סיכום מסע – כבר לא אותם אנשים

סיכום מסע – כבר לא אותם אנשים

היום ה21 אחרי סוף המסע. יום שלישי, 15 באפריל
הרצליה, ישראל.

אז איך היה? אנשים שואלים אותי. אני אנסה לענות בקצרה על שאלה לא קלה. כי הרי מדובר בשנה שלמה פחות עשרה ימים. אורך המסע שלנו במדויק היה 355 יום. אז זה קצת כמו שאני אשאל אתכם איך הייתה השנה האחרונה שלכם. המסע המשוגע והקסום שלנו היה באמת מופלא וקצת משוגע. מסע שעושים רק פעם בחיים. אנחנו כבר שלושה שבועות בארץ ואפשר לומר שהגענו אך טרם נחתנו. קשה מאוד לחזור למציאות כל כך שונה. בראייה של שלושה שבועות אחריי אני פתאום ניזכר באלפי רגעי קסם ומתרגש נורא. היינו במקומות קסומים. היינו במקומות יפים שהנפש לא תמיד מסוגלת להכיל. במקומות שהמילים נגמרים ויש רק חוויה. אוסטרליה מקסימה מכל הבחינות. התאהבנו קשות ביבשת הזאת. המרחב, הנופים, החופים, בעלי החיים, הטבע החזק, האנשים, הכבוד, התרבות. זה מקום אחר. זה מקום שפוי. ארבעה וחצי חודשים נדדנו ביבשת המופלאה הזאת עם קרוואן אחד ומשפחה אחת מלוכדת ואוהבת. המון הרים, חופים, נהרות, אגמים וטבע חזק. אלפי שעות של קסם משפחתי. אכלנו שלוש ארוחות ביום כמשפחה למשך שנה שלמה. הקשרים ביננו התחזקו. למדתי להכיר את הילדים שלי הכי קרוב שניתן וזאת זכות גדולה. למדתי להתקרב לטבע ולהרגיש יותר טבעי שם מאשר בין ארבע קירות כמו שהורגלתי 40 שנה קודם לכן. בחודש האחרון שלנו באוסטרליה הבערנו מדורות כמעט כל יומיים. אני מתגעגע לאוסטרליה ולתקופה בה נדדנו ביבשת קצת כמו שמתגעגעים לאישה אהובה. הקסם שלה טבוע בי.

חצי שנה במזרח – המעבר מחצי שנה במזרח הרחוק לחיי קרוואן באוסטרליה וניו זילנד לא היו קלים. התרגלנו להתפנק כך שבישלו לנו, ניקו לנו, סידרו לנו, הסיעו אותנו בכל תקופת המזרח שכללה נופש שבועיים בתאילנד, מסע קסום בהודו של שלושה חודשים, טיול שלושה שבועות בסרי-לנקה, טיול שבועיים בצפון תאילנד, עוד נופש של שבועיים באיי תאילנד ולקינוח שבועיים ביפן. בחלק זה של המסע האתגר היה לנוע עם התיקים והמזוודות ממקום למקום. כל כמה ימים ישנו במקום אחר. בעיקר בבתי מלון וגסט-האוסים בהודו. בתאילנד התפנקנו במקומות מאוד מפוארים. בהודו גרנו כחודש וחצי בכפר קטן שנקרא דרמקוט שבצפון הודו קרוב להרי ההימאליה. בכפר היו המון ישראלים צעירים ולא נכנסים אליו שום כלי רכב. אפילו לא טוס-טוס. אין אפילו תאורה בלילה ברחובות שהם הרי שבילי הכפר. נרשמנו שם לכל מיני חוגים ובעיקר פגשנו המון ישראלים, ביניהם את טל-יניב-טהר ומלודי ואביבית ושיחקנו המון קלפים. גם חווינו הפסקת חשמל של 35 שעות והסתדרנו ללא שום בעיה. אני טסתי לבד לווארנסי והשארתי את קרן והילדים לשבוע. שם לבד חוויתי את הודו הקשה, הודו עם עוני, עם 50 מעלות חום, עם לכלוך וצחנה אך עם קסם אדיר ובלתי מוסבר. ביפן פגשנו תרבות מרוחקת וקרה. בקושי מבט הם אינם מגניבים אלינו הזרים. כל כך שונה מתאילנד והודו ששם כל אחד מרשה לעצמו לגעת ולהצטלם עם ילדים מערביים ויפים. הדיוק של הרכבות ביפן לא הפסיק להדהים אותי. תמיד על הדקה בדיוק רב ובסדר מופתי. פגשנו בבית שלום בטוקיו את אורי שטיילנו יחד ושמרנו על קשר מאז. את סרי לנקה בכלל לא תכננו במקור וגילינו מעין שילוב מקסים בן תאילנד לבין הודו. הגענו לשם כי חיפשנו חופים כשהיינו בהימאליה ובהודו זאת לא הייתה העונה. בהודו הצלחתי להירגע ולקרוא קצת ספרים אבל בסוף קצת השתגעתי מלא לעשות כלום ורציתי להמשיך הלאה. הודו מקסימה אבל מעייפת. הלכלוך הפריע לי והזבובים הטרידו אותי אבל מאוד אהבתי את ההודים ואת הקסם של הודו שקשה מאוד לתאר אותו במילים. יש בהודים משהו שליו ויש להם סבלנות נדירה. שמתי לב שהם לא עם כל כך שמח בהשוואה לתאילנדים למשל. בילינו כמעט שלושה שבועות בחודש אוגוסט עם תאריקה, ינון אמרי ויפתח בחופשה כיפית במיוחד. היה מרגש להיפגש איתם אחרי שהיינו ארבעה חודשים במסע שלנו. לקרן היה קשה מאוד להיפרד מאחותה. בעצם אפשר לומר שהמסע שלנו מתחלק לשני מסעות. המסע במזרח הרחוק שנמשך קצת פחות מחצי שנה והמסע לאוסטרליה וניו זילנד שנמשך גם כן חצי שנה.

חיי קרוואן – המסע בקרוואן היה לא פשוט. פתאום להתרגל ל20 מטר מרובע עבור משפחה עם שלושה ילדים. פתאום לנהוג אחרי חצי שנה שלא נהגנו. וגם לנהוג בצד שמאל ובקרוואן שהוא בגודל של משאית. פתאום לערוך קניות עם כל המשפחה למקרר קטנטן שמספיק לחצי שבוע בקושי. במשך חצי שנה היינו בסופרמרקט עם שלושת הילדים פעמיים בשבוע. בחשבון מהיר זה יותר מחמישים פעם. פתאום לבשל בעצמנו שלוש פעמים ביום, להדיח כלים וכל זה במטבח קטן. אין ספק שעניין האוכל גזל המון זמן והיה לטרחה לא קטנה. זה מתחיל בקניות, סידור הקניות בקרוואן, בישול והדחת כלים. בנוסף גם לקרוא כל הזמן וללמוד היכן לטייל ומה לעשות. ואם כל זה לא מספיק תחשבו שכל זה עם שלושה ילדים קטנים ואחת מהם בת שנתיים שנגמלה מחיתולים תוך כדי הטיול באוסטרליה. אין ספק שחיי קרוואן עם ילדים היו חיים לא קלים אבל יש בזה הרגשת חופש מדהימה. חופש שאפשר להישאר היכן שרוצים, כמה זמן שרוצים ואפשר תמיד לקום ולנסוע עם הבית כשרוצים להמשיך הלאה. בקיצור חיי הקרוואן היו מחנה עבודה אבל אפשר לנו קרבה ונגישות לטבע קסום במיוחד. אך הגענו מוכנים ומגובשים לאוסטרליה. גילינו יבשת מקסימה ובעלי חיים שלא הכרנו בכלל. פגשנו את משפחת רג’ואן משפחה ישראלית עם שלושה ילדים וטיילנו המון יחד. גם נפגשנו איתם אחר כך בניו זילנד ובילינו שבוע יחד בוואנקה שבאי הדרומי.

היה מדהים – בסוף הטיול באוסטרליה כבר הרגיש לנו ארוך מידי חיי הקרוואן וכבר רצינו לנוח. אחרי מנוחה של כמה ימים בסידני בדירה מקסימה פגשנו את ניסים והילה, משפחה ישראלית עם שני ילדים. התחברנו איתם חזק והעברנו כמה ימים מקסימים. אני וקרן גם הספקנו תוך כדי לעשות מבחן באנגלית לצורך בקשת ויזת לאוסטרליה שגם לא תוכנן בכלל. אחרי כן טסנו לניו זילנד לחודשיים האחרונים של המסע שלנו. שוב טיול קרוואן. ניו זילנד אכן היפה מכולן אבל לא קלה. בעיקר עושים שם טרקים ולנו היה לא קל ולא מתאים לערוך צעידות של שעות עם הילדים אז עשינו רק הליכות קצרות יחסית. הקרוואן שקיבלנו בניו זילנד היה יותר מפנק אז קצת התנחמנו. אבל שנה זה המון זמן ובסוף כבר דיי נימאס לנו ורצינו כבר לחזור. אז איך היה? היה מדהים! היה יפה. היה לעיתים קשה. היה מרתק. היה גם משעמם. פגשנו אנשים מדהימים. פגשנו חיות בטבע שלהם שלא הכרנו וכאלו שכן. חיינו חיי חופש טוטאלי ללא מחויבויות וללא מסגרות. חווינו המון חוויות. למדנו אחד על השני המון. התגבשנו כמשפחה. למדנו על עצמנו ועל העולם הגדול. אני כתבתי המון. כתבתי כל יום במשך 355 יום מעל 350 אלף מילים. קרן עשתה המון כביסות והתמודדה עם בדידות לא קלה. עידו למד על העולם, למד אנגלית וחשבון. אני וקרן גילינו עד כמה עידו מדהים ובוגר עוד יותר ממה שחשבנו. כמה רגישות, תעוזה, גמישות יש בו. עלמה פרחה במסע ונהנינו ממנה מאוד. רומי גדלה, צמחה והתפתחה תוך כדי המסע. הילדים למדו להתגמש ולהסתדר בניהם. למדו להעריך דברים שקשה להעריך בחיי השגרה הרגילים שלנו. הם זכו לשעות רבות של זמן איכות של משפחה. אני וקרן חיזקנו עוד יותר את הקשר ביננו. זה היה מבחן לא פשוט לזוגיות ואני שמח מאוד שעברנו אותו בהצלחה. בסופו של דבר היו לנו אלפי רגעיי קסם וגם רגעים קשים שנזכור כל החיים.

כבר לא אותם אנשים – אז האם הייתי עושה את זה שוב? ברור שכן. למרות הקשיים. בסופו של דבר זה היה מסע מופלא. זאת הייתה הרפתקה מחשמלת. דבר משוגע שעושים רק פעם אחת בחיים. כולנו חזרנו שלמים ובריאים. אף אחד לא חלה כל השנה, לא גנבו לנו כלום ולא אבדנו שום דבר. אך חזרנו שונים. אנחנו לא אותם אנשים.

שבוע ראשון בארץ

שבוע ראשון בארץ

היום ה6 אחרי סוף המסע. יום שני, 31 במרץ
הרצליה, ישראל.

כוכב-ישראל-מרץ-2014 – שבוע שלם חלף לו. לא ממש דיברתי עם מישהו מאז שחזרתי. רק החלפתי כמה מילים עם כמה חברים. האמתי שהגענו אבל לא ממש נחתנו. החזרה לכוכב-ישראל-מרץ-2014 היא לא כל כך פשוטה. התחושה שלי היא של נוסע בזמן. הגעתי למקום אחר אבל גם לזמן אחר. לא ברור לאיזה זמן. תחושה לא ברורה. כמו לחזור מעולם אחר לגמרי. קרן רוצה לאט לאט. עדיין יש קרטונים סגורים שזה לא אופייני לנו כל כך. לכולם פה יש עליות וירידות של מצבי רוח. שמחים לחזור ולפגוש את המשפחה ואת החברים אך גם מתקשים לחזור למציאות של ישראל. בחדשות טרם צפינו. הבנו שהמצב לא מזהיר.

אז מה הספקנו בכל זאת? היום יצאתי לריצה ראשונה פה בשכונה. פחדתי שיכאב לי בגב אז חיכיתי מאז שהגענו ואכן לא כאב לי כבר כלום. מזג אוויר מקסים פה. היה נחמד. עידו חזר ללימודים כמעט לגמרי. הוא שמח ומשתלב טוב בחזרה בכיתה. הוא מאוד מבוקש בימים אלו. עלמה כבר רשומה לגן עירוני אבל טרם החלה את הגן. היא ורומי עם חום מאתמול. גם רומי עדיין ללא גן. לא ממהרים או שכן תלוי את מי שואלים ומתי. אני הספקתי לקנות מחשב חדש עם מסך גדול יום אחרי שנחתנו. כבר היה מפגש של שבת אצל סבתא מלכה וכל משפחת זהר ביקרה אצלנו בשישי. תאריקה וינון אצלנו הרבה. משלימים את החסר. קרן המון בטלפון עם חברות. את תוצאות המבחן שלי באנגלית קיבלתי ביום שבת האחרון על הבוקר. עוד לפני שצחצחתי שיניים התוצאות חיכו לי בדואר האלקטרוני. עברתי מעל הציון הנדרש. הייתה שמחה גדולה. אני שמח שנתקענו בדונדין לשבוע ומודה לקרן שלא וויתרה לי. עכשיו אנחנו קרובים לקבל וויזת הגירה לאוסטרליה יותר מתמיד. לא צריך להיבהל אנחנו עוד פה להרבה זמן. המטרה היא שתהיה לנו אופציה. איך נממש ואם נממש נשאר עדיין לא וודאי.

מקלחת חמה בבית – אז איך זה להיות בבית? כיף גדול. הרי מעריכים דברים רק שהם נלקחים מאתנו. מקלחת חמה בבית זה עדיין מרגש כל פעם מחדש. לא קל להעביר את התחושה הזאת. תענוג צרוף. לנסוע עם המזדה הישנה של קרן גם כן מוזר. ההרגשה היא שאתה כל כך נמוך מעל הכביש ביחס לקרוואן, ממש מרגיש כמו לנסוע על סקייטבורד. זה מצחיק. לחזור לנהוג בצד ימין זה לא מאוד קשה אבל אני וגם קרן מוצאים את עצמנו בצד שמאל לא מעט פעמים. לנהוג בכבישי ישראל זאת חוויה מוזרה. פתאום האגרסיה של הישראלי בולטת מתמיד. הצפיפות, הלחץ. קרן ואני מרגישים קצת בהודו. נסענו לנווה צדק אתמול והכל אתר בניה אחד גדול וישראלים לחוצים ללא כבוד בסיסי לאחר. איפה אוסטרליה ואיפה ישראל? היה נעים לחזור לבית נקי ומאורגן. תודות לתאריקה ונורית שהגיעו יום לפני הנחיתה שלנו ופתחו כמעט את כל הקרטונים וסידרו לנו בארונות.

לכתוב או לא לכתוב? לא ברור. מבחינתי סיימתי את המסע ואת כתיבת הבלוג של המסע. ביקשו שאמשיך לעדכן. האמתי, אני לא יודע מה לעשות עם זה. אם אכתוב עוד קצת בבלוג המסע, זה בוודאי יהיה שונה. זהו. לאן מכאן? לא ברור. אני אוהב את חוסר הוודאות הזאת. זה מרגש ומקסים להגיע לסוג של דף חלק וליצור חיים חדשים לגמרי. זאת הזדמנות לבנות הרגלי חיים חדשים. הכול חדש ונקי. כבר יש לי מסמך חדש בשם “השיבה הביתה” ולוח קנבן חדש שעוזר לי ליצור חיים חדשים. לחיי החיים החדשים. הפרק הבא החל.

? זהו אני פה, מה עכשיו

זהו אני פה, מה עכשיו?

היום ה-2 אחרי סוף המסע. יום חמישי, 27 במרץ.
הרצליה, ישראל.

למה יצאתי לטיול בכלל? המסע הארוך שלי הסתיים. שנה שלמה סביב העולם עם שלושה ילדים קטנים. עכשיו אני פה בחזרה בדירה הקטנה שלנו. מרגיש מוזר. כאילו הסיבוב הזה היה כל כך ארוך שאני לא זוכר למה יצאתי אליו בכלל. מה היו המטרות? מה רציתי להשיג? בכל זאת, זה לא שגרתי לקום למסע כל כך ארוך ולא פשוט. היו המון סיבות. היו המון מטרות ויעדים. פשוט השגתי את כולם כבר ממש מזמן. חודשים לפני שהמסע הסתיים. לכן בסוף המסע כבר רציתי שיסתיים. כאילו כבר השגתי את כל המטרות אז למה להישאר? לכן אולי היה קשה במיוחד בחודש האחרון בניו זילנד. האם אני חדש? אני משודרג? לא ממש ברור. אני לא יודע להגיד. אני מניח שכן. רק עם הזמן אגלה את התשובה.

מתכנן את הפרק הבא – אבל עכשיו. שוב. אני מתכנן את הפרק הבא. לא יודע מה בדיוק. העשייה עצמה חשובה. הצורך להיות פרודוקטיבי. ליצור משהו. להגדיר מטרה, יעד כדי ליצור עניין. התחושה של העשייה, של האתגר ושל ההגעה להגשמת היעד והמטרה היא מספקת ומשחררת. כמו מכור אני מחפש את הדבר הבא. מה גורם לבן אדם לזוז? לעשות? ליצור? לא משנה לי מה. ובכל זאת כן משנה. התחושה של להעז, לעשות, להצליח היא תחושה נפלאה. הרי אין לי כבר מה להוכיח, נכון? אז למה? בשביל העשייה.

מה שוב תפקיד בהיי טק? אין לי כוח כל כך. מצד שני זה עדיין מאתגר בטירוף. אך זה ישאב אותי שוב ל10 שעות ביום במקרה הטוב מ9 עד 7 בערב ואז אין לך כוח לעשות שום דבר אחר. ואז אתה מתעורר אחרי שנתיים ומבין שהקדשת את כולך למפעל ההיי טק ולא הצלחת להכניס שום דבר אחר לחייך. עבדתי שנים מ9 עד 7 וזה אומר לצאת בשמונה ורבע ולהגיע בשבע וחצי כלומר כל היום הלך רק לעבודה. ואז אתה מגיע הביתה לקראת שמונה. אין לך אנרגיה לכלום. מקסימום לבהות במסך במשך שעה ואז סתם זמן מבוזבז ולישון ושוב חוזר חלילה. אבל יש סיפוק גדול. יש אתגרים. יש אינטראקציות מספקות, מאתגרות ומרתקות עם אנשים שונים. גם לקדם חברה. להיות חלק ממשהו. לקדם אותו, לגדל אותו. לא פשוט להחליט. ואם לא זה, אז מה כן? לכתוב? אני אוהב לכתוב אבל על מה אני אכתוב? מי כבר יקרא חוץ מאמא שלי? יש לי כמה דברים לומר אבל אני לא חושב שזה מספיק. ולהיות כל היום עם עצמך זה גם לא מספק כל כך. מה עם להיות עם אנשים? אני אשתגע להיות רק עם עצמי למרות שאני מאוד אוהב להיות לבד.

אז כמה זמן לא לחשוב על זה? אולי להיות מאמן עסקי? מאמן? כן, אני אעזור לאנשים להשיג את מטרותיהם. בן פאר – מחולל שינויים? מה עם אוסטרליה בכלל? איך אוסטרליה משתלבת בכל הסיפור? מה עם להקים חברה משלי? יש לי המון רעיונות. אולי אשב עכשיו חודש חודשיים ואבדוק האם הרעיונות מספיק טובים ותקפים? יש לי כבר חזון לחברה שכזאת מבחינת תרבות ארגונית וצורת התנהלות. המון שאלות ובקושי יומיים עברו. אולי תירגע כבר. קח את הזמן. מה? שנה עברה, זה לא מספיק זמן? היית עסוק בלטייל. טוב, בסדר. אז כמה זמן לא לחשוב על זה? שבוע? חודש? קרן הייתה אומרת – יואו איזה לח-צה, אתה” תירגע! הכל בסדר. תקרא ספר. תראה סרט. תכתוב משהו. תפסיק לחפור.

! אנחנו בבית

אנחנו בבית!

שבוע 51, היום ה-354 למסע – יום שני, 24 במרץ
בנגקוק– תאילנד

את הפוסט הזה אני כותב מהבית! הצלחנו לשמור את מועד החזרה מפני רוב החברים כדי שעידו יוכל לדפוק על דלת הכיתה באמצע שיעור ולהפתיע. זה הצליח מעל לכל הציפיות. אתמול כשפתח את דלת הכיתה כולם צרחו כולל המורה וחיבקו אותו. זה היה מרגש ברמות שקשה להאמין. וואו איזה סרט. החיים שלנו הם לגמרי סרט ואנחנו כוכבי על. זה היה היום האחרון במסע ועכשיו מתחיל פרק חדש. החזרה הביתה. שיהיה לנו בהצלחה. נשיקות לכולם ותודה שהייתם אתנו במסע שלנו. תודה רבה! שלום ולהתראות.

למה כל כך מוקדם? אני קם בשבע. למה כל כך מוקדם? קרן ורומי ערות. איזה שמחה מרגישים בבית המלון המוכר כל כך בסוויטה הגדולה שלנו. עידו ועלמה גם קמים עם חיוך גדול. אנחנו עושים קנייה ענקית בסופר דרך האינטרנט ושולחים לארץ. זה יגיע עוד לפנינו בזמן שינקו ויסדרו לנו את הבית עוד היום. איזה כיף. כבר עשרה לתשע. רומי ועלמה מתחרפנות. יאללה נצא ללובי לארוחת בוקר. אוכלים פה בסבבה. לכולם מצב רוח טוב. כבר תשע וחצי. יש פה תאילנדים שמצטלמים עם תינוק בלונדיני של תיירים. קרן בקושי ישנה בלילה אבל היא מרוצה ושמחה. אני ישנתי קצת יותר מחמש שעות אבל מרגיש שזה ריפא אותי. חמים ונעים בבנגקוק. כולם עם קצר. ממש כיף כ30 מעלות פה. רבע לעשר מחכים למונית שתיקח אותנו למרכז קניות שהיינו כבר לפני יותר מחצי שנה. עשרה לעשר במונית. בבנגקוק תמיד השמיים לבנים ולא רואים שמיים כחולים. הילדים מקשקשים במונית. עלמה משתגעת. צוחקת ושרה. גם רומי פה עושה שמח. נגיע מוקדם ופותחים את הקניון רק בעשר וחצי. שוב נמתין שיפתחו. עשר ועשרה מגיעים. פתוח נכנסים.

קניות כמובן – 12 וחצי כבר. רומי נרדמה בעגלה. אני כבר אוכל משהו הודי חריף. עלמה מאוכזבת שלא מצאה כלום בטויס-אר-אס. קרן קנתה משהו. אני נזכר שיש לנו טיסה היום בחצות. כבר שתיים. קנינו נעלי התעמלות אני וקרן. עכשיו מלקקים גלידה טעימה. כבר שתיים בצהריים ורומי עדיין ישנה. רומי התעוררה כמעט בשלוש. קרן הלכה למניקור פדיקור. הזמנו את המונית לארבע שתחזיר אותנו למלון. עשרה לארבע יאללה יוצאים מפה עם מיליון שקיות. ארבע אנחנו במונית. יופי שהזמנו את המונית והוא חיכה לנו. כמו מלכים. יש תנועה אז אולי בחמש נהיה בחזרה. ארבע וחצי בחזרה.

מסיבת סיום בבריכה – חום אימים. אני לוקח את הילדים לבריכה . ממש זמן איכות ומסיבת סיום בבריכה. הזמנו מנות טעימות והשתכשכנו במים. גם קרן הצטרפה. זהו כבר שש אני עולה להתכונן. כבר שמונה. קרן קצת ישנה כולם התקלחו. כולם מתרגשים פה מאוד. עוד שעה יוצאים לשדה.

 

טיסה מספר 20 ואחרונה במסע – זהו תשע אנחנו בשאטל מונית לשדה. נסיעה קצרה של עשר דקות ונתחיל שוב כל עייני הטיסה. תשע ועשרה בשדה. השדה עמוס בטירוף ממש עיר שלמה פה. מטורף. השורה של הצ’ק-אין היא האחרונה בטרמינל, שורה W רק להגיע לשם זה המון ללכת. תשע ועשרים מתחיל תור ענק של ישראלים. התור הגדול שהיינו בו בשנה האחרונה. וואו זה היה קשה. עלמה נרדמה בעגלה של רומי ורומי לא הפסיקה לבכות על הידיים של קרן כי רצתה את העגלה שלה. עשר עברנו את הבידוק והביטחון. יש עוד שעה עד שיפתחו את הגייט. עשר ורבע אנחנו בגייט. איזה שדה ענק זה. הגענו כמעט שעה לפני שפותחים. רומי נרגעה. מסכנה קרן סחבה אותה על הידיים כבר שעה והיא כבר לא רגילה. 11 ועשרה מחכים שיתנו לנו לעלות למטוס. גם עידו כבר מנקר. שלושתם ישנים פה ועוד לא עלינו למטוס. הלוואי שכולם ישנו כל הטיסה. קרן בכלל לא ישנה אתמול כמעט. בקושי שעתיים ב48 שעות האחרונות. נכנסנו למטוס. חצות כבר, עלמה התעוררה וקבלה התקפת בכי פה. היא לא מוכנה לנסות לחזור לישון למרות שקרן מפנה לה מושב שלם. עידו גם מקטר נורא שקשה לו לישון בכיסא. האמתי זה הרי סיוט לישון על כיסא במטוס. יאללה הגיע הזמן שיתקדמו ויבנו מטוסים פי שניים גדולים יותר עם פי שלוש מקום. רומי ישנה וגם עידו חצי ישן. כבר עשר דקות לאחר חצות. אני יושב בשלישיה במעבר ועל ידי בינתיים כיסא ריק. עדיין עולים נוסעים ואני מקווה שהכיסא על ידי יישאר פנוי.

 

בדיוק שבע אנחנו על הקרקע בישראל!  עברו 9 שעות. קשה. לא קל. הילדים ישנו כשלוש או ארבע שעות. אני אולי 20 דקות במצטבר. קרן אולי שעה. עוד שעתיים. כבר מתרגשים. סיימנו ארוחת בוקר פה. הבנות משחקות יפה בכיסאות. ממש חמודות. עוד שעה לנחיתה. כולנו פה בכל האייפדים והסמרטפונים מעבירים את הזמן. קרן מראה לי כתבה בממון על הזינוק במניית בורדרפרי. איזה סימבוליות. בכלל לא ראיתי את הכתבה שעלעלתי בעיתון כשרק נכנסנו למטוס. זהו עוד 45 דקות ננחת. איזה התרגשות. בדיוק שבע אנחנו על הקרקע. איזה נחיתה ארוכה המטוס טס עד לחוף כדי להסתובב בחזרה למסלול הנחיתה. וואו אנחנו פה קשה להאמין! שלמים ובריאים. כל הילדים מתלהבים. התנהגו למופת. יש ערפל ומעונן. המשפחות שלנו בחוץ. מחכים לנו. כולם מתרגשים מאוד. כנראה כולם חוץ ממני. אני לא מצליח להרגיש כלום כבר ימים. מהרגע שהבנו שחוזרים לפני כשבוע. בטוח הכל יתפרץ עוד. זהו המסע הסתיים.

סוף

מאוקלנד לבנגקוק

מאוקלנד לבנגקוק

שבוע 51, היום ה-353 למסע – יום ראשון, 23 במרץ
האי הצפוני – אוקלנד – South Island – Auckland

היום טיסה לבנגקוק – ארבע בבוקר. זהו נגמר לי הלילה. נרדמנו מוקדם אתמול אז הסוללה מלאה. היום טיסה לבנגקוק. אני על המחשב כל הבוקר המוקדם. כבר שש וחצי. הנה כבר שבע בבוקר וגם קרן ורומי קמות. אני מסיים פוסטים. כבר אור. העיר מתעוררת. עידו ועלמה עדיין ישנים. הנה כולם קמים. הפארוק סוף סוף ישן 10 שעות. אני ועידו יורדים לסייר ולקנות לכולם משהו לאכול. עצרנו בsubway והבאנו כריכים לכולם. זהו כבר תשע.  הזמנתי כבר מונית שאטל לשדה שיגיע בעשר וחצי. כבר תשע. אני ער כבר חמש שעות. עוד שעה וחצי ניסע לשדה. זהו כבר עשר. סוגרים תיקים ומכניסים פריטים אחרונים. יאללה יורדים למטה כבר עשר ורבע. עשר עשרים וחמש אנחנו במונית שאטל לשדה. אוספים פה עוד כמה נוסעים בדרך לשדה. עשרים לעשר אספנו איש מבוגר וזוג צעיר ונוסעים לשדה. אין תנועה כי יום ראשון. 11 וחמישה מגיעים לשדה.

מסתובבים, קונים, אוכלים – יש עוד שלוש וחצי שעות. הילדים כבר משועממים ומקטרים. 11 ורבע מחכים שהצ’ק-אין יפתח. 11 וחצי בתור לצ’ק-אין. יש תור עומדים כבר 20 דקות עוד דקה אנחנו. מסתובבים, קונים, אוכלים ומעבירים זמן. כבר אחת. עוד שעה יפתחו את הגייט. עלינו על המטוס. יש לנו ארבעה מושבים באמצע ועוד כיסא אחד במעבר צמוד לרבעיה שלנו. קרן בכיסא לבד ואני ברבעיה עם עידו, עלמה ורומי. הטיסה היא כ11 שעות מסביר הטייס.

  

שתי טיסות סה”כ 13.5 שעות באוויר – עברו להן 9 שעות טיסה. רומי קצת ישנה. עידו מתחרפן כבר. קשה לו. אני וקרן לא עצמנו עין. אני הספקתי לראות סרט, לקרוא מגזין מדע ולכתוב כל מיני רעיונות שלי. קרן הספיקה גם לראות סרט. גם קצת קנדי קראש. כולנו פה לגמרי מכורים עדיין. לא באובססיביות אבל מורידים שורות שממש משעמם. עידו ועלמה ראו מלא סרטים. עוד שעתיים ואז עוד טיסה של שלוש שעות. וואו לא קל. כבר חצות ורבע על פי זמן ניו זילנד. רומי נרדמה. עלמה בוכה. היא מתה מעייפות ולא מצליחה לישון. אני ער מארבע בכלל. לעידו  גם היה משבר ועכשיו נרגע ורואה סרט. יש עוד שעה וחצי אבל זה לא הסוף. מחכה לנו קונקשיין של שעה ועוד שלוש שעות טיסה עד בנגקוק. לא קל. אחד ורבע מתחילים להנמיך ועוד עשרים דקות נוחתים בהונג-קונג.  נחתנו. עוברים מפה ישר לבדיקה ביטחונית ולגייט. תשע ועשרה והטיסה יוצאת בעשר. עולים שוב למטוס. הילדים ערניים לגמרי. משתוללים פה. עשרים לעשר המטוס מתמלא. רק שעתיים וחצי שעות ולא שלוש. תאילנדים עוצרים לראות את האטרקציה עלמה ורומי. התגעגענו לחום האנושי התאילנדי. הניו זילנדים והיפנים כל כך קרים. אין כמו התאילנדים. חמים וחמודים. נחתנו. רומי ועלמה ישנו כל הטיסה. עידו קצת ישן. אני מעולף.

מרגיש ממש קרוב לבית  – השעה כמעט שש בבוקר זמן אוקלנד כלומר 26 שעות מאז שקמתי ולא עצמתי עין. השעה בבנגקוק היא רבע לחצות. עלמה על הידיים שלי ורומי על של קרן. כל המזוודות מחכות חוץ מאחת. ממתינים. כבר שש ועשרים בבוקר ע”פ זמן ניו זילנד או חצות ועשרים ע”פ זמן בנגקוק. מחפשים את השאטל שלנו. הליכה ארוכה. הנה פוגשים את נציגת המלון וישמאיה. 12 וארבעים אנחנו בשאטל למלון. זה פעם חמישית שלנו השנה במלון הזה. עלמה ערה אבל שקטה ולא מדברת. מעולפת בלשון המעטה. אני עושה חשבון שאני ער כמעט 27 שעות. משוגע. אני מרגיש ממש בבית פה. מרגיש קרוב כל כך לבית לעומת ניו זילנד. כמו חמש דקות מהבית. כמה שניו זילנד קשה ככה תאילנד קלה. ממש בקצוות. זהו עכשיו ננפוש לנו עד המסע חזרה הביתה.

ממתינים באוקלנד

ממתינים באוקלנד

שבוע 51, היום ה-352 למסע – יום שבת, 22 במרץ
האי הצפוני – אוקלנד – South Island – Auckland

הנפקה בנאסדק – חמש בבוקר פה. אני קם. בודק באנדרואיד. הייתה הנפקה כבר? כן!  בודק שוב. עכשיו בפייסבוק. יש תמונות של החברים בנאסדק. יופי. אני שמח כמובן אבל לא מתרגש. לא מבין למה אני לא מתרגש? נכון שידעתי שזה עומד לקרות היום אבל בכל זאת עבדתי כל כך קשה 13 שנה לגדל את החבר’ה שהייתה כמו ילד שלי. טוב, עברה שנה מאז. יושב בחושך פה מול המגדל הזוהר. שקט דממה. מהרהר לי.  יש כתבות שההנפקה מוצלחת. המניה עולה מאוד ביומה הראשון. יופי. סיום טוב למסע שלי סביב העולם. אני רואה את כל החברים מתרגשים שם בבניין Nasdaq. איזה יופי. אני שמח עבורם. בטח סופר מרגש לעמוד שם. חלקם הרגישו ואמרו לי שאני חסר שם. כן אני מודה יש לי חלק גדול במפעל הזה. אני גאה על זה ושמח בהצלחה שלו ושלי ממנו. לא כל יום חברה מנפיקה בנאסדק. אירוע נדיר.

 

הנה צוות המנהלים שלי – מיטל, רועי, אייל, אלון ודמיטרי: (כמו הילדים שלי כמה יפים וכמה מוכשרים):

אני גאה בכם! תודה ששמרתם על כל מה שבנינו יחד בזמן שטיילתי לי בעולם. נתראה בקרוב!!

ארוחת בוקר בעיר הגדולה – כולם ישנים פה. כולם התעוררו יחסית מוקדם לשעה המאוחרת שנרדמו אתמול. גם עלמה קמה בשמונה. כולם מסתלבטים פה הבוקר. כבר תשע חייבים לרדת כי הילדים רעבים ואין לנו פה כלום. יורדים להסתובב ולאכול. נכנסנו לבית קפה יאפי כזה. הזמנו מלא מנות לארוחת בוקר. עידו התענג על אג בנדיקט ועלמה הזמינה פעמים ארוחת בוקר של ביצה טוסט ובייקון. רומי רק בייקון. אני סלט ממש טעים וקרן כריך אבוקדו. קרן אמרה שזאת ארוחת הבוקר היקרה ביותר שאכלנו בחיינו. אני לא משוכנע שזה נכון אבל היה ממש טעים. עשר ורבע כולם שבעים ונהנו. מסתובבים פה ברחובות ונכנסים לחנויות ברחוק קווין. כבר 11 ועשרה. 12 בחזרה במלון. יום יפה היום.

אוכל סרטים – כולנו במלון. קרן יצאה שוב למסז’.  אני מסתלבט במלון עם הילדים. נרדמתי לשעה. ישנתי חזק. אני קם, כבר שתיים וקרן עדיין לא חזרה. קמתי מבולבל ואכלתי סרטים שקרה לקרן משהו. אני מתקשר והיא לא עונה לטלפון. היא גם לא זמינה בוואטס-אפ. כבר נעדרה שעתיים ורבע. אני כבר מסתובב פה בדירה הקטנה של המלון בחוסר שקט. למי אני מתקשר? למשטרה או לשגרירות? אני אוכל סרטים חבל”ז. שהייתי נער אכלתי סרטים שאמא שלי הייתה נעלמת / מאחרת ועכשיו זאת קרן. כל החיים שלי אני אוכל סרטים מדאגה. אני צריך מכשיר דיגיטלי שמראה סטטוס נשימה ודופק ליקרים שלי. אחלה סטארט-אפ, לא? ממש לא. אם המכשיר לא עובד פתאום אתה אוכל עוד יותר סרטים ולחינם. בסוף היא ענתה לטלפון. הייתה במסז’ ולא שמעה את צלצול הטלפון.  היא הגיעה אחרי שטיילה שעה בחנויות ובסוף עשתה מסז’ של ארבעים דקות. נרגעתי. עכשיו כולם פה בסתלבט. עידו כל היום קורא את החמישייה הסודית. הוא עוד מעט מסיים. אני כותב פוסט של אתמול וממיר את הבלוג לpdf.

הכל שוב ארוז – חם ונעים היום  הבנות רעבות. לקחתי אותם למקדונלד. כבר עשרים לשש אנחנו צועדים בעיר הגדולה. אני מקבל הרבה חיוכים למראה של שתי המהממות האלו שכל אחת נותנת לי יד. הפארוק ביקש שנביא לו סושי בחזרה לדירה במלון. עבר ערב שקט. לא עשינו יותר מידי. הילדים נרדמו מוקדם לשם שינוי. כולם חוץ מעלמה שלא מצליחה להירדם. הכל שוב ארוז ומחכה למחר בצהריים. נעזוב את ניו זילנד ונגיע שוב לבנגקוק. דרך ארוכה מאוד מצפה לנו. לילה טוב.

יום בחיי הקרוואן

יום בחיי הקרוואן

הנה תיעוד של תנאי חיינו בשני קרוואנים ששהינו: קרוואן ראשון ארבעה חודשים באוסטרליה וקרוואן נוסף חודשיים בניו זילנד.

 

קמים בבוקר. הגב של בן וקרן בד”כ כואב מאוד. אם ישנו בשיפוע אז ברור שכואב. בד”כ רומי מגיעה אלינו למיטה באמצע הלילה ובועטת בבן בגב ואם יש לה ציפורן ברגל חדה, זה מאוד כואב. היא ישנה באלכסון מה שלא משאיר הרבה מקום. בן או רומי קמים ראשונים ועלמה אחרונה חביבה בד”כ הרבה אחרי כולם.

 

בוקר – עלמה ורומי משחקות על הבוקר בבובות ובכל הצעצועים שבקרוואן ויש לא מעט. בן או קרן (לרוב זה בן) ישר מכין קפה בנספרסו. במידה ואין חשמל אז מרתיחים מים בסיר על הגז ושותים קפה גרגירים נמס, דיי מגעיל. קרן ישר שקמה מתחברת לעולם ומתעדכנת מה קרה בזמן שישנה. בן ישר שקם מעדכן את הבלוג באנדרואיד עם פוסט חדש, את מספר היום במסע ומדווח מתי כולם קמו, מה היה בלילה ומה צפוי היום.

מסדר בוקר – מסדרים את המיטות. מקפלים את המצעים של הבנות שישנות במיטה אחת ומעלים לסוויטה של עידו למעלה. את המיטה של בן וקרן מקפלים ובונים שולחן ואת המצעים גם כן מקפלים ומעלים לסוויטה של עידו. ברוב הפעמים בן מכין את ארוחת הבוקר שכוללת “זילולי” ירקות כלומר ירקות חתוכים, סלט ירקות, רומי אומלט, עלמה ביצי עין ללא צהוב ועידו כל יום מגוון. גם קולעים לחם בטוסטר עם חמאה ויש גם לחמניות טריות. קרן תמיד אוכלת פרוסת לחם עם אבוקדו ועגבנייה.  רומי תמיד מקבלת את האומלט ראשונה, עלמה שנייה ועידו אחרון. תמיד רומי מסיימת ראשונה ובורחת מהשולחן. בניו זילנד יש גלאי עשן שמצפצף חזק בגלל עשן החביתות. בן מנסה להשתיק אותו עם בוקסים שלפעמים מצליחים. הילדים צוחקים על הגלאי ומבקשים שישתוק. קרן תמיד מדיחה את הכלים בסיום הארוחה.

מתארגנים ליציאה (ע”פ סדר כרונולוגי)–

(1) בזמן שקרן מדיחה את הכלים, בן מארגן את הקרוואן בחוץ כלומר – ממלא מים נקיים, מרוקן לג’ורה מים אפורים, סוגר בלון גז ומנתק את כבל החשמל. צינור המים לא תמיד מגיע וצינור הניקוז ולכן צריך לעשות שמיניות באוויר עם האוטו. בסוף התהליך יש לגלגל את צינור המים הנקיים והמלוכלכים ולהכניס לתא המטען.

(2) פעם ביומיים או שלושה לוקחים את הכלב דאמפ-פוינט לשירותים. דאמפ-פוניט זה שירותים כימיים שמותר לשפוך לג’ורה מיוחדת שאין בכל פארק קרוואנים בניו זילנד. באוסטרליה יש כמעט בכל פארק. הכלב זה כלומר מיכל שירותים שאפשר לגרור אותו על שני גלגלים שבתחתית המיכל כמו טרולי לנקודת ההורקה.

 

(3) יש לקפל ולהכניס לתא מטען של הקרוואן את השולחן פיקניק המתקפל וכיסאות פיקניק. באוסטרליה גם היינו מקפלים את הצלייה וגם גזייה חיצונית.

(4) אחרי שהכלים נקיים חייבים להכניס אותם לארונות כי הכל חייב להיות סגור בארונות לנסיעה.

  

(5) עכשיו מסדרים את הקרוואן לנסיעה. קרן אחראית על סידור פנים הקרוואן. כל הצעצועים של הילדים בד”כ מפוזרים בכל הקרוואן ובן וקרן כמובן מסדרים את הרוב. להכניס את מכונת הקפה, הטוסטר וכו’ לארונות.

(6) אחרי שהקרוואן מסודר צריך לקחת את הכיסא של רומי המיוחד ולהדק אותו למושב דבר שמוציא מבן המון קללות וגידופים. תחשבו שכל יום כמעט צריך לחבר כיסא תינוק למושב ולפרק אותו. מטורף, לא?  את הבוסטר של עלמה תודה לאל רק מניחים על המושב. עידו בד”כ לוקח כרית מהמיטה של בן וקרן ושם תמיכה לגב שלו.

(7) תמיד קרן רוצה לטאטא לפני שיוצאים אז חייבים להוציא את המטאטא מתא המטען ואחרי כן להחזיר אותו.

(8) מסוף פברואר יש לנו גם אופניים שצריך להכניס ולהוציא מהקרוואן.

(9) בסוף התהליך בן נועל את כל התאים שמחוץ לקרוואן. לכל תא כמובן יש מפתח שונה אחרת זה יהיה קל מידי. תא לבלון הגז. תא מטען ראשון לכיסאות ושולחן פיקניק. תא מטען שני לצינורות המים. תא לשירותים הכימיים ולמיכל ודרך אגב גם בו מידי פעם צריך למלא מים להדחה כלומר להוריד את המים בשירותים.

(10) עכשיו נותר רק לבדוק שכל הארונות נעולים כמו במטוס לפני ההמראה. באוסטרליה היינו צריכים פיזית לנעול כל ארון וארון וכמובן תמיד אחד או שניים נשאר פתוח. בניו זילנד הכל פשוט יותר כי המגירות משוכללות יותר ולכן הן ננעלות מעצמן.

 

(11) דבר אחרון לפני שיוצאים זה לסגור את המדרגה ואת הדלת הראשית של הקרוואן. באוסטרליה המדרגה הייתה חשמלית ובניו זילנד היא לא.

“(12) קפטן, מוכנים לנסיעה”? בן שואל את עידו שחוגר את הבנות. בן מניע את המנוע ועידו צועק “לא מוכנים!” כי תמיד משהו לא מוכן.  איך שמתחילים לנסוע שומעים רעשים חזקים ועידו צועק עצור! ועלמה צועקת “כמובן! כמובן! – ארון פתוח!”. אז עוצרים ונועלים. גם המקרר הרבה פעמים נפתח לו באמצע הנסיעה.

 

כל מה שתואר לעיל כולל ארוחת הבוקר קורה בין 8 בבוקר ל10 בבוקר שזה זמן הצ’ק-אווט מהפארק. הכל מתוקתק וחייבים לעמוד בזמנים. כלומר לקום, להכין אוכל, לנקות, לסדר, להכין, לפרק לחבר וכולי. בד”כ בדקה האחרונה אנחנו מבינים שאנחנו עדיין בפיג’מה אז מוציאים את הבגד הראשון שנופל מתא הבגדים הדחוס ומתלבשים בקרוואן. כמובן שאין פרטיות וכולם בחוץ ובפנים רואים אותך חצי ערום. לפעמים גם לא מתלבשים ונוסעים עם פיג’מה הרי אנחנו בבית. הרבה פעמים אני מתיישב בכיסא הנהג ואין לי מושג לאן אני נוסע בכלל. למי היה זמן לחשוב על זה? אבל 10 בבוקר אתה צריך לעוף מהפארק. אם מחליטים להישאר בפראק קרוואן לעוד לילה צריך ללכת לקבלה להודיע ולשלם על לילה נוסף. בזמן שהבנות משחקות אחרי ארוחת הבוקר זה הזמן שעידו מכין שיעורים בחשבון ובן משגיח ועוזר לו.  לעיתים בן כותב פוסט בזמן שעידו מכין שיעורים או מוקדם בבוקר עוד לפני שכולם קמים.

  

נוסעים עם הבית –  שיחה של כמה דקות בין קרן ובן שיושבים במושב הנהג ועל ידו ואז מחליטים לאן נוסעים. אחרי 5 דקות שומעים את אחד הילדים: משעמם לי ואני רעב. אמא אני רעבה זה בד”כ אמא משעמם לי. עכשיו זה הזמן להזכיר שכל שלושה ימים צריך לנסוע לסופרמרקט כי המקרר קטן ונגמרים לנו הירקות, הביצים, הלחם והלחמניות. אז נוסעים לסופרמרקט ועושים קנייה שאורכת כשעה עם כל המשפחה. ממשיכים הרבה פעמים לטיול בטבע ברגל ואז שומעים את עלמה מכריזה שהיא לא רוצה לטייל וגם את רומי אומרת “אוף!!”.  בניו זילנד הטלוויזיה של הקרוואן ממוקמת באופן מאוד נוח אז ברוב הנסיעות הילדים צופים בסרטים. באוסטרליה הטלוויזיה הייתה ממוקמת למעלה אז כמעט ולא צפו בסרטים בזמן הנסיעה. הקרוואן באוסטרליה היה מאוד רועש ולכן חווית הנסיעה הייתה לא נעימה. בניו זילנד הקרוואן הרבה יותר שקט וזה ממש כמעט כמו לנסוע ברכב רגיל.

יוצאים לטיול ברגל – עכשיו שהחלטנו לטייל קצת צריך להכין תיק עבור משפחה כלומר יציאת מצרים. לצאת מהאוטו זה כמו לצאת מהבית, קרן תמיד אומרת. אז בתיק שמים: מים לשתיים כמובן. קרם הגנה ולהימרח שוב. נשנושים לדרך. סווטשרט אם יהיה קר. כובעים. מצלמות מכל הסוגים. לברר על המסלול. לבחור מסלול מתאים. מתחילים ללכת ורומי הרבה רוצה על הידיים. לפעמים לילדים קשה אז צריך להסיח את דעתם אז בן לעיתים ממציא להם סיפורים דמיוניים כך שלא תמיד הולכים בשקט. תמיד חוזרים מרוצים עייפים ורעבים.

ארוחת צהריים – אחרי הטיול בדר”כ ממשיכים עוד קצת לנסיעה או אם רעבים מידי פשוט מכינים צהריים בחניון שטיילנו. הילדים רואים סרטים בזמן הנסיעה. קרן תמיד מכינה ארוחת צהריים: אורז פרסי, מג’דרה, אפונה, פסטה ברוטב עגבניות או פטריות או ירקות מוקפצים עם אורז. בדר”כ קרן מדיחה גם את הכלים אך גם בן שותף לא מעט פעמים.  אחרי ארוחת הצהריים ממשיכים לנסוע עוד ולקראת אחה”צ בסביבות ארבע מחפשים כבר היכן לישון ללילה. או שנוסעים לפארק קרוואנים מסודר עם חשמל או שמחפשים חניון לילה שמותר להחנות קרוואן ובד”כ זה עמוק בטבע ללא חשמל וללא מים.

בפארק או חניון קרוואנים ללילה–  כשמגיעים, אם זה פארק מסודר עם חשמל אז דבר ראשון מתחברים לחשמל וממלאים מים ומרוקנים אם צריך. כל כמה ימים קרן עושה כביסה אז היא יוצאת עם שקית ענקית של בגדים לחדר הכביסה ואחרי 35 דקות היא הולכת להעביר למייבש. תמיד היא שואלת אותנו האם עברו כבר 35 דקות ולעיתים היא שולחת את עידו לבדוק אם זה יבש. אם יפה בחוץ, מוציאים שולחן וכיסאות מתקפלים ויושבים בחוץ עם בירה ונשנושים. אם יש גן שעשועים הילדים הולכים לשחק אבל רק אם זה גן שעשועים מעניין ולא סתם פשוט עם מגלשה ונדנדה פשוטים. אם קר מידי או גשום אז מסתגרים בתוך הקרוואן עד למחרת בבוקר ויוצאים רק לשירותים ומקלחות. מה עושים אחה”צ – ילדים משחקים בצעצועים ועידו בלגו, בן כותב פוסט, מציירים, קרן קוראת באייפון, משחקים קנדי-קראש, קוראים קצת, שומעים מוסיקה, מקשקשים יחד, צוחקים, משתוללים, קרן מדברת עם תאריקה. מתבוננים בסביבה ובאנשים בסביבתנו. הילדים רואים סרטים.

ארוחת ערב –  הרבה פעמים ארוחת הערב היא הארוחה החמה העיקרית ואז בצהריים אוכלים משהו קטן כמו כריך או חטיף. כמו בארוחת הצהריים קרן תמיד מכינה ארוחת ערב: אורז פרסי, מג’דרה, אפונה, פסטה ברוטב עגבניות או פטריות או ירקות מוקפצים עם אורז. בדר”כ קרן מדיחה גם את הכלים אך גם בן שותף לא מעט פעמים.

מקלחות – מקלחות בפארקים זאת חוויה מעניינת ביותר. בכלל, כל יום להתקלח במקום אחר זה פסיכי לגמרי. דירוג המקלחת כבר הפך לספורט משפחתי כי התקלחנו בכ200 מקלחות משותפות שונות. כמובן זרם המים הוא גורם מספר אחד וחום המים הוא הגורם השני. כמעט תמיד יש לנו מים חמים אבל זרם כמו שצריך לא תמיד קיים. אחרי מים חמים וזרם יש את גורם הנוחות של היכן להניח את הבגדים וכלי הרחצה, אחרי כן הריח שרוב המקרים משותף עם השירותים אז מישהו אחר שעושה מספר 2 יכול לגרום לאי נעימות בזמן המקלחת. בסוף יש גם את גורם האסתטיקה של המקלחת. בדר”כ עידו הוא החלוץ הראשון ומדווח לכולם על המקלחות. פגשנו כל מיני מקלחות משונות. יש את אלו עם כפתור שמקציבות זמן של 3 דקות עד 8 דקות. יש כאלו עם מטבעות. לקרן בכלל יש ג’וב לא קל בכלל, לקלח את עלמה ורומי במקלחות הללו. עלמה מתקלחת לבד כבר כמעט מההתחלה אבל חייבים ללוות אותה כמובן ואת רומי לא קל לקלח בטוש גבוה אז הרבה פעמים מקלחים אותה במקלחת הקרוואן. יש פעמים שקרן מתקלחת כבר עם הבנות או שהיא מתקלחת לבד מאוחר יותר. להתלבש אחרי המקלחת זה גם לא פשוט בלי להרטיב שום בגד והפטנט שבן המציא זה ללבוש מכנס קצר ורק בקרוואן להחליף לארוך. הרבה פעמים החלוץ עידו מדווח ומדרג את המקלחת אך החוויה שונה לגמרי עבור בן משפחה אחר.  גם לא מעט פעמים מישהו שוכח לקחת מגבת או בגדים שזה ממש מעצים את החוויה. גם נופל ונרטב פריט לבוש. אין דבר כזה מגבת אישית כי כל המגבות בדיוק באותו צבע וצורה. כמו כן ריח המגבת תלוי בריח הארוחה האחרונה.

לקראת ערב –

(1) בן בדר”כ מחליף את מכנס הבילבונג הקצרות במכנס יותר נוח אז הוא מחפש את “ג’קי” הכינוי למכנס קצר כחול בלוי במיוחד שהגומייה שלו כבר רפויה כמעט לגמרי. מישהו ראה את ג’קי? בן שואל או “איפה ג’קי?”

(2) הרבה פעמים פותחים מפות ואת הלונלי פלנט כדי ללמוד ולתכנן את המשך הטיול.

(3) לפני השינה צריך לסדר מיטות ומצעים. בקרוואן בניו זילנד זה יותר פשוט. צריך לפרק את השולחן ופלטת השולחן נשכבת והופכת את כל החלק למיטה ענקית. עכשיו נותר לסדר את המצעים. כל יום לשים סדין, שק שינה פרוס עליו כדי לעזור להוריד את הבדלי הגובה של הכריות ושמיכה מעל. את המיטה של הבנות לא בונים כי היא בנויה כל הזמן. הבנות ועידו מעדיפים לנסוע כך כלומר אנחנו לא משתמשים בשולחן באזור שאחרי הנהג. המיטה למעלה מוכנה כל הזמן אבל גם לבנות שמים סדין או שמיכת פוך שמשמשת גם כסדין וגם כשמיכה. יש גם מוט כזה רחב שמאפשר להרחיב את המיטה אך אנחנו לא משתמשים בו מאז שעידו ישן למעלה. שבן וקרן ישנו למעלה המוט הזה הפריע למעלה אז הורדנו אותו למטה וחיברנו אותו למיטה של הבנות.

(4) באוסטרליה הקרוואן היה אחר והיה יותר קשה להפוך את השולחנות למיטות. גם שם לא היינו בונים מיטה ושולחן באזור שאחרי הנהג. אחרי שהילדים הבינו שיותר נוח להם להשאיר את המיטה ולנסוע כך ללא שולחן. את המיטה הגדולה – של עידו היינו צריכים לבנות ע”י שליפה של ארבעה קרשים ולבנות מהם מיטה.

(5) כמו כן היינו סוגרים את כל הווילונות בקרוואן ומשאירים אור קטן לילדים.

(6) בקרוואן באוסטרליה לא הייתה הרבה תאורה והיה מאוד חשוך אז הדבקנו עם סופר-גלו מנורה עם נורה חזקה ששמשה אותנו שהיה חשמל. בקרוואן בניו זילנד הקרוואן הרבה יותר טוב ויש המון אור גם במקומות שאין חשמל.

(7) כל לילה לפני השינה עידו שואל את קרן: “נעלת?” והיא משיבה בד”כ “כן!”. הוא תמיד שואל ודואג שהקרוואן נעול לפני השינה. נועלים את הדלת הראשית במנעול ואת דלת הנהג נועלים עם השלט.

(8) הרבה פעמים בן לפני השינה  שואל את קרן – “הרמנו ארמ-ברקס?” במיוחד אם היא זו שהחנתה את הקרוואן. הרבה פעמים בן היה בודק שאכן הארמ-ברקס מורם שלא נדרדר באמצע הלילה.

(9) שיורד גשם בקרוואן זה עושה רעש ממש חזק ולקרן קשה לישון עם הרעש הזה. הרעש למעלה חזק במיוחד.

(10) אם יש פיפי באמצע הלילה בד”כ עושים בשירותים שבתוך הקרוואן. רק באוסטרליה שהיה חם לפעמים היינו יוצאים לשירותים של הפארק.

(11) באמצע הלילה רומי תמיד מתגנבת למיטה של בן וקרן.

 

סוף

נפרדים מהקרוואן

נפרדים מהקרוואן

שבוע 51, היום ה-351 למסע – יום שישי, 21 במרץ
האי הדרומי – כרייסטצ’רץ’ – South Island – Christchurch

קצת עצובים ובעיקר שמחים – לילה לא קל. היה קר והתעוררתי המון. גם קרן קמה הרבה פעמים. רומי כבר ביננו. חמש וחצי בבוקר. היום ניפרד מהדבר הזה שיש לכולנו רגשות חזקים, מעורבים ומוזרים. זה היה בית למשך תקופה מאוד ארוכה. אנחנו גם קצת עצובים ובעיקר שמחים. זה היה ארוך מידי. מוטרף מידי. בטוח שבפרספקטיבה של זמן זה ייחשב כמוטרף עוד יותר.  אבל יש לנו אלפיי זיכרונות טובים ומיוחדים. היו גם לא מעט משברים וקשיים. אני שמח שהתגברנו על כולם. עידו אתמול בערב אמר: ” אבל אבא, אני אוהב את הקרוואן”. המסע הביתה החל היום. המסע המשוגע של משפחת פאר הסתיים. עשרה לשבע חושך מוחלט. גם רומי קמה, אנחנו מדליקים אורות בקרוואן וקמים. כבר עשרים לשמונה גם עידו קם. קרן הופכת מיטה לשולחן בפעם האחרונה. אני חותך ירקות. שמונה כבר כולם ערים, הכנתי סלט בפעם האחרונה. היום אין ביצים. שמונה וחצי רוקנתי מים אפורים בפעם האחרונה ודאמפ-פוינט שירותים. זהו נוסעים להחזיר את הקרוואן.

מחזירים את הקרוואן – נסיעה של שלוש דקות ואנחנו מגיעים לסוכנות של הקרוואן. אני נכנס למשרד. אין תור. מקבלת אותי בחורה צעירה, שמנה, מכוערת ולא נחמדה במיוחד. הייתי נחמד ביותר. שאלתי אם נקבל החזר על זה שהחזרנו את הקרוואן שבוע לפני הזמן. קיבלתי את התשובה הצפויה מראש. לא. אמרה שנעביר את התיקים שלנו לוואן שאטאל לשדה התעופה ונמתין לה. אני וקרן מעבירים את התיקים. הבחורה הצעירה והלא נחמדה בודקת את הרכב. היא שמה לב שיש פיצוץ בשמשה הקדמית. כן עפה לנו אבן בשבוע האחרון על השמשה הקדמית בזמן נסיעה. זה היה מבהיל מאוד. עידו מבסוט שהיא לא שמה לב שהטלוויזיה שרופה והמיקרו מקצר. ביקשתי שתצלם אותנו עם הקרוואן בפעם האחרונה. תשע בבוקר כולנו בתוך הוואן ולפתע התקפת צחוק מרגשת. פתאום מבינים טיפה את הטירוף שעברנו במרחק כמה דקות מארוע ההחזרה וזה גורם לצחוק מוטרף. על עצמנו כמובן. על כמה משוגע זה היה. מגיעה בחורה אחרת ומסיעה אותנו לשדה התעופה. חמש דקות נסיעה ואנחנו בשדה התעופה.

     

בשדה התעופה – נורא מוקדם. רק תשע ועשרה והטיסה ב12 ועשרים. מה נעשה פה שלוש שעות לא ברור.  טוב יושבים ומחכים. אמרתי לקרן שאנחנו נראים כמו הומלסים. רק אתה ניראה כמו הומלס, היא אומרת. טוב בסדר. בבנגקוק אני אעשה קניות של בגדים ונעליים ונגיע כאיש מכובד לארץ. תשע וחצי יש עוד המון זמן. רומי באייפד. קרן ועידו בקנדי. אני כותב פוסט ועלמה מציירת. כולנו בבית קפה בטרמינל. סיימתי עם הפוסט כבר עשרים ל11. עוד חצי שעה אפשר להתחיל פה עניינים. רבע ל11 זזים לכיוון הצ’ק-אין. הגענו ולא היה תור בכלל. העברנו את כל חמשת המזוודות. ממש קצת משקל עודף כלומר קצת מעל 100 ק”ג. לא דרשו כסף ולא אמרו לנו כלום. חוץ מזה יש לנו שלושה תיקי גב קטנים. אחד עלי, אחד על קרן ועידו עם התיק בית ספר החדש שלו. 11 ורבע שוב יושבים ומחכים. עדיין לא עברנו את הביטחון. לעלמה ורומי כבר קשה. משועממות. עידו קורא שוב את החמישייה הסודית. רבע ל12 עברנו גם את הביטחון. להוציא שני לפטופים, מצלמה, אייפדים וטלפונים. מאוד זריזים פה. מול הגייט יש עוד זמן. עמדנו בגייט הלא נכון. 12 צועדים לגייט כבר. 12 ועשרה כולנו במטוס בשורה אחת. מטוס קטן. שני אנשים קרובים אלינו משחקים קנדי-קראש בסמרטפונים שלהם. אין פלא שחברת קינג הולכת להנפיק בקרוב. 12 ורבע במטוס מחכים להמראה. טיסה של שעה ועשר דקות. רומי ישנה כל הטיסה. עלמה ואני שיחקנו במשחק “נמלים” במיני אייפד. עידו באייפון שלו. אחד שלושים וחמש על הקרקע במטוס באוקלנד. עידו נהנה לטוס ולראות את הנוף ואת כל המטוסים שבשדה התעופה. הטיסה עברה בסדר גמור.

במלון באוקלנד – שדה התעופה אוקלנד. שוב אנחנו באוקלנד. מחכים למזוודות. שתי מזוודות ישר הגיעו. האוסטרלית והאדומה מבנגקוק. שתי דקות וכל שאר המזוודות מגיעות. ממש יעילים פה. יוצאים ומיד יש פה שאטל מונית עד למלון. 60 דולר לכולנו. עוד חמש דקות יוצאים. כבר כמה דקות לשתיים. מעולה תוך חצי שעה בערך נהיה במלון. שתיים בול יצאנו. רק אנחנו פה במונית שאטל הזאת. עשרים לשלוש אנחנו במלון עם כל התיקים. מלון דירות מפואר ומפנק עם נוף מדהים וממש מול המגדל תצפית של אוקלנד. קומה 29 מאוד גבוהים. כולם מרוצים מהבחירה שלי של המלון דירה הזאת. כמעט כמו הדירה המפוארת שהיינו בסידני. סלון. מטבח מאובזר. שני חדרי שינה. נוף מטורף של הים הסירות והעיר הגדולה וגורדי השחקים. הבנות משחקות. אני ועידו ירדנו לבדוק את הבריכה. נחמד. ירדנו לשחות. איזה כיף לשחות קצת וגם לא כואב לי במים. שחינו איזה חצי שעה אני ועידו לבד בבריכה. אנחנו עולים הבנות פה משחקות ונהנות באמבטיה. ממש מלון מקסים ומפנק. כבר עשרה לארבע. קשה להאמין שעברה שנה. תחושה מוזרה אחרי כל כך הרבה זמן להבין בפרספקטיבה אחרי שהחזרנו את הקרוואן. תחושה מוזרה. לא מוכרת. לא ברורה.

  

מול הסקיי-טאוור – רבע לחמש, כולם רעבים יורדים לחפש לאכול למטה בסביבה. איזה כיף לשבת בנוחות פה במלון הזה. נוף מטורף מהקומה ה- 29.  חם ונעים פה היום. כולם עם קצר יורדים. יש פה המון מסעדות חנויות ובתי קפה. כמו סיטי של עיר גדולה מאוד. גרים פה רבע מכל תושבי ניו זילנד כמיליון תושבים. אכלנו אוכל מהיר ויצאנו מהמרכז. יש פה מסז’ אז שלחנו את קרן ואנחנו בחזרה למלון. ממש כיף פה. אנחנו במרכז העניינים. שש אני והילדים בדירה במלון. יש פה נוף מהמם של העיר ושקיעה. אני רואה סרט בדיוני מטורף. הנוף מהחלון פסיכי לגמרי. מחכים שידלק האור במגדל. כבר כמעט חושך ועדיין המגדל לא מואר. הנה כבר חושך והאור נדלק במגדל ה-  Sky Towerאור של כל מיני צבעים בראש המגדל וגם כל האורות דולקים פה בעיר הגדולה. מראה מקסים. יופי של דרך לסיים את המסע. איפה הקרוואן והטבע ואיפה אנחנו עכשיו? איזה קיצוניות. כמעט חצות ועידו ועלמה לא נרדמים. עידו אומר שלא נוח לו. הוא אומר: “אני רגיל לישון בקרוואן”. רואים טלוויזיה ומולנו ממש קרוב המגדל המואר היפה. רואים את המעלית שעולה ויורדת עם אנשים למצפה של המגדל כי זה ממש קרוב. גם שומעים קולות של עיר תוססת למטה. זהו נגמר היום. מחר יום מנוחה פה באוקלנד.

יום אחרון בקרוואן

יום אחרון בקרוואן

שבוע 51, היום ה-350 למסע – יום חמישי, 20 במרץ
האי הדרומי – אקרואה – South Island – Akaroa

היום לכרייסטצ’רץ – זהו. היום האחרון בחיי הקרוואן. הללויה! היום ניסע לכרייסטצ’רץ’ לארוז ומחר בבוקר נחזיר את הקרוואן. חמש וחצי אני מתעורר מבעיטות של רומי. ישנו עם שיפוע הלילה כדי שלא נשכח איך זה לישון בקרוואן במדרון. קרן מתלוננת על הבוקר על הגב. אני מקטר כבר שבועיים על השכמה הימנית שלי. רומי קמה כבר. שבע. עדיין ירח מלא ורק מתחיל אור. עכשיו כולם קמו. אני מכין לכולם לאכול עם מה שנישאר לנו. רק ביצים וטוסטים. יש פה אווירה טובה ומצב רוח טוב. שרנו את השיר שהקינלים הכינו לנו. יום יפה היום. קרן הלכה לקלח את הבנות. אני נשארתי לארגן את הכל. אני מתכתב עם חברים מהעבודה מ BorderFree שנסעו לניו יורק לרגל אירוע חגיגי במיוחד. זהו עשר כבר תיכף נצא מפה וניסע לכרייסטצ’רץ.

מעבירים את הזמן במרכז כרייסטצ’רץ – נסענו בדרך יפה של ההרים והמפרצים והגענו למרכז כרייסטצ’רץ. נסיעה של שעה ורבע. נוף מהמם של ההרים הירוקים וים כחול. מצלמים נופים בפעם האחרונה. הגענו למרכז העיר. מנסים להחנות. כבר עשרים ל12. הילדים העסיקו את עצמם כל הנסיעה ללא טלוויזיה כי הרי היא נשרפה ולא עובדת.  הם המציאו שירים וסיפורים. אפשר להיות גאים בהם.  נכנסנו למרכז קניות. אכלנו סושי טעים לבראנץ’. מסתובבים פה במרכז קניות דיי משעמם. חוץ מאוכל וסופר אין פה הרבה. נעביר עוד שעה וניסע לפארק קרוואנים שבו נארוז את הכל ונחכה עד מחר בבוקר. בעצם החל המסע חזרה הביתה. רבע לשתיים יוצאים מפה. ממלאים דלק בפעם האחרונה! צריכים להחזיר את הקרוואן עם מיכל דלק מלא.

לפארק קרוואנים בפעם האחרונה!! תיכף נכנס לפארק הקרוואנים האחרון! איזה התרגשות. העיר פה עוד הרוסה מרעידת האדמה של 2011. נוסעים ורואים המון אתרי בנייה. לא ברור למה השאירו את כל המבנים האלו חצי הרוסים מ2011. למה לא פינו את ההריסות הללו? אני נוסע לפארק קרוואנים וצועק לכולם בהתלהבות “נוסעים לפארק קרוואנים בפעם האחרונה!!”. אמרתי את זה בהתרגשות לפחות 50 פעמים. בחרנו פארק שקרוב לסוכנות הקרוואנים ולשדה התעופה. נכנסנו לרשת top10 שאנחנו לא מאוד מחבבים. עידו ממש לא אוהב אותם. הם בדר”כ יקרים ועל כלום. נכנסנו, קרן ירדה לברר כרגיל. הם רוצים 100 דולר. חוצפנים. על חיבור לחשמל וקצת מים. לא משלמים להם. המשכנו חמש דקות לפארק הבא שיותר קרוב לנקודת ההחזרה. ממש צמוד לפארק. אני שוב צועק פה בטירוף –”בפעם האחרונה!!”. נכנסנו לפארק. מעונן כבר ורוח. לכולם מצב רוח מצוין.

אורזים – הילדים משחקים. אני וקרן אורזים. יותר נכון קרן אורזת ואני סתם פה קצת עוזר. כבר ארבע ורק שתי מזוודות ארוזות. יש עוד המון עבודה פה אבל אין פה שום דבר אחר לעשות ממילא. אז עושים הכל  לאט לאט. חמש וחצי ארבע מזוודות מלאות. בערך 80 קילו כבר ארזנו. בסוף סיימנו בקושי בשבע. לי כואבת השכמה הימנית אני כבר מיואש מהכאב הזה. אני מזיז את הגוף ומתחיל לצרוב לי. זה מתיש. קרן אומרת שזה בגלל מזרון המיטה הלא נוח.

ערב אחרון בקרוואן – ערב אחרון בקרוואן עבר בשקט יחסי. לא הייתה מסיבה רועשת. היינו קצת עייפים. נהיה קר פה בערב. הדלקנו חימום. רומי נרדמה מוקדם, קצת לפני שמונה. עידו ועלמה נשארו אתנו עד מאוחר, עד כמעט 10 וחצי. נישאר לנו קצת קינואה וקנינו ירקות טריים אז הכנו סלט קינואה מפואר. ממש לא אהבתי את זה לפני שנה ועכשיו אני ממש אוהב את זה. עוד שינוי אחד לאוסף שלי. שוחחנו עם אלי ונרדה וקשקשנו קצת. סיפרו לנו על השייט שלהם לאי הצפוני. הם ראו דולפינים והיה ממש יפה. זהו הולכים לישון פה בפעם האחרונה! סה”כ ישנו בקרוואן כ190 יום, כ130 יום באוסטרליה וכ60 יום בניו זילנד. קשה להאמין. כולם פה עדיין אוהבים מאוד אחד את השני ותומכים אחד בשני. הישג אדיר. לכולם יש רגשות מעורבים לקרוואן. אוהבים אותו וגם שונאים אותו. מחר נחזיר את המפלצת. לילה טוב.

בעיירה צרפתית אקרואה

בעיירה צרפתית אקרואה

שבוע 51, היום ה-349 למסע – יום רביעי, 19 במרץ
האי הדרומי – אגם טקאפו – South Island – Lake Tekapo

מצב רוח טוב – אני קם בחמש וחצי. מקלחת חמה. גם קרן ערה. אנחנו מתכתבים עם אורי שבגרמניה כל הבוקר. כבר שבע הילדים עדיין ישנים. אני מכין קפה לי ולקרן. חושך מוחלט פה. מצחיק שרק בשבע וחצי מתחיל אור. קרן משוחחת עם אמא שלה נורית ארוכות ועידו ורומי קמים להם תוך כדי. אני משלים את “יום בחיי הקרוואן ” שנפרסם אותו בסיום מסע הקרוואן. כבר שמונה, כולם ערים חוץ מעלמה. מצב רוח טוב לכולם. מריחים את הבית כבר. עשרה לתשע סיימנו לאכול. השמש כבר יוצאת. כלים ונמלא מים ונצא מפה. או שנגיע לכרייסטרצרץ או נגיע עד אקרואה שזה כשעה מזרחית מכרייסטצ’רץ’ ומלא מפרצים יפים. אחד המקומות היפים בניו זילנד אורי ממליץ. מקום טוב לסיים את המסע. כלומר יש לנו כשלוש או ארבע שעות או יותר לנסוע היום.

שלוש מאות ק”מ עד אקרואה – עידו נוסע קצת באופניים כי אנחנו נשאיר אותם פה כבר. רבע לעשר אחרי תדלוק יוצאים לדרך.   נסענו שעתיים וחצי. עצרנו לנוח עם גלידות. כולם חוץ ממני. כבר 12 ועשרים. נחנו סתם במסעדה על הדרך. אחת כבר ממשיכים. עשרים לשלוש הגענו לעיירה הצרפתית אקוראה. נסענו 300 ק”מ. הדרך לפה בשעה האחרונה הייתה מקסימה. הכל ירוק ושוב מפרצי ים. סיום טוב למסע. טוב שבאנו לפה. כשיש שמש רואים כמה ניו זילנד מהממת. קשה אבל יפה.

 

בעיירה צרפתית – מטיילים פה בעיירה הצרפתית. ממש נחמד. רחובות עם שמות צרפתיים. דגלים של צרפת. עלמה עם הקורקינט של רומי. מלא חנויות יפות ומסעדות נחמדות. עצרנו במסעדה תאילנדית כבר שלוש וחצי. יש פה גם שייט לראות דולפינים וגם לשחות איתם. קרן מתלהבת. יש שייט מחר ב11 בבוקר. אולי נלך אם יהיה מזג אוויר נחמד. הטלפון שלי מת, נגמרה הסוללה. המשכנו לטייל ממש נעים וחם. יפה פה מאוד. הירוק של ההרים עם המים משתלבים יפה. קונים מזכרות וזזים מפה.

 

אווירת סוף קורס – חמש ורבע נכנסנו לפארק קרוואנים ממש בעיירה אקרואה. הפארק הזה ממש מקסים. משקיף על המפרץ. דשא ממש יפה. הילדים לגן שעשועים נחמד. עכשיו כולנו ממיינים בגדים וצעצועים לקראת יום האריזה מחר. כבר שבע בערב. אווירת סוף קורס לגמרי. קורס קצינים לפחות אם לא יותר. מסיימים את הערב עם מצב רוח טוב במיוחד. זהו מחר ניסע לכרייסטצ’רץ היעד האחרון שלנו במסע. נארוז ונחגוג את לילה האחרון. הכל טוב. החיים יפים, מותר ליהנות, הכל בסדר אני מזכיר לעצמי.