשרים לחמש בדרך למגדל טוקיו ברכבת תחתית, פעם שלישית ברכבת היום. חמש ועשרים יוצאים מהרכבת לכיוון מגדל טוקיו. נחנו קצת במזגן של הרכבת.

מגדל טוקיו – כבר שש במצפה שבמגדל הזדרזנו לראות את השקיעה אבל יש קצת עננים אז רק רואים את אור אחרון. מהמצפה רואים את כל טוקיו. אפשר לראות את הר פוג׳י שבמרחק 97 ק”מ מפה. יפה מאוד גם בלילה עם כל האורות. יש בקומה למטה במצפה רצפת זכוכית שאפשר לראות את הנוף למטה. יורדים בחזרה במעלית המהירה. יש פה שירותים עם כיור משוכלל. הכל קורה אוטומטי בתוך הכיור: גם מים נפתחים לבד, גם סבון נזרק לבד וגם מייבש ע”י סילון של אוויר חם והכל בתוך הכיור. עידו וקרן מתלהבים.

סושי בשינזוקו – שבע כבר, יורדים למטה לכיוון שינזוקו Shinjuku אחד המרכזים ההומים של טוקיו. כבר עייפים אבל רוצים לראות עוד את טוקיו. שבע וחצי עולים על הרכבת התחתית ל Shinjuku.  מגיעים זה כמו טיימסקוור בניו יורק בלילה. מקליטים ברכת מזל טוב לתאריקה במצלמה של אורי. צועקים מזל טוב באמצע הרחוב ומקליטים בוידאו. רומי נרדמה בעגלה. מחפשים לאכול. כולם עייפים ברמות על. שמונה וחצי זוללים סושי טעים. תשע ועשרים חזרה לבית שלום. אחרי רכבת אחת, רק תחנה אחת ועכשיו מסע כומתה להחליף רכבת. כולם מעולפים. רומי ישנה בעגלה. לי כואב הגב התחתון. הגזמנו כבר. מזל שאורי איתנו , הוא מנווט את הדרך בכל הרכבות בטוקיו. יש לו ניסיון של שנים של התמצאות בערים עם רכבות. הוא עבד כpresale של נייס וחרש את העולם בשנים האחרונות. עכשיו הוא חצה את מיליון המייל שזה בערך 60 פעם סביב העולם. רבע לעשר יצאנו מהרכבת. מעולפים. עשר בול בבית שלום. שיחת וידאו לברך את תאריקה במזל טוב. לעידו כואב הראש. יאללה לישון כבר 11 וכולם מעולפים. איזה יום מטורף. כל היום הסתובבנו בטוקיו ברכבות, ממקום אחד לשני.

פוגשים את יפן

פוגשים את יפן

היום ה-144 למסע – יום שני, 26 באוגוסט

כוכב יפני – שש ורבע המטוס על המסלול בנאריטה טוקיו. הבנות ישנות. עידו התעורר. אני וקרן אחרי כמעט 24 שעות ללא שינה. קרן הרבה יותר טוב אחרי שכל היום הייתה עצובה בגלל הפרידה מתאריקה וכל הקינלים. גם המעבר בין המדינות לא קל לה. אני סקרן טי-לים לגבי יפן. לא יודע למה לצפות. כרגע מסטול מחוסר שינה. אין לי מושג איך יסתיים היום הזה אבל אני מאוד אוהב את אי הוודאות ואת ההרפתקנות של לגלות מקום חדש. קצת מרגיש כאילו אני הולך לנחות בכוכב אחר. כוכב יפני. הנה עוד מעט המטוס יעצור לגמרי. אני וקרן ניקח על הידיים כל אחד תיק גב וילדה אחת. אני את עלמה וקרן את רומי. עידו ישן קצת אז זאת התחלה טובה. בחוץ בהיר ושמש. אין שום ענן בשמיים.  האייפונים שלנו טעונים 100 אחוז כי אפשר להטעין אותם בנוחיות פה בכיסא המשוכלל.

