מטיילים בנארה

מטיילים בנארה

היום ה-149 למסע – יום שבת, 31 באוגוסט

בוקר – אני מתעורר בשש. כולם ישנים. הלכתי לישון באחת אחרי שכתבתי את הפוסט של אתמול. נהניתי לכתוב אתמול לאחר שבימים האחרונים אני כותב מכוח האינרציה. אני במחשב. האינטרנט ביפן מאוד מהיר ואני מנצל את זה להעלות המון GB של תמונות לדרופ-בוקס שלי. רומי מתעוררת בשבע . אני רואה את רומי קמה ומזדנבת למיטה של קרן ככה בשקט ובחושך. גם עידו קם בשבע וחצי. שמונה כולם קמים. הבנות משחקות מקסים בחדר. עידו בקלאב פינגווין שלו. אני מחסל המון פרוסות לחם טעים נורא. קרן מכבסת. כבר תשע עדיין במלון. רבע לעשר מול המעלית במלון. אני אומר לעידו: “שוב עם החולצה הירוקה המכוערת הזאת? אתמול לבשת אותה. לך תחליף!”. אני לא יכול לסבול אותה. חוזרים לחדר הוא מחליף. שותים קפה ואוכלים מאפה למטה. המאפים היפנים טעימים מאוד ועדינים כמו בצרפת.

חם ולח מאוד בנארה – עשר ורבע יצאנו החוצה. חם עם רוח חמה. נכנסנו למקום עם כל מיני משחקים שהיפנים מאוד אוהבים. מוזיקה קצבית יפנית. מלא מכונות משחק שמגרילים כל מיני דברים כולל אוכל. לא ברור לי למה הם אוהבים את זה. רואים את זה הרבה פה ביפן. כל המכונות של sega. בקומה למעלה זה כמו קזינו הימורים גם של sega. לא ברור. הכל שונה בכוכב יפן. רבע ל11 יוצאים מהמשחקייה/קזינו. יש פה גם ילדים. לא ברור לי. מה מותר לילדים להמר? לא ברור מה קורה בכוכב יפן. חום אימים היום. מוזר, מרגיש כמו ללכת באילת אבל לח נורא. לח מוזר כזה שקשה להסביר מין לח יבש שזה ניגוד כמובן. נכנסנו לחנות עם פרטי אומנות יפנית. עלמה רוצה לקנות את כל החנות. מתה לקנות קופסה שמנגנת מוזיקה קלאסית. ממשיכים ללכת חום אדיר. כמו 40 מעלות באילת ואין פה צל. אבל יש שילוט נהדר פה. עוד קילומטר לפארק נארה. ממשיכים. עשרה ל12 הגענו לפארק. מלא צבאים. עלמה בהתקפה של ״אני רוצה לחדר״ כבר כמה דקות. חם לה נורא. מקדשים יפנים מהממים פה. 12 וחצי אנחנו נוזלים פה גם בצל. עלמה כל הזמן רוצה לחדר. מקטרת ומתבכיינת. גם חם לה והיא גם מפחדת מהצבאים. אני רוצה לראות את המקדש הגדול פה Todaiji. רומי קמה מרוב שחם לה. אחד ועשרים מגיעים למקדש המרכזי. כולנו נוזלים ומותשים. לא נכנסים פנימה לתוך המקדש רק מסתכלים מבחוץ כי לילדים כבר קשה. מחוץ למקדש יש אגם ויפני זקן שזורק לחם למים ומאכיל את הדגים הענקיים שבאגם. הוא נותן לחם לכל הילדים והם מאכילים. היפני נותן לילדים עוד ועוד להאכיל. גם קרן מאכילה. עכשיו אני פותח פיצוחים ומכבד את היפני. עשרה לשתיים בדרך חזרה. שתיים, הלכנו לקחת מונית חזרה אבל בדיוק הגיע אוטובוס אז עלינו עליו. בדרך לחדר עצרנו בסופר וקנינו המון סושי טעים.

משחקי SEGA וקזינו עם ילדים:

עידו מזמין ברד לימון להתקרר:

צבאים ומקדשים יפנים:

בפארק נארה:

מגיעים למקדש Todaiji:

מאכילים דגים. יפני חמוד נותן לילדים לחם ומקשקש ביפנית:

חוזרים באוטובוס:

שנת צהריים ושקית אשפה במונית – עשרה לשלוש בחדר עם מלא אוכל ומלא סושי. אכלנו המון. נשכבתי ונרדמתי לא יודע לכמה זמן. התעוררתי הפוך ועם כל הרעש של הילדים בחדר אפשר להשתגע. אנחנו הולכים לחפש מזוודה או תיק במקום האדומה עם הגלגל העקום. את כל האשפה של הסושי אני לוקח איתי בשקית ניילון מהחדר אבל אין שום פח במלון או ברחוב. עלינו במונית לקניון. אני מוצא את עצמי מעמיס בתא המטען של המונית את העגלה של רומי ואת שקית האשפה. כולנו צוחקים.  אין פחים בעיר הזאת והיא מבריקה ונקייה. לא ברור מה קורה פה. כוכב יפני. הגענו. לקח אותנו לתחנת רכבת על יד הקניון ולא לקניון. השארתי לנהג היפני בתא המטען מתנה. את שקית האשפה. לא יודע למה עשיתי את זה. נקמה על זה שאין פחים ברחובות? לא יפה, אני יודע. בושה. התביישתי והצטערתי. קשה ביפן. הם לא מבינים אותנו ולא מדברים אנגלית. חיפשנו את הקניון פה ברגל.  היינו צריכים לחצות המון פסי רכבת ופתאום התחיל צפצוף ומחסום ירד עלינו. רצנו בטירוף ולי היה מבט מבוהל שהצחיק את קרן בטירוף. היא מתגלגלת מצחוק ואומרת שלא תשכח את התמונה הזאת וגם כמעט עשתה פיפי במכנסיים מרוב צחוק. במקום לקניון נכנסו למשרדים בטעות. יצאנו ומצאנו את הקניון.

קניון יפני – בקומת הכניסה זה קולבו של  פירמות כמו גוצ’י, ליאו-ויטו וכדומה. יש פה טרולי למטוס אבל הוא בטח עולה 2000 דולר. כן ממש אני רץ לקנות. קרן עצבנית פה, לאן שלחו אותנו? היא שואלת? עלינו קומה וניראה שיש פה חנות עם מזוודות. הכי זול זה 100 דולר לטרולי. מיליון התלבטויות וקנינו מזוודה. זאת המזוודה הרביעית שאנחנו קונים מאז שיצאנו למסע. אחת בשדה בבן גוריון שעשתה את שלה, שחורה בבנגקוק שחזרה לארץ עם הקינלים, האדומה שגם קנינו בבנגקוק שימיה ספורים והיא לא עומדת במשקל של 25 קילו ועכשיו ירוק זית, היפנית אנחנו קוראים לה. קרן לא מרגישה כל כך טוב. כבר שבע יוצאים מפה. נכנסנו רגע למקדונלד לקנות נאגטס וצ’׳יפס לרומי ועלמה. חמישה לשמונה לקחנו רכבת חזרה. שמונה בול הגענו יותר מהר ויותר זול ברכבת. כן אבל זאת התחנה לא על יד המלון. יש שתי תחנות שנקראות “תחנת נארה”. הולכים ברגל למלון. לח בטירוף. קצת יורד גשם בדרך.