מנאריטה ועד בית שלום טוקיו – הגענו לטרמינל, קצת מיושן. ציפיתי למשהו חדש יותר. הכספומט גם ניראה ומרגיש מלפני עשרים שנה. הכל קטן ולא ממוזג לעומת הונג קונג . מחפשים את דוכן הרכבות לקבל את כרטיסי הרכבת ה-JRPASS שלנו. קיבלנו ויש עוד 5 דקות רכבת לטוקיו. צריך לרוץ. אין מצב. הגענו בשניות האחרונות אבל לא היינו בטוחים שזאת הרכבת הנכונה אז פספסנו אותה. מחכים חצי שעה לבאה בתור, זאת של שמונה ושבע עשרה דקות. שעה וחצי לתחנה בטוקיו ומשם צריך לקחת סאבווי עד לבית שלום. שם נישן שלושה לילות. אנחנו מסריחים מזיעה ולא הספקנו לצחצח שיניים. גועל נפש. יש לנו רק שטרות של 10000 ין יפני שזה מאה דולר אז אפילו אנחנו לא יכולים לקנות פה בקבוק מים במכונה ברציף שמקבלת רק מטבעות. טוב נו הרפתקה. אני לא מקטר. היא הגיעה בול ויצאה בול על הדקה. מדהים הדיוק של הזמן. יש פה מוכר עם עגלה ברכבת אבל אין לו עודף מ10000 ין. ירדנו בול בעשרה לעשר. מטורף הדיוק על הדקה. ירדנו בתחנה של שיבויה Shibuya. עכשיו מחפשים את הסאבוואי. זה קצת כמו לחפש את המטמון עם סימני דרך. היפנים חמודים מאוד ועוזרים ממש. מצאנו את הרכבת המתאימה, טיפסנו המון מדרגות וגם ירדנו המון עד שמצאנו. מזל שצמצמנו לרק תיק אחד. בדיוק 4 תחנות ובדיוק 9 דקות כמו שאקי מבית שלום הסביר לנו. עכשיו יוצאים לרחוב. הולכים כעשר דקות. מגניב יש פה מסעדות חמודות סושי שכונתי. הרבה יפנים נוסעים פה באופניים. נקי מאוד ברחוב. נחמד מאוד. הנה מצאנו את בית שלום טוקיו. מגיעים בסביבות רבע ל11. מצלצלים, פותחת יפנית מבוגרת ובחור צעיר. הם מדברים קצת עברית. הם מסבירים לנו על החדר על המקלחת וכו. החדר שלנו בסיסי עם מזרונים יפנים על הרצפה ודלתות הזזה יפניות מסורתיות. לא מפואר. אבל ממש חמוד. לא ציפיתי שיהיה מפואר. זה אירוח בחינם אבל לא באנו רק בגלל שזה בחינם. זה נשמע לנו נחמד להתארח בבית יפני של אוהבי ישראל. אני וקרן ישר מתקלחים ונחים בחדר. הילדים שוכבים לנוח ורואים דרדסים 2.

 

עצרנו לקנות סושי – כמעט 12. נחים בחדר. נרדמתי לשעה וכבר אחד וחצי. עשרה לשתיים יוצאים לחפש לאכול פה בסביבה. אני מבולבל מהשינה. הגב שלי תפוס נורא מלסחוב את מרקו פולו ותיק הגב הקטן מאתמול. עצרנו לקנות סושי בחנות קטנה ברחוב. אין מקום לשבת רק לקנות ולקחת. אז קנינו צ׳יפס במקדונלד והתיישבנו בשולחן קטן בחוץ ואכלנו את הסושי. עלמה נרדמה בעגלה ולא אכלה אפילו ביס. שלוש הבנות הפוכות לגמרי. רומי בכתה נורא ברחוב כי היא קנתה סוכריה על מקל וזה לא טעים לה. עצרה יפנית ברחוב ונתנה לה שקית מלאה בסופגניות טעימות מכל מיני סוגים. מוזר ומדהים.  מה עושים עכשיו? אנחנו לא מאופסים בגלל העייפות. ללכת לחדר? ארבע בחדר. עלמה עדיין ישנה. רומי כל הזמן בכתה. עלמה גם קמה בארבע וחצי. בחדר של בית שלום. דווקא נחמד לנו להיות פה ולא במלון. יותר חום של בית, פה בבית שלום. עייפנו כבר מבתי מלון.

בבית שלום – אני מעלה תמונות במהירות שיא!! בחיים לא ראיתי מהירות כזאת. עידו עם דניאל בסקייפ. אני מעלה את הפוסט של אתמול. כבר כמעט שש. מה עכשיו? שש ועשרים יצאנו שוב. שבע חוזרים. קנינו אוכל ולקחנו לחדר. קרן אומרת שאנשים לא מבשלים פה. אין להם מקררים. נשמע לי הזוי. בכל מקרה בכל סופר וחנות פה יש מלא אוכל מבושל מוכן בשפע ומבחר עצום. קרן אומרת שמזג האוויר מושלם. באמת נעים במיוחד בערב. אז למה חשבנו ש80 אחוז לחות פה? לא ברור.  בכל מקרה מוקדם מידי להסיק מסקנות. שוב אכלנו סושי ודגים בטמפורה. כולם נרדמו מוקדם בסביבות שמונה וחצי. רומי נרדמה והתעוררה. לקחתי אותה לסיבוב בעגלה ורק אז היא נרדמה.

הפרידה מהקינלים והמסע לטוקיו

הפרידה מהקינלים והמסע לטוקיו

היום ה-143 למסע – יום ראשון, 25 באוגוסט

בין מדינה למדינה – אני קם בשש. קרן כבר ערה והיא עם האייפון. הימים האחרונים לא קלים לנו. שוב מעבר בין מדינה למדינה. שוב לארוז. רומי קמה בשש ורבע. עידו בשש וחצי. הוא שם את הסרט החדש שקנינו אתמול איש הברזל כלומר סופרמן החדש במסך הגדול בחדר. אנחנו לא מוצאים את השלט של הדי.וי.די אז הוא רואה עם דיבוב לרוסית. כל הקינלים הגיעו לסוויטה שלנו. עידו הפסיק עם הסרט. גם עלמה קמה עם מצב רוח טוב. הספקתי לכתוב פוסט קצרצר של אתמול. גם להעתיק תמונות ומוסיקה לאייפד של הקינלים. ארוחת הבוקר גם התדרדרה פה.  כבר כמעט תשע ויש לנו יום שלם להעביר עד הטיסה בשש וחצי. כולם חוץ ממני, עלמה ורומי הלכו לקניון. אני נשארתי להכין וידאו קליפ שמסכם את החופשה המשותפת. רומי נרדמה. עלמה רואה סרט. אני לבד עם המחשב, נרגע לי.

נפרדים מהקינלים – כבר אחת בצהריים. קרן וכולם במונית בחזרה. עלמה רואה סרט. אני סיימתי עם הקליפ ועכשיו קורא את אושו. אושו אומר שלרצות משהו, שיש לך תשוקה למשהו זה הנגע הרע שמייצר את הריקנות שבך. תפסיק לרצות ותמצא את המלאות, הסיפוק והאושר. המכשול הוא הרצון כי הוא מיוצר על ידי המיינד והמיינד תמיד רוצה עוד ולכן תמיד אתה תמשיך להרגיש ריק. תזנח את השאיפה, את התשוקה למשהו וזה יהיה השער, הדלת למצוא מלאות ואושר. אחד וחצי כולם חוזרים. זהו, הם מתארגנים ליציאה. קרן כבר מתפוצצת ועצובה מאוד. נפרדים. אומרי בוכה מאוד. חמישה לשתיים. קרן העירה את רומי להיפרד. חיבוקים לכולם. גם רומי בוכה מאוד. כולם בוכים ועצובים.

ביי ביי לתאילנד – רבע לשלוש יורדים ללובי לשלם ולנוע לכיוון שדה התעופה. ביי ביי לתאילנד. היינו פה חודש ושבענו. היה כיף אבל הגיע הזמן להמשיך במסע. שתי דקות לשלוש אנחנו ברכב לשדה. רומי ענתה לפקידה מהמלון בברכת סוואדי-קה שלוש פעמים וכולם התפעלו ממנה. איך אפשר שלא?  עכשיו היא שרה פיל פיל פילון לא ידע כיצד לדרוך. .. בצ’ק-אין. סה”כ שלושה תיקים 73 קילו. מאז שיצאנו למסע החלפנו כבר כמה מזוודות רק תיק הגב הגדול נשאר, כל שאר התיקים כבר הוחלפו. ניסינו לקבל את המע”מ חזרה אבל לא קיבלנו שקל. מסתבר שמקבלים מס רק על קניות בחנויות מיוחדות. אנחנו סתם אספנו חשבוניות. אכלנו בשדה כי לא אכלנו מהבוקר. קרן בכתה כל הארוחה. כבר ארבע וחצי, משלמים ויוצאים. רבע לשש מחכים כבר בשער. הבנות פה מוציאות אנרגיה ומשחקות. עכשיו שש ועל פי שעון יפן כבר שמונה בערב. על פי התכנון אנחנו אמורים לנחות בעוד 10 שעות בשש בבוקר זמן טוקיו. נראה לי שיהיה לרובנו לילה לבן. משדה התעופה נאריטה ביפן זה שעתיים עד בית שלום טוקיו אז אני מעריך שבערך בעשר בבוקר נגיע לבית שלום טוקיו שזה 14 שעות מעכשיו.

מטוס ראשון מבנגקוק להונג קונג – שש וחצי כולנו במטוס יושבים יחד בקדמת המטוס. זה מטוס שבכל שורה יש 9 כסאות, שלוש בצד ימין, שלוש באמצע ושלוש בשמאל. אנחנו בשני מושבים משמאל ושלושה מושבים באמצע. אני נזכר במה שאושו אומר על שעמום. שרק יצורים אינטליגנטים משתעממים. זה סימן טוב כי זה אומר שמיצית משהו ועכשיו אתה משתעמם. רוב האנשים בורחים מהשעמום לפעילויות שונות. אתה אמור להיכנע ולהיות בשעמום עד שיום אחד אתה הופך לכלום ואתה מגיע לנירוונה. כמו בודהה. זה מה שעושים במדיטציה. מקבלים את השעמום.  טיסה לא כל כך נעימה בגלל מזג האוויר. נחתנו בעשר ועשרים שעון הונג קונג והטיסה לטוקיו היא באחת בלילה. עוד שעתיים וחצי.

מטוס שני מהונג קונג לטוקיו – עשרה ל11 בטרמינל של הונג קונג. יש פה סינים עם מסיכה על הפנים ורובה שהוא בעצם מודד חום. הם יורים על ילדים עם רובה מד הטמפרטורה כדי לזהות ילדים חולים.  עידו מתלהב שבשירותים יש מתקן שיורה סבון אוטומטי בשירותים בלי צורך לגעת בכלום. כמו שהברז נפתח לבד כך גם סבון נזרק לידיים לבד. הבנות משתוללות פה. מוציאות מרץ. זה שדה תעופה חדש, נוצץ וענק. עשרים לאחת בלילה סוף סוף במטוס. עלמה לא מוצאת את השלט ששולט על העניינים. מה הולך פה היא שואלת. יש פה מסך מגע ששולט על כל מה שצריך. עלמה ועידו המעולפים התעוררו לכמה דקות להתלהב מהמטוס החדש והמסך מגע. עידו מתלונן שלא נוח לו. לפני חצי שעה הוא כמעט נרדם עלי. המטוס מתמלא ביפנים. הדיילת היפנית מהממת. אני מתרגש להרגיש קצת ביפן. אני במטוס פה עם מלא יפנים חמודים. בכלל בשדה התעופה הונג קונג כבר הרגשתי מאה שנה מתקדם יותר מהודו ותאילנד.

בוקר בשמיים – חמש ועשרים על פי שעון יפן. יש כבר אור בחוץ. סיימתי לראות סרט עם טום קרוז שבקושי הבנתי משהו מרוב עייפות. רומי ועלמה ישנות מהרגע שנכנסו למטוס. עידו נרדם וקם לסירוגין. מסכן הוא גדול מידי ולא נוח לו. נשאר קצת פחות משעה לנחיתה. אני מעולף מעייפות וגם קרן. היא קצת ניקרה, אני לא עצמתי עין. איך נתפקד היום לא ברור לי. סיימתי גם למלא את הטפסים עבור הכניסה ליפן עבור כל בני המשפחה. הקינלים נחתו כנראה עכשיו. אנחנו כבר 21 שעות ערים בלי לישון. שש ועשרה נחתנו. עידו התעורר והבנות עדיין ישנות.

שוב קניון בבנגקוק

שוב קניון MBK בבנגקוק

היום ה-142 למסע – יום שבת, 24 באוגוסט

בוקר – ישנתי מעולה. אני פוקח עיניים, רומי וקרן על ידי ערות. שש וחצי וגם עידו מתעורר. עלמה ישנה אצל הקינלים. אני נרדמתי אחרי רומי אתמול. היום שוב קניות ויום מעבר. מחר אחה”צ טסים ליפן. לקרן שוב קשים המעברים. אני סופר שעות עד שנגיע לטוקיו. בחדר אני כותב את הפוסט של אתמול. רבע לשמונה, עלמה חוזרת לחדר שלנו מהלילה אצל הקינלים. יורדים לארוחת הבוקר. הקינלים כבר שם. קרן מתלבטת אם ללכת איתם לשוק סוף השבוע או להצטרף אלי לעידו ולעלמה לקניון הממוזג. אני וקרן שוב התעצבנו אחד על השני. היא הלכה עם הקינלים לשוק של בנגקוק. אני לקחתי את עידו ועלמה לקניון המוכר הממוזג. אין מצב שאני מסתובב בשוק בחוץ עם הלחות של בנגקוק. רומי עם קרן.

עידו ועלמה – אני חושב לי ומוטרד מהלחות הגבוהה שכנראה יש ביפן בתקופה זו. אם באמת יש כ70 אחוז לחות זה יכול להיות לא קל להסתובב שם. עכשיו אני, עידו ועלמה בדרך לקניון במונית, כבר עשרים לעשר. אני עם פרצוף קצת חמוץ בגלל ההתפרצות שלי ושל קרן אחד על השני הבוקר. עידו ועלמה מקסימים. הם מזכירים לי במונית שהכל בסדר. שכתוב לי על חולצת המסע שהחיים יפים, מותר ליהנות והכל בסדר. גם עידו מותח לי את השפתיים כלפי מעלה כדי שאחייך. גם עלמה מסבירה לי שהחיים יפים. הם מקסימים. אני לא יכול להישאר חמוץ אחרי זה. אני מחייך שוב. יש קצת פקק אבל אנחנו מגיעים.

בקניון – דבר ראשון אנחנו עולים לקומה רביעית לחפש דוכן שייתקן את המיני אייפד עם המסך השבור שרומי שברה לפני חודשיים אצל סנג’י בהודו. בשביל זה באנו לכאן. אנחנו מוצאים דיי מהר. רק נפתחים הדוכנים. הבחור בדוכן אומר עוד שעה יהיה מוכן. בינתיים אנחנו קונים עוד קשקושים אלקטרונים ואוזניות חדשות לעידו. מסתובבים המון בקומה רביעית וזה עושה לנו סחרחורת כבר. עשרות דוכנים קטנים עם מאות או אלפים של מוצרי אלקטרוניקה צפופים במיוחד סמארטפונים וטבלטים.  יש פה דוכנים שמוכרים סרטי די-וי-די. הילדים בוחרים להם סרטים ואנחנו קונים. כבר 12 וחצי ואנחנו שעתיים על הרגליים ורעבים. ממש כיף לנו ביחד. עכשיו עצרנו לאכול במקום האהוב על עידו. כל דוכני העולם במתחם אחד. הוא שוב בוחר בסושי וגם אני. בינתיים הבחור ששלח את המיני אייפד לתיקון מתקשר אלי לטלפון ומודיע שהמכשיר מוכן.  כבר אחרי אחת. קרן מודיעה שהיא בדרך אלינו. היא קנתה מלא צמידים והם מתים מרעב. רומי לא נרדמה. היה להם כיף וחם. כולם הגיעו. גם הם מגיעים למתחם דוכני האוכל. אני שמח לפגוש את רומי ואנחנו מסתכלים על תאיילנדי שמבשל מנות בווק. כבר שתיים. אנחנו מסתובבים עד ארבע. אנחנו מוצאים תיק חדש. קרן מתמקחת ואנחנו קונים תיק אדום במקום זה שנקרע.  יאללה מת ללכת כבר. עכשיו נכנסים לסופר לקנות חיתולים.  ארבע ועשרים במונית. הקינלים במונית אחרת. חמש בחזרה במלון.

שוב במלון. אני ועידו יורדים ללובי להמיר את סרטי הדי-וי-די ללפטופ שלנו כי אין לנו קורא די-וי-די בלפטופ. זה לוקח לנו שעה וחצי. בינתיים מזמינים אוכל לחדר. האוכל נהיה פה גרוע מיום ליום. הזמנו כמה מנות ובקושי אכלנו משהו. זה היה פשוט מגעיל. הבנות נרדמות לקראת עשר. עידו מתלהב מהאוזניות  החדשות שלו. הוא ער עד 11 בלילה. אני וקרן אורזים ליפן. המטרה להצליח לארוז לשבועיים בתיק אחד ואת השאר בשני תיקים נוספים שנשמור בשמירת מזוודות בטוקיו. כך נוכל לנוע בקלילות ביפן. אנחנו מצליחים לארוז ממש מעט בתיק האדום החדש.

בחזרה לבנגקוק מקו-צ’אנג

בחזרה לבנגקוק מקו-צ’אנג

היום ה-141 למסע – יום שישי, 23 באוגוסט

קמים, אורזים, אוכלים, מצטלמים ויוצאים – אני קם בארבע. חוזר לישון. קם בחמש. לא מתנגד וקם. נרדמנו מוקדם אתמול. עלמה הרדימה אותי ואת קרן. גם קרן מתעוררת מוקדם. היא מתחילה לארוז. גם עידו קם ברבע לשבע. גם רומי בדיוק בשבע וישר היא מדברת על זה שהיא רוצה פיל צעצוע פרס כי אתמול פעם ראשונה היא הצליחה לעשות קקי באסלה. קקי פרס. פיפי פרס. זה השלב. היא מתוקה מאוד הבוקר. אני מעלה את הפוסט של אתמול. קצר מאוד כי לא עשינו כלום. היה גם מזג אוויר קרבי. שבע ורבע סיימתי עם הפוסט. רומי ועידו אצל הקינלים. עלמה ישנה כרגיל. מסיימים לארוז כבר שמונה בדיוק וכל הילדים שלנו אצל הקינלים כולל עלמה שקמה כבר. כבר תשע כולם מסיימים לאכול. מצטלמים יחד. מאכילים דגים שבברכת הלוטוסים. בחדר כבר תשע וחצי. הילדים קצת משחקים והנהג אמור להגיע בעשר. שישחקו קצת עד שהנהג יגיע. בלובי עד עשר ורבע. מחכים לנהג. בינתיים אני קונה לרומי פיפי פרס. פיל קטן. עשר ועשרים מעמיסים את התיקים על הרכב.

מסכמים את החופשה המשותפת – אני שואל את המבוגרים מה הכי עשה להם את זה.
ינון: לפגוש אותנו בשדה, לנסוע עם הילדים בקטנוע ולראות אותם צוחקים ונהנים עליו, לראות פילים ולהאכיל את הפילה עם אומרי, הבריכה השווה במלון באמארי. במלון הדי-וואה הייתה אנרגיה טובה יותר אבל באמארי נהנתי מהפינוקים, בדי-וואה  נהניתי מחופש התנועה של הילדים שבין החדרים שלנו. תאריקה הייתה פחות עם הטלפון, איזה תענוג! היה כמעט 100 אחוז תאריקה.
תאריקה: להיות 24/7 עם כולם, עם אחותי, עידו ועלמה. החופש – מהעבודה, ממחשבות, מכביסה וסדר, מהבריכה של הדי-וואה. שלימדתי את עידו לשחות טוב יותר ולקפוץ ראש וסלטה לאחור. בבקשה שעידו ילך ללמוד לגלוש באוסטרליה. גם היה מצחיק.
קרן: היה לי מדהים להיות עם אחותי ובני משפחתה. כל השאר היה משני. היה לי כיף עם בו-בו ואומרי ולראות איך הוא גדל ונהיה ענק. והיה מצחיק.
עידו: לא יודע. לראות ולפגוש את כולם. היה כיף לצחוק.
עשר וחצי אנחנו מסכמים את השבועיים האחרונים ביחד ונוסעים לכיוון המעבורת. בינתיים יורד גשם. אני בעיקר נהניתי (אף אחד לא שאל) לראות את קרן נהנית ומחייכת. מזה שהיא יכולה להיות עם תאריקה בזמן מרוכז ואיכותי שגם בארץ לא מתאפשר. גם נהניתי לראות את הילדים משחקים עם אומרי ולהכיר את בו-בו. גם אהבתי את קו-מאק, את ההרפתקה שהלכתי לאיבוד בריצה ואת שייט הקייקים שנאבקנו בים. גם נהניתי בסירה המהירה בדרך לקו-מאק, את חוף הים של קו-מאק והמנות עם הקארי האדום החריף אש.

הדרך לבנגקוק – 11 ועשרים אחרי פקק ארוך אנחנו על המעבורת. עשרה ל12 אנחנו חזרה בתאילנד ביבשת הגדולה.  שתיים עצרנו לרבע שעה. רומי נירדמה.  גם אומרי ישן קצת וגם עידו נמנם. לי כבר יש כאב ראש וסחרחורת מזה שלא אכלתי מהבוקר, מהמעבורת והנסיעה הזאת. ארבע ועשרה,  אנחנו על יד שדה התעופה שהמלון ממש קרוב אליו. ארבע ורבע במלון. ארבע וחצי בחדר המוכר והכי קרוב למה שאפשר לקרוא בית. אנחנו במלון הזה בפעם הרביעית ובסוויטה הגדולה בפעם השלישית. אני מתיישב על הספה כמו שיש לנו בבית ומזמין שירות חדרים. התיק שקנינו בשדה התעופה נקרע בדרך לכאן אז הגיע הזמן שוב לקנות תיק חדש. שש סיימנו לאכול. לאף אחד לא היה טעים חוץ ממני.  לי יש כאב ראש. כולם אצלנו בסוויטה הגדולה. שעות קשות. ילדים משתוללים ומוציאים אנרגיה. מבוגרים עייפים. רומי רוצה רק את קרן ובוכה כל פעם שקרן עם בו-בו. בקיצור יום מעבר לא קל. עלמה הלכה לישון אצל הקינלים. כולנו נרדמנו מוקדם. מחר יום קניות. שוב יום מעבר.

עוד יום בקו-צ’אנג

עוד יום בקו-צ’אנג

היום ה-139 למסע – יום רביעי, 21 באוגוסט 

בוקר – שמונה בבוקר. עידו ורומי אצל הקינלים. עלמה ישנה. קרן מתקלחת. אני במיטה מנסה להבין איפה אני בכלל. אחרי אמבטיה ארוכה וטובה אני מתאפס. תשע כבר ותאריקה באה לבקר. הקינלים כבר רעבים ועלמה עדיין ישנה. אני מעיר אותה עם המון נשיקות. אכלנו. הייתה אנרגיה טובה הבוקר. אנחנו מתקשים להחליט מה עושים הבוקר. רוצים שוב ללכת לראות ולהאכיל פילים אך אף אחד לא זז. הילדים משחקים על יד הבריכה לבד. כבר עשר וחצי אני עולה לשים בגד ים כי אני נוזל מלחות מטורפת. דווקא יש עננים ואין שמש אך לח ברמות על. עושה קצת בריכות. עכשיו כולם בבריכה. כבר 11 ורבע.

בבריכה של הקטנים – רבע ל12 תאריקה וקרן הלכו למניקור-פדיקור. אני עם הילדים בבריכה של הקטנים עם משפחה ישראלית מצפון הארץ. יש להם שתי בנות קטנות. אחת בת שנתיים ואחת בת שלוש. הישראלים היחידים שפגשנו בקו צ’אנג. זה לא יעד פופולארי. רוב הישראלים שמגיעים לתאילנד בפעם הראשונה ייסעו לקו-סאמוי.  הם מכבדים את הילדים בבמבה ודובונים מארץ הקודש. רומי עם גלגל משחקת עם עלמה בבריכה של עומק חצי מטר. אני קורא בספר שלי וכל שורה מביט על רומי. פתאום הגלגל מושך אותה למים והראש שלה בתוך המים. אמי מזנק תוך שניה ומוציא לה את הראש. היא אפילו לא נבהלה. ישר חזרה למים אבל הפעם עם מצופים. עידו יושב עם ינון ואומרי וינון מספר להם סיפורים. רבע לאחת בחדר. עלמה ורומי עם סרט באייפד. אני כותב פוסט קצרצר של אתמול. אחד ועשרה רומי נרדמה . עידו ועלמה ממשיכים לראות סרט באייפד. קרן עדיין לא חזרה. ינון בחדר עם אומרי שנרדם. אני כותב את הפוסט של אתמול.

מחשבות על החופש – אני נבהל קצת מהמחשבה שנשהה באוסטרליה למשך הזמן שעבר מאז שעזבנו את הרצליה ועד עכשיו שזה ארבעה וחצי חודשים. כיף לי לחשוב שנישאר עוד המון זמן במסע. בעצם יותר זמן ממה שחלף עד עכשיו. זה מרגיש מטורף, מיוחד ומשהו שלא חוויתי מעולם ומאוד חזק בעוצמה שלו. ניראה לי שזה אחד הדברים שקשה להסביר למישהו שלא חוה מה זה להתנתק מהכל, לארבעה חודשים, בלי דאגות ובחופש טוטאלי. חופש מעבודה, ממטלות הבית, מהמדינה, מהמשפחה וחברים. חופש טוטאלי ואין סופי שכל מה שאתה דואג זה איך ליהנות כמה שיותר ושכל משפחתך תרגיש טוב וייהנו. זה אתגר לא קטן ואני מרוצה שמצליח לנו.

מסג’ תאילנדי – שתיים קרן חוזרת מחויכת. עכשיו היא נוסעת עם עלמה ותאריקה בטוסטוס להביא לנו חטיפים. הצלחתי להעלות פוסט ללא תמונות. האינטרנט פה כל הזמן מתחבר ומתנתק לסירוגין. כולם מורעבים. זללנו חטיפים וחיכינו לרומי ואומרי שיקומו. קמו אנחנו צועדים למסעדה שמחוץ למלון שאהבנו בפעם הקודמת שהיינו בקו צ’אנג, כלומר לפני שבוע. ינון במסג’ אז עצרנו להודיע לו איפה אנחנו שיצטרף שיסיים.  כבר רבע לארבע בדרך למסעדה. ארבע. הזמנו המון אוכל. טעים כרגיל. גם ינון הצטרף וקיבל מיד את המנה שהזמנו לעלמה ורומי. רבע לחמש סיימנו. מתכננים את מחר את היום האחרון של החופשה. אני שוקל לעשות מסג’. נכנסתי למסג’ תאילנדי עם שמן לשעה שלמה. וואו היה כיף נורא. מרגיע. נעים. כל שריר בגוף קיבל טיפול ופינוק. מגע עמוק מקצועי.

שחיית לילה – שש וחצי במלון. מחפש את החברה על יד הבריכה אבל הם אינם. הערב יורד פה. הים גלי ויש רוח חזקה. יש רק מעט אורחים פה בבריכה ושוב הלהקה ששרה להיטים. אני עולה לחפש אותם בחדר. עד שמונה אני במחשב עושה קליפ של הטיול שלנו בצפון תאילנד. רבע לשמונה רומי בוכה ומביאה לי קריזה. עידו בא מהקינלים ומציע שנלך לשחייה לילית בבריכה. בסדר אני אומר. מתכוננים ויורדים לבריכה. תשע לבריכה. היה קר והיו ברקים בשמיים ורוח חזקה. תשע וחצי בחזרה. רומי עדיין לא ישנה. קרן פה איתה ועם בו-בו. הילדים לא נרדמים. פתאום יורד מבול. איזה קטע. עכשיו אנחנו מעלים זיכרונות מהודו וצוחקים. מסיבת לילה ספונטנית וגם קרן פתחה חטיפים כי בכלל לא אכלנו. זהו כבר עשר וחצי יאללה למיטות. יוצאים למרפסת הקינלים הזמינו להם אוכל לחדר ארוחת לילה.