בחזרה בחדר – שמונה וארבעים בחדר.  מקלחות ועניינים. הילדים נרדמו . קרן ואני אורזים. מחלקים את המשקל בין האדומה לבין היפנית החדשה. סוגרים את היום. קרן מכריזה שהיא אוהבת את יפן. היא מרגישה נוח ברחובות כי היפנים לא מביטים ישירות ומכבדים את הפרטיות של האחר. גם הסושי מדהים והיא אוהבת. וגם את זה שהם חושבים על כל הפרטים הקטנים. למשל באמבטיה היפנית פה המראה מחוממת כך שאין אדים על המראה אחרי המקלחת. בהתחלה לא הבנתי איך שבסוף המקלחת יש במראה מלבן שהוא ללא אדים. בקיצור קרן הבינה שהיא אוהבת את יפן. מחר נוסעים מפה להר קויה. שלוש שעות אם נצא בתשע וניקח את הרכבת של עשרים לעשר נגיע בסביבות שתיים למקדש היפני שהפך למלון. אני מקווה שיהיה שם קריר. זה מרכז בודהיסטי מפורסם והמון מקדשים שהפכו אותם למלונות עם לינה ואוכל אותנטי ומיוחד. זה נקרא Shukubo הלינה במקדשים יפנים. נישן על פוטונים יפנים שוב ונאכל אוכל מיוחד וטבעוני.

מטוקיו לנארה

מטוקיו לנארה

היום ה-148 למסע – יום שישי, 30 באוגוסט

בעיקר אוכלים סושי – אני מתעורר בחמש וחצי במיטה הכי נוחה שישנתי כבר הרבה מאוד זמן. במלון היפני. הילדים כל כך נהנו אתמול לשחק עם הבובות של צעצוע של סיפור, וודי וג’סי ובמיטת הקומתיים. זה היה כיף גדול לראות. יפן עד עכשיו מעייפת אותי. אני מרגיש פה כמו ילד בן שנה שלא יודע לדבר ולקרוא. אני מרגיש מוגבל והכל קשה. אין שילוט באנגלית. האוכל כולו ליפנים ולא מותאם למערבי. שלא נדבר בכלל על התאמה לטבעוני. מזל שאני עוד אוכל דגים כי אחרת לא היה לי בכלל מה לאכול. אז בעיקר אוכלים סושי. בוקר, צהריים וערב. מאז שהגענו לא היה יום שלא אכלנו סושי לפחות פעמיים ביום.

קרן זהר – אני מגלה ביפן עוד יותר את היופי בקרן. כמה שהערצתי אותה עד עכשיו, זה מתחזק עוד יותר. כמה אצילות, כמה סבלנות, כמה עוצמה וכמה הכלה. אין דברים כאלה. זה לא פעם ראשונה שאני אומר את זה וכותב את זה אבל אני מגלה את זה עוד יותר כאן. בשלב הזה ששנינו עייפים קצת מהמסע. שלא קל. אני מקטר יותר והיא קולית. אני יודע שקשה לה עכשיו. אבל היא חזקה כל כך. אנחנו מתזזים ברכבות, במדרגות, הולכים קילומטרים, רומי עושה לנו תרגילים, היא אכולה געגועים, עייפה מנדודים, עייפה ממעברים, מלישון כל כמה ימים במקום אחר. אך היא שקטה וחזקה. אין דברים כאלה. יש בה עוצמה אדירה. רוב האנשים כבר היו מתפרקים לרסיסים. היא חזקה כמו הר, פתוחה כמו הים. היא כמו מים. כמו שניסים אמון אומר: תהיו חזקים כמו הר, פתוחים כמו ים, תהיו מים. היא בדיוק כך. גם עידו ועלמה מדהימים. לא קשה להם כלום. הם בכלל לא מקטרים. ואני יודע שזה בגלל שקרן פה איתי. היא האדמה, הביטחון והבית שלהם. בכלל, גם שקצת עייפנו, ממש לא צריך להתחיל לרחם. אנחנו עדיין נהנים פה רוב הזמן. אנחנו מאוד מגובשים כמשפחה. יותר מתמיד. במיוחד שקשה למישהו, האחרים עוזרים ומרימים. כולם בשביל כולם. הקושי פה מעצים אותנו ביחד.

בית קפה יפני ורכבת תחתית – עידו ישן למעלה במיטת הקומתיים. קרן והבנות במיטה אחרת. אני במיטה אחרת לבד והמיטה שמתחת לעידו נשארה פנויה. עידו ורומי קמים ברבע לשמונה ומשחקים בוודי מצעצוע של סיפור על המיטה העליונה. רבע לעשר אורזים הכל כי ה check out הוא בעשר. הכל שונה בכוכב יפן. עשר ורבע אנחנו בבית קפה יפני שמתחת למלון. הכל מיניטורי פה בכוכב יפן. מה עושים אנשים בגובה מטר תשעים? ממש מסכנים. לא יכולים להתקלח פה בכלל ואין להם מקום לרגליים בשום מקום בכוכב יפן. עשר וחצי בתחנת רכבת. התלבטנו אם לקחת מונית או לרדת לרכבת התחתית. מונית זה קל מידי והרכבת ממש 20 מטר מהמלון. 11 וחמישה אחרי שתי רכבות. אנחנו בתור לקבל מושבים ברכבת המהירה שינ-קאן-סן לקיוטו. אנחנו משתמשים ב JRPASS  שלנו ומקבלים כרטיסים חינם. שלושה מושבים כי יש לנו רק שלושה JRPASS. שלושתם עלו לנו קצת יותר מאלף דולר אבל זה משתלם כי אם היינו צריכים לשלם עכשיו שלושה כרטיסים זה היה עולה כ500 דולר. בדרך התחרטתי שלא לקחנו מונית כי להיסחב עם התיק הכבד באין סוף מדרגות פה בתחתית עם שלושה ילדים ועגלה זה דיי סיוט.

שינ-קן-סן 300 קמ”ש – הרכבת יוצאת ב11:33 בדיוק. יש לנו 20 דקות למצוא את הרציף ולהיכנס. הכל פה על השנייה ביפן. מיהרנו שלא נפספס. בדרך מלא מסעדות ודוכני אוכל שהיינו מתים לעצור ולקנות אבל לא לוקחים צ’אנס לפספס את הרכבת. בבוקר אני וקרן לא אכלנו כלום. רק הילדים אכלו ממש קצת. בקיצור אוכל זה לחלשים. מצאנו את הרציף. הרכבת מחכה אבל הקרון עדיין סגור. קרון מספר 11. חום אימים ברציף. נכנסים לחדר ממוזג שקוף שאפשר לראות את הקרון. בדיוק שלוש דקות לפני שהרכבת יוצאת הקרון נפתח ויש כבר תור של כמה אנשים. נכנסנו לרכבת המהירה. יש לנו שלושה כסאות לחמשתנו ולתיק. נדחסנו אבל זה דיי מרווח. הקרון דיי ריק אז אני וקרן התיישבנו בזוג כסאות פנוי. זה לא לקח הרבה זמן עד שזוג יפנים מבוגר בא לדרוש את הכיסאות שלו. בסדר חזרנו לכיסאות שלנו. בינתיים התמלא הקרון. האוזניים נסתמות לנו ברכבת המהירה הזו ולא ברור לי למה. הילדים משחקים וגם רואים סרטים באייפד. כבר עשרים לשתיים . עוד ארבעים דקות נגיע וניקח עוד רכבת לנארה. בול בשתיים ו14 דקות הגענו לקיוטו. מטורף הדיוק פה על הדקה. עידו אמר משעמם ברכבת. כמו רכבת רגילה רק יותר מהירה. רק הקטר מגניב כזה. קראתי בויקיפדיה ששינ-קן-סן  Shinkansen היא אחת מהרכבות המהירות בעולם והיא נוסעת בקו הזה בין טוקיו לאוסקה ב300 קמ”ש אך נמדדה לה מהירות שיא של 581 קמ”ש.

תחנת רכבת קיוטו – שתיים וחצי מחפשים משהו לאכול אבל לא ברור מה זה המאכלים האלו וגם הכל כתוב רק ביפנית. משהו משהו. קשה להסביר את האוכל ביפן. חייבים לבוא לראות. אתה נכנס למין מסעדה שזאת לא מסעדה כי לא יושבים לאכול שם. רק לוקחים קופסאות עם אוכל והם כולם אוכלים ברכבת או בעבודה או אין לי מושג איפה. אתה נכנס ויש כל מיני קופסאות שכתוב רק ביפנית ואתה לא מבין מה יש בתוך הקופסה. לא ברור אם זה אוכל, ירקות, בשר, דג או סתם צעצוע. הכל מעורבב עם מלא צבעים ואין לך מושג מה יש שם. גם אי אפשר לשאול כי הם לא מדברים אנגלית. בקיצור אתה מהמר. קונה, פותח ומנסה להבין מה יש בפנים. כל קופסה כזאת עולה בין 5 ל15 דולר. בקיצור אנחנו קונים רק מה שניראה לנו ברור כמו סלט או סושי מאקי, ניגירי או סשימי טונה, סלמון או דג מוכר אחר. קנינו כמה קופסאות לניסיון ואכלנו באמצע הרציף תוך 3 דקות. יותר נשנשנו מאשר אכלנו ונשארנו יותר רעבים מלפני כן. הכל גם בקופסאות סגורות עם ניילון והכל קטן כזה. כמו מדינה של קטקטים. כל ארוחה כזאת זה כמו ביס אחד שאוביסט אמריקני אוכל.

רכבת לנארה – חמישה לשלוש על הרכבת לנארה. זה היה הכי פשוט למצוא. לא הספקנו לאכול כלום. מחכים שהרכבת תזוז. זה 45 דקות עד לנארה. יצאה הרכבת בשלוש וכמה דקות. אני כותב את הפוסט של אתמול. התחלתי את הפוסט בשינ-קן-סן. כבר עשרים לשלוש הרכבת אמורה לעצור כל רגע. יורד גשם, עדין כזה. הרכבת עצרה אבל זאת לא התחנה. ממשיכים לנסוע ופתאום אחרי כמה דקות היא שוב עוצרת וזאת התחנה. לא חשבנו שזאת התחנה אז לא היינו מוכנים לקפיצה מהרכבת. בדרך כלל מתארגנים שתי דקות לפני. בקיצור קפצנו ויצאנו תוך שניה כי הופתענו. דקה לפני כן שמנו לרומי חיתול אחרי שנרדמה. יוצאים מהתחנה יורד גשם. המלון אמור להיות ממש על התחנה. אני ועידו רצים בגשם לחפש את המלון וקרן והבנות מחכות על יד התחנה. שאלנו והמלון ממש מאחורי הפינה.

במלון בנארה- בגשם סוחבים את התיק האדום על שני גלגליו וגלגל אחד כמעט יצא מהמקום. הלך עלינו. התיק לא ישרוד עוד מעברים. אני סוחב את האדומה המחורבנת וקרן את העגלה עם רומי. חשבתי שהתיק האדום שקנינו בבנגקוק הוא איכותי וחזק אבל מסתבר שהוא דיי חרא. מזל שלא קנינו שניים. נכנסים למלון ולחדר. חדר עם שלוש מיטות רחבות. אמבטיה ושירותים בול כמו במלון בטוקיו. זה ממש סטנדרטי אחד לאחד. אמבטיה בגודל חצי מאמבטיה סטנדרטית בארץ. גובה נמוך. זרם חזק ומים חמים מאוד. בדיוק כמו שקרן אוהבת. כבר ארבע וחצי ולא אכלנו כמעט כלום.  בחדר במלון, מחברים אותנו לאינטרנט. מגיעה יפנית ומתקינה לנו מכשיר כנראה אקסס-פוינט. קרן מתחברת ואני מעלה את הפוסט של אתמול. רומי ישנה. הילדים משחקים. אני רעב אבל הילדים רוצים לשחק ולא לצאת. הם אומרים שכל היום הם ברכבות והם רוצים לשחק. הם צודקים אני אומר. שולח את קרן למצוא משהו אכיל ברחוב. בינתיים אני מחפש שקע להטעין את הלפטופ ולא מוצא כלום. השקע היחיד תפוס ע״י האינטרנט האלחוטי שחיברו לנו. יש שקע אחד בשירותים אז השתמשתי בו. אני מראה לעידו ואנחנו נקראים מצחוק. רומי עדיין ישנה. מעידו ועלמה משחקים ביחד עם חיילי הפליימוביל. מקסימים. חמש ועשרים כבר ומאוד מעונן פה. ממש חשוך כזה. המלון שלנו ממש בתחנת הרכבת שזה מאוד נוח. שקט פה נורא. המלון הזה הוא בתוך מתחם קניון כזה עם כמה מסעדות. מדורג ארבעה כוכבים וחדר יחסית גדול. רומי קמה. קרן חזרה. אכלנו קצת סושי מין לא ברור כזה.

 טיול ערב סביב המלון – יצאנו מהחדר. מטיילים. נכנסנו לבניין עצום שיש בו מידע למטייל וביררנו לגבי הנסיעה ביום ראשון להר קויה mount koya  כלומר הקויהסן koyason מסתבר שזה כשלוש שעות מנארה. קנינו מלא אוכל בסופר גדול עם מבחר גדול. הלכנו לטייל לכיוון פארק נארה וכל המקדשים. הכל בהליכה בסביבתנו על יד המלון. לא כמו בטוקיו שהכל מרוחק עם רכבות. הגענו כמעט עד הפארק והחלטנו לחזור כי חשוך מידי. שמונה ועשרים חזרנו למלון. דווקא היה נעים ללכת ברגל. רומי עשתה סצנה ונשכבה באמצע הרחוב. אני ברחתי עם עידו. עשינו פיקניק בחדר עם סושי כמובן. אחרי כן כולם קצת השתוללו כי יום שישי ואנחנו מרשים מסיבת שישי. כולם נרדמו לקראת עשר. רק עלמה נרדמה אחרונה בעשר וחצי ואני נשארתי לעשות שינויים בתוכנית הטיול של יפן. אחרי שהבנתי היום שיקח לנו מינימום שלוש שעות להגיע לקויהסן מנארה ועוד שלוש שעות משם לקיוטו ויש לנו רק לילה אחד בקויהסן החלטתי לשנות את המסלול ואת התוכניות. אז הוספתי עוד לילה בקויהסן כך שנשאר שם שני לילות ולא לילה אחד. ביטלתי את היומיים באוסקה והזמנתי לילה נוסף לקיוטו. כך יש לנו פחות מעברים. אחרת זה קצת מטורף להגיע לקויהסן לפחות מ24 שעות. אז אנחנו שני לילות בנארה, שני לילות בקויהסן וארבעה לילות בקיוטו. אוסקה תחכה לנו לפעם הבאה שנהיה ביפן אם בכלל. לילה טוב נארה. מחר יום חדש.

בחדר:

דיסני טוקיו

דיסני טוקיו

היום ה-147 למסע – יום חמישי, 29 באוגוסט

הדרך לדיסני לא קלה – לילה קשה. קמתי בשלוש, בארבע, בחמש ובסוף בשש. כואב לי הגרון. זה התחזק. שבע וכל הילדים ישנים חזק. צריך להעיר אותם. ממש נשבר לי הגב מלישון על המחצלת היפנית הזאת. אוכלים ארוחת בוקר ארוכה ומקשקשים עם אורי. גם אקי בא לפטפט. כבר שמונה וחצי יוצאים עם כל התיקים. נעים בחוץ. אני מגלגל את התיק האדום ברחוב עד תחנת הרכבת. תשע נדחפים לרכבת הראשונה. תשע וארבעים בדרך לרכבת השנייה. תחנה אחת ואז נעלה על ה JR מתחנת טוקיו עד לדיסני. הולכים חצי קילומטר מתחת לאדמה בתחנת טוקיו עד לרכבת הJR. עשר וחמישה מחכים לתחנה האחרונה עד דיסני. וואו הדרך לדיסני ברכבות עם תיקים וילדים לא קלה. עשרים ל11 בתחנה של דיסני.

טוקיו דיסני – נכנסים לאזור הפארק. זה ממש צמוד לתחנת הרכבת. יש את מלון דיסני המפואר פה בחוץ ומוסיקה של דיסני בדרך אל הפארק. הילדים מחייכים ומרוצים. עידו מזהה את השיר מצעצוע של סיפור בדרך לכניסת הפארק. בכניסה. קנינו כרטיסים וישר לשמירת חפצים. דחסנו את כל התיקים כולל האדומה לתוך תא האחסון. 11 ועשרים בתור למתקן הראשון. יצאנו מהתור כי זה לא מעניין. מנסים להבין לאן ללכת. מלא תורים ארוכים של יותר משעה. עכשיו הולכים לארמון של סינדרלה. כבר שתיים עשרה ויש פה תור של חצי שעה. אורי פרש מסינדרלה והלך לחפש מתקן מעניין. קרן  בלחץ כי המפתח של תא האכסון אצל אורי ולא ברור איך אנחנו מתקשרים פה ומוצאים אחד את השני. אנחנו מנסים לשלוח לו SMS ובהתחלה זה נכשל אבל אחר כך זה מצליח. יופי קרן רגועה. אחרי חצי שעה בתור אנחנו במעלית של הטירה. זה מוזיאון שעווה מפואר. אנחנו מטיילים קצת בארמון והילדים מצטלמים. יצאנו עכשיו בתור לשלגיה. תור של רק 20 דקות. רומי מתה מעייפות ועל הידיים של קרן. בוכה מעייפות כבר אבל קרן מתעקשת ללכת איתה לשלגיה שזה רכבת מפחידה עם מכשפה. עלמה פחדה אז עצמה עיניים כל הרכבת שדים הזאת. אני ועלמה בקרון עם שתי יפניות ועידו קרן ורומי בקרון אחר. עכשיו הולכים ל it’s a small world. רק רבע שעה תור. כבר אחת ועשרים. חיכינו, נכנסנו. היה נחמד לשבת בסירה ולראות את כל הבובות מכל העולם. רומי ועלמה נהנו מאוד ובמיוחד קרן.

דיסני מאכזבת – עכשיו עידו רוצה לרכבת splash mountains  שיש ירידה גדולה לתוך מים. התור הוא 130 דקות אז אין מצב לחכות. רומי נרדמת בעגלה. בינתיים טלפון מאורי שהתפצלנו מאז סינדרלה. פוגשים את אורי, הוא מספר שסייר בכל המתקנים ובכל מתקן התור הוא 120 דקות. יושבים בצל מאוכזבים. למי יש כוח לחכות שעתיים למתקן אחד? היפנים מחכים ושמחים. אורי לא עלה על אף מתקן. עידו גם מבואס. אני מת מרעב. הולכים למסעדה. אין הרבה אופציות חוץ מסלט קטן וצ’יפס. כבר שלוש. עידו וקרן הלכו בכל זאת ל splash mountains ואני נשארתי עם רומי ועלמה במסעדה. קבענו לארבע וחצי וגם אורי הלך לאיזה מתקן שהיה לו עבורו FASTPASS. אני ועלמה במסעדה מעבירים שעה ביחד. חמודה הילדה הזאת. אין דברים כאלה. אני מזמין לה עוד סלט ועוגת שוקולד ולי עוד צ’יפס. בשבילי רק ארוחת צ’יפס לצהריים.  בינתיים אורי חזר. מספר שגם עם ה FASTPASS  הוא חיכה חצי שעה בשביל לראות סרט תלת מימד של כמה דקות. בקיצור אכזבה גדולה. יצאנו החוצה יש מצעד ענק עם דמויות של דיסני. אני מרים את עלמה על הכתפיים שתראה. חם נורא וצפוף. חוזרים למסעדה ששם קבענו עם קרן ועידו. בדיוק ארבע וחצי נפגשים עם עידו וקרן. הם עלו על רכבת הרים בחושך. עידו התלהב ונהנה. כבר חמש בקושי אכלנו כי אין פה יותר מידי. אני רק צ׳יפס. כבר חמש. נהיה נעים נורא עם רוח נעימה. חמש ועשרים עושים שוב את it’s a small world גם עם אורי. רומי בקשה.

כבר מחשיך בדיסני – שש ועשרים קרן הלכה עם עידו ועלמה למתקן של פילים מעופפים. ארבעים דקות לחכות בתור. אני רומי ואורי מחכים להם. רומי מחכה בסבלנות. אני ואורי מקשקשים. נמאס לו מיפן. הוא רק שבוע פה. הוא הולך לחפש טיסה ולהמשיך לניו זילנד.  הצעתי לו להצטרף אתנו לנארה. נראה. הוא לא סגור על עצמו. יצאו. היה להם נחמד. יופי כבר חושך כבר שבע ואפשר כבר ללכת. מצינו, הבנו. יפה נורא בערב עם כל האורות. יש פה הופעה על הבמה המרכזית. מלא יפנים מתלהבים מול הבמה. לא הבנתי ממה הם בדיוק מתלהבים. טוב דיי מאכזב שרוב היום אתה נמצא בתור. בדרך החוצה אנחנו נכנסים לחנויות דיסני לחפש את וודי וג’סי מצעצוע של סיפור שעידו ועלמה נורא רוצים כבר הרבה זמן. לא מצאנו בחנויות בתוך הפארק. יוצאים החוצה. יש עוד חנות אחת בחוץ שראינו בדרך לפה שעידו לא מוותר. עושים עוד תמונה בחוץ. אורי מצלם אותנו. יצא נורא חשוך ואנחנו נראים ללא כוחות בכלל. בסדר אנחנו מסכמים שהתמונה הכי אותנטית שאפשר. שבע וחצי בחנות שבחוץ. עידו ועלמה מחפשים את וודי וגסי מצעצוע של סיפור. אורי הלך לבדוק כמה תעלה מונית למלון.  בינתיים מצאנו את וודי וג’סי. יש! הילדים שמחים. גם רומי קבלה פיל סגול. אורי חזר, פוגש אותנו מול החנות. הוא עבד עלינו שזה 150 דולר. הייתי משלם כל סכום כי אין מצב לנסוע ברכבות עכשיו. זה רק 40 דולר. ניסו לדחוף לנו שתי מוניות. אורי כבר התאכזב וחשב שהוא נוסע ברכבת לבד. בסוף הסכימו לדחוף את כולנו במונית אחת. נסיעה של רק 10 דקות. הגענו. לא ממש נפרדנו מאורי. פשוט יצאנו מהמונית והוא המשיך למלון שלו. אולי הוא יצטרך אלינו מחר לנארה.

במלון היפני בכוכב יפן – הגענו בשמונה למלון. פעם ראשונה שאנחנו נכנסים למלון ביפן. נתקעתי חצי שעה בלובי כדי להבין איך נוסעים מחר לנארה. בסוף אחרי מאמצים הבנתי. בינתיים קרן והילדים עלו לחדר. גם אני עליתי לחדר אחרי חצי שעה. הכל קטן כמו שהסבירו לי. חדר קטן. הזמנתי ארבע מיטות שלא יהיה מצב שלא נישן טוב. ניראה שהזמנתי יותר מידי מיטות כי הן מאוד רחבות. למרות מה שחשבתי. יש פה מיטת קומתיים ועידו ועלמה בטירוף רוצים לישון למעלה ומשחקים בטירוף בחדר הקטן במיטה העליונה. ידעתי שמיטת קומתיים עם סולם תטריף את עידו וצדקתי. אני ירדתי לקנות משהו לאכול. אין יותר מידי מה לקנות. שוב טעיתי וקניתי לחמניות שבתוכן חמאה במקום סתם לחמניות. אני רעב ולא מצליח לקנות משהו סביר שאני יכול לאכול. זה מתסכל. אני מרגיש כמו תינוק שלא יודע לדבר ולא יודע לקרוא פה. זה בדיוק המצב וזה קשה לי נורא. אפילו לחמנייה אני לא מצליח לקנות. להיות עייף, רעב ומתוסכל זה לא קל. יש לנו גם עייפות כללית מהמסע. יפן מאתגרת אותנו. בסדר, שאתה בקצה אתה לומד וגדל, אני יודע. עכשיו קרן ועידו ירדו לקנות. רומי ועלמה משחקות בחדר הקטנטן.  חזרו אחרי שניה. הם גילו שיש מסעדה במלון ויש בה משהו אכיל. ירדנו כולנו, רומי עם פיג’מה. אכלתי צ׳יק-צ’אק וחזרנו לחדר. זהו סוגרים את היום. כולם ערים עדיין כולל רומי וכבר עשר וחצי הילדים משחקים בטירוף עם בובות וודי וג’סי במיטה העליונה של הקומתיים. עידו קושר את וודי למיטה ומשחק. כולם מתרסקים בסביבות אחת עשרה.

מטיילים בטוקיו

מטיילים בטוקיו

היום ה-146 למסע – יום רביעי, 28 באוגוסט

בוקר עייף – בקושי קמים כולם בשמונה. ארוחת בוקר ביחד עם אורי.  אקי הגיע מקיוטו והוא מדבר עברית שוטפת. אקי הוא סבא חמוד בשנות השישים של חייו אני מנחש. הוא גר בארץ בקיבוץ בתחילת שנות השמונים למשך שנה וחצי ולמד עברית. הוא מבקש שנצטלם כולנו אחרי האוכל. אנחנו עולים לקומה שלמעלה זה מעין בית כנסת / כנסיה עם עשרת הדיברות ועוגב. אנחנו מצטלמים ויורדים בחזרה לחדר. הבנות משחקות נורא יפה. עידו במחשב. קרן כותבת גם משהו לזיכרון בספר הזיכרונות של בית שלום.  כל הבוקר אני עם הפוסט. לא מצליח לכתוב בקושי שורה. אבל העליתי מלא תמונות. כולם כבר מחכים לי. עידו משתגע פה. מתקשה להעסיק את עצמו. הבנות משחקות באייפד. הזמנתי מלון למחר. אנחנו גם מנסים להבין לאן נעלמו 200 דולר מאתמול. איכשהו זה נעלם בלי שנרגיש. מה נעשה היום לא ברור. כבר 11 ורבע. הבנות מתקלחות כי אתמול לא הספיקו ולובשות את אותה השמלה. 11 וחצי. מתארגנים ליציאה. היום אורי לא מצטרף. הוא נח בבית שלום. רבע ל12 הבנות רוצות לשחק בחדר אז בינתיים לא זזים. עידו מעסיק את עצמו באייפד. קרן בפייסבוק. 12 ועשרים בסוף כן יוצאים. כבר קרן נשכבה לישון ואני התחלתי לראות סרט. עלמה אמרה שמשעמם לה אז יצאנו.

איפה כפתור ה off שלי? 12 וחצי יצאנו, רומי בהתקפת זעם. צורחת בעגלה: “לא בא לי!” וקופצת בעגלה. חם נורא. רבע לשתיים ברכבת אחרי שהחלפנו רכבת אחת. לי אין סבלנות לרומי. עידו מאבד את הכרטיס למטרו. אני שואג. קרן מציעה לחמנייה ורומי בקושי מתחלקת עם עלמה. יש גם בתוך הלחמנייה קרם וניל או משהו. ברכבת אני מבקש מקרן שתכבה אותי לשעה אם אפשר. איפה כפתור ה off שלי? אני שואל. כולם מחייכים ומחפשים כפתור לכבות אותי. קרן מהממת. לא מאבדת קור רוח למרות שקשה. אני מקבל נשיקות מעלמה וזה נותן לי כוח.  כואב לי הגרון בכלל. הגענו לתחנה האחרונה ברכבת.  נסענו לצפון טוקיו לאזור  Asakusa  עם מקדשים גם ל- Sensoji שזה מקדש בודהיסטי מפורסם.

לא בא לי אוזן של חזיר – הגענו לרחוב ראשי ונכנסנו למסעדה. היום אין כוח ללכת יותר מידי ברגל אז נשתדל לשבת יותר. ישבנו במסעדה עשרים דקות והבנו שאין לנו מה להזמין. לא בא לי אוזן של חזיר ולא לשון של חזיר וגם לא סנפיר של כריש. לא קל להיות טבעוני ביפן. ניסינו לקנות מים במכונה ברחוב ויצא לימונדה. בבוקר רצינו לחמנייה פשוטה ויצא עם קרם וניל. קשה ביפן. הכל ביפנית. קרן צוחקת עלי שאקח את הבאסה בסבבה. החיים שלך דבש היא אומרת. שלוש. רומי נרדמת ואנחנו מגיעים למקדש  הגדול של טוקיו Sensoji. נכנסנו לאיזה מסעדה. יש תפריט באנגלית. הזמנו כמה מנות. בסדר. לא משהו. יש פה איזה זקן יפני חייכן. ישב בשולחן על ידנו כל הארוחה ופתאום הוא קם הלך ונתן מטבע של 500 ין לעידו וגם לעלמה 500 ין. חמוד. היפנים רוצים שיעריצו אותם כך הבנו ולכן הם נותנים מתנות לילדים. ארבע ורבע יצאנו מהמסעדה. נעים וקריר יותר. עכשיו הילדים רוצים לקנות צופסטיק. יש מלא דוכנים פה. עשרה לחמש. סתם ברחובות. יש פה על המדרכה מלבן מסומן למעשנים. כמו כלוב למעשנים. נחמד שמנדים את המעשנים ככה ברחוב אני חושב לעצמי בתור לא מעשן. אם הייתי מעשן זה בטח היה מטריף אותי.

חפשו אוזן של חזיר:

 

אזור מעשנים:

דחוסים כמו סרדינים – חמש ורבע אנחנו בסארבאקס שותים קפה ואוכלים עוגיות טעימות עם אגוזי מקדמיה ושוקולד. מותר לפעמים לחטוא גם לטבעונים. שש על הרכבת בחזרה. היינו בשעת עומס ברכבת דחוסה ביפנים ברמות על ואנחנו עם העגלה. היה מצחיק בטירוף. כמה יפנים יכולים להידחס? מצחיק נורא. צחקנו בקול רם והחזקנו מאוד חזק. נחמד לצחוק בטירוף. היום הזה היה עייף משהו והצחוק עזר להתעורר.  כולם דחוסים כמו סרדינים ורומי ישבה בעגלה. זהו יצאנו כבר חמישה לשבע. חושך כבר בחוץ ואנחנו צועדים חזרה לבית שלום. יש רוח נעימה. נקנה סושי לחדר ונלך לנוח. לילה אחרון בבית שלום. מחר נוסעים לדיסני טוקיו. שבע ורבע בבית שלום.

מתכננים את מחר – שמונה וחצי מתכננים את מחר. פוגשים את אורי. הוא יצטרף אלינו לדיסני. המון לוגיסטיקה מחר. גם מלון חדש,  גם רכבות לדיסני, גם חזרה למלון חדש, גם לשמור מזוודה. מתכננים את הכל. אכלנו את הסושי. שוחחנו קצת עם אקי. הוא נתן לנו את התמונה מהבוקר. כבר תשע ואנחנו לא מצליחים לסגור את היום פה. הילדים מתרגשים לקראת דיסני מחר. התוכנית היא לצאת מוקדם עם התיקים ישר לדיסני. לשמור את התיקים שם ובערב לנסוע למלון החדש.

סופרמן בטוקיו

סופרמן בטוקיו

היום ה-145 למסע – יום שלישי, 27 באוגוסט

עשינו ריסטרט לגוף – אני מתעורר בשש וחצי. כולם עוד ישנים. קצת כואב לי הגוף מלישון על המחצלת והפוטון היפני. כולם מתעוררים בשבע וחצי. חוץ מעלמה. כולם ישנו 12 שעות. כמו ריסטרט לכל המערכות בגוף. עידו ישן מעולה. כבר חמישה לשמונה וארוחת הבוקר שלנו מוכנה. כאילו גמדים טובים הכינו לנו את הארוחה בחדר האוכל הצמוד פה לחדר שלנו. אוכלים ומדברים עם אורי. בחור ישראלי צעיר שגם ישן פה. חמוד. הוא מטייל בעולם כבר שמונה חודשים והיה בהמון מקומות. יש לו סיפורים מעניינים. הוא היה באוסטרליה המון פעמים. בקיצור ראה המון עולם.

יוצאים להסתובב בטוקיו  – הבנות משחקות נורא יפה בשולחן בחדר האוכל הצמוד לחדר שלנו. יצאנו כולנו ביחד עם אורי בעשר לכיוון הרכבת. עשר וחצי אחרי הרכבת התחתית לכיוון אקיהבארה Akihabara מתחם אלקטרוניקה של טוקיו. מנסים להבין אם צריך כרטיסים לרכבת או לא. חלק מהרכבות בטוקיו שייכות לחברת JR ואנחנו מכוסים על ידי ה JRPASS שלנו אבל חלק מהרכבות שייכות למטרו של טוקיו ואנחנו צריכים לשלם. לא ברור מה זה המתחם האלקטרוניקה הזה. זה ניראה מיושן נורא. נכנסנו לחנות SEGA ענקית עם מלא משחקי וידאו ישנות נורא. יש פה המון מאפרות ורעש מרגיז. יצאנו אחרי 10 דקות. ממשיכית לשוטט פה ברגל. מלא חנויות קטנות עם קשקושים אלקטרונים. ניראה כמו חלקי חילוף למוצרי אלקטרוניקה מלפני 20 שנה.

פארק Ueno – כבר צהריים אנחנו הולכים ברגל לאיזה פרק קרוב. לא הבנתי את הקטע של מתחם האלקטרוניקה זה .הגענו אחרי הליכה של 20 דקות לפארק Ueno.  רעש חזק של צרצרים. רומי נרדמה בעגלה . אנחנו נחים בפארק. יש פה מלא יפנים חמודים. יש גם שדה ענק של פרחי מים ענקיים. אורי מספר לנו על טיוואן, הוא מתלהב ממנה.  כבר אחת עדיין בפארק. אוכלים פה בפארק באיזה מסעדה. אטריות סובה עם טופו ונקניקיה לבנות. רומי התעוררה ואכלה קצת. יצאנו מהפארק ברגל לחפש תחנת רכבת ראשונה ולנסוע לגנים יפנים.

 

גנים יפנים – כבר שלוש ועשרה אחרי נסיעה קצרה ברכבת מחפשים את הכניסה לפארק עם גנים יפנים. חם טילים. גנים עדינים ויפים. מטיילים כשעה בגנים. ארבע ועשרים יצאנו והולכים לחפש מגדל גבוה לראות את כל טוקיו ואת השקיעה. גם לשתות בירה יפנית. עשרים לחמש בדרך למגדל טוקיו ברכבת תחתית, פעם שלישית ברכבת היום. חמש ועשרים יוצאים מהרכבת לכיוון מגדל טוקיו. נחנו קצת במזגן של הרכבת.

מגדל טוקיו – כבר שש במצפה שבמגדל הזדרזנו לראות את השקיעה אבל יש קצת עננים אז רק רואים את אור אחרון. מהמצפה רואים את כל טוקיו. אפשר לראות את הר פוג׳י שבמרחק 97 ק”מ מפה. יפה מאוד גם בלילה עם כל האורות. יש בקומה למטה במצפה רצפת זכוכית שאפשר לראות את הנוף למטה. יורדים בחזרה במעלית המהירה. יש פה שירותים עם כיור משוכלל. הכל קורה אוטומטי בתוך הכיור: גם מים נפתחים לבד, גם סבון נזרק לבד וגם מייבש ע”י סילון של אוויר חם והכל בתוך הכיור. עידו וקרן מתלהבים.

סושי בשינזוקו – שבע כבר, יורדים למטה לכיוון שינזוקו Shinjuku אחד המרכזים ההומים של טוקיו. כבר עייפים אבל רוצים לראות עוד את טוקיו. שבע וחצי עולים על הרכבת התחתית ל Shinjuku.  מגיעים זה כמו טיימסקוור בניו יורק בלילה. מקליטים ברכת מזל טוב לתאריקה במצלמה של אורי. צועקים מזל טוב באמצע הרחוב ומקליטים בוידאו. רומי נרדמה בעגלה. מחפשים לאכול. כולם עייפים ברמות על. שמונה וחצי זוללים סושי טעים. תשע ועשרים חזרה לבית שלום. אחרי רכבת אחת, רק תחנה אחת ועכשיו מסע כומתה להחליף רכבת. כולם מעולפים. רומי ישנה בעגלה. לי כואב הגב התחתון. הגזמנו כבר. מזל שאורי איתנו , הוא מנווט את הדרך בכל הרכבות בטוקיו. יש לו ניסיון של שנים של התמצאות בערים עם רכבות. הוא עבד כpresale של נייס וחרש את העולם בשנים האחרונות. עכשיו הוא חצה את מיליון המייל שזה בערך 60 פעם סביב העולם. רבע לעשר יצאנו מהרכבת. מעולפים. עשר בול בבית שלום. שיחת וידאו לברך את תאריקה במזל טוב. לעידו כואב הראש. יאללה לישון כבר 11 וכולם מעולפים. איזה יום מטורף. כל היום הסתובבנו בטוקיו ברכבות, ממקום אחד לשני.

פוגשים את יפן

פוגשים את יפן

היום ה-144 למסע – יום שני, 26 באוגוסט

כוכב יפני – שש ורבע המטוס על המסלול בנאריטה טוקיו. הבנות ישנות. עידו התעורר. אני וקרן אחרי כמעט 24 שעות ללא שינה. קרן הרבה יותר טוב אחרי שכל היום הייתה עצובה בגלל הפרידה מתאריקה וכל הקינלים. גם המעבר בין המדינות לא קל לה. אני סקרן טי-לים לגבי יפן. לא יודע למה לצפות. כרגע מסטול מחוסר שינה. אין לי מושג איך יסתיים היום הזה אבל אני מאוד אוהב את אי הוודאות ואת ההרפתקנות של לגלות מקום חדש. קצת מרגיש כאילו אני הולך לנחות בכוכב אחר. כוכב יפני. הנה עוד מעט המטוס יעצור לגמרי. אני וקרן ניקח על הידיים כל אחד תיק גב וילדה אחת. אני את עלמה וקרן את רומי. עידו ישן קצת אז זאת התחלה טובה. בחוץ בהיר ושמש. אין שום ענן בשמיים.  האייפונים שלנו טעונים 100 אחוז כי אפשר להטעין אותם בנוחיות פה בכיסא המשוכלל.

מנאריטה ועד בית שלום טוקיו – הגענו לטרמינל, קצת מיושן. ציפיתי למשהו חדש יותר. הכספומט גם ניראה ומרגיש מלפני עשרים שנה. הכל קטן ולא ממוזג לעומת הונג קונג . מחפשים את דוכן הרכבות לקבל את כרטיסי הרכבת ה-JRPASS שלנו. קיבלנו ויש עוד 5 דקות רכבת לטוקיו. צריך לרוץ. אין מצב. הגענו בשניות האחרונות אבל לא היינו בטוחים שזאת הרכבת הנכונה אז פספסנו אותה. מחכים חצי שעה לבאה בתור, זאת של שמונה ושבע עשרה דקות. שעה וחצי לתחנה בטוקיו ומשם צריך לקחת סאבווי עד לבית שלום. שם נישן שלושה לילות. אנחנו מסריחים מזיעה ולא הספקנו לצחצח שיניים. גועל נפש. יש לנו רק שטרות של 10000 ין יפני שזה מאה דולר אז אפילו אנחנו לא יכולים לקנות פה בקבוק מים במכונה ברציף שמקבלת רק מטבעות. טוב נו הרפתקה. אני לא מקטר. היא הגיעה בול ויצאה בול על הדקה. מדהים הדיוק של הזמן. יש פה מוכר עם עגלה ברכבת אבל אין לו עודף מ10000 ין. ירדנו בול בעשרה לעשר. מטורף הדיוק על הדקה. ירדנו בתחנה של שיבויה Shibuya. עכשיו מחפשים את הסאבוואי. זה קצת כמו לחפש את המטמון עם סימני דרך. היפנים חמודים מאוד ועוזרים ממש. מצאנו את הרכבת המתאימה, טיפסנו המון מדרגות וגם ירדנו המון עד שמצאנו. מזל שצמצמנו לרק תיק אחד. בדיוק 4 תחנות ובדיוק 9 דקות כמו שאקי מבית שלום הסביר לנו. עכשיו יוצאים לרחוב. הולכים כעשר דקות. מגניב יש פה מסעדות חמודות סושי שכונתי. הרבה יפנים נוסעים פה באופניים. נקי מאוד ברחוב. נחמד מאוד. הנה מצאנו את בית שלום טוקיו. מגיעים בסביבות רבע ל11. מצלצלים, פותחת יפנית מבוגרת ובחור צעיר. הם מדברים קצת עברית. הם מסבירים לנו על החדר על המקלחת וכו. החדר שלנו בסיסי עם מזרונים יפנים על הרצפה ודלתות הזזה יפניות מסורתיות. לא מפואר. אבל ממש חמוד. לא ציפיתי שיהיה מפואר. זה אירוח בחינם אבל לא באנו רק בגלל שזה בחינם. זה נשמע לנו נחמד להתארח בבית יפני של אוהבי ישראל. אני וקרן ישר מתקלחים ונחים בחדר. הילדים שוכבים לנוח ורואים דרדסים 2.

 

עצרנו לקנות סושי – כמעט 12. נחים בחדר. נרדמתי לשעה וכבר אחד וחצי. עשרה לשתיים יוצאים לחפש לאכול פה בסביבה. אני מבולבל מהשינה. הגב שלי תפוס נורא מלסחוב את מרקו פולו ותיק הגב הקטן מאתמול. עצרנו לקנות סושי בחנות קטנה ברחוב. אין מקום לשבת רק לקנות ולקחת. אז קנינו צ׳יפס במקדונלד והתיישבנו בשולחן קטן בחוץ ואכלנו את הסושי. עלמה נרדמה בעגלה ולא אכלה אפילו ביס. שלוש הבנות הפוכות לגמרי. רומי בכתה נורא ברחוב כי היא קנתה סוכריה על מקל וזה לא טעים לה. עצרה יפנית ברחוב ונתנה לה שקית מלאה בסופגניות טעימות מכל מיני סוגים. מוזר ומדהים.  מה עושים עכשיו? אנחנו לא מאופסים בגלל העייפות. ללכת לחדר? ארבע בחדר. עלמה עדיין ישנה. רומי כל הזמן בכתה. עלמה גם קמה בארבע וחצי. בחדר של בית שלום. דווקא נחמד לנו להיות פה ולא במלון. יותר חום של בית, פה בבית שלום. עייפנו כבר מבתי מלון.

בבית שלום – אני מעלה תמונות במהירות שיא!! בחיים לא ראיתי מהירות כזאת. עידו עם דניאל בסקייפ. אני מעלה את הפוסט של אתמול. כבר כמעט שש. מה עכשיו? שש ועשרים יצאנו שוב. שבע חוזרים. קנינו אוכל ולקחנו לחדר. קרן אומרת שאנשים לא מבשלים פה. אין להם מקררים. נשמע לי הזוי. בכל מקרה בכל סופר וחנות פה יש מלא אוכל מבושל מוכן בשפע ומבחר עצום. קרן אומרת שמזג האוויר מושלם. באמת נעים במיוחד בערב. אז למה חשבנו ש80 אחוז לחות פה? לא ברור.  בכל מקרה מוקדם מידי להסיק מסקנות. שוב אכלנו סושי ודגים בטמפורה. כולם נרדמו מוקדם בסביבות שמונה וחצי. רומי נרדמה והתעוררה. לקחתי אותה לסיבוב בעגלה ורק אז היא נרדמה.

הפרידה מהקינלים והמסע לטוקיו

הפרידה מהקינלים והמסע לטוקיו

היום ה-143 למסע – יום ראשון, 25 באוגוסט

בין מדינה למדינה – אני קם בשש. קרן כבר ערה והיא עם האייפון. הימים האחרונים לא קלים לנו. שוב מעבר בין מדינה למדינה. שוב לארוז. רומי קמה בשש ורבע. עידו בשש וחצי. הוא שם את הסרט החדש שקנינו אתמול איש הברזל כלומר סופרמן החדש במסך הגדול בחדר. אנחנו לא מוצאים את השלט של הדי.וי.די אז הוא רואה עם דיבוב לרוסית. כל הקינלים הגיעו לסוויטה שלנו. עידו הפסיק עם הסרט. גם עלמה קמה עם מצב רוח טוב. הספקתי לכתוב פוסט קצרצר של אתמול. גם להעתיק תמונות ומוסיקה לאייפד של הקינלים. ארוחת הבוקר גם התדרדרה פה.  כבר כמעט תשע ויש לנו יום שלם להעביר עד הטיסה בשש וחצי. כולם חוץ ממני, עלמה ורומי הלכו לקניון. אני נשארתי להכין וידאו קליפ שמסכם את החופשה המשותפת. רומי נרדמה. עלמה רואה סרט. אני לבד עם המחשב, נרגע לי.

נפרדים מהקינלים – כבר אחת בצהריים. קרן וכולם במונית בחזרה. עלמה רואה סרט. אני סיימתי עם הקליפ ועכשיו קורא את אושו. אושו אומר שלרצות משהו, שיש לך תשוקה למשהו זה הנגע הרע שמייצר את הריקנות שבך. תפסיק לרצות ותמצא את המלאות, הסיפוק והאושר. המכשול הוא הרצון כי הוא מיוצר על ידי המיינד והמיינד תמיד רוצה עוד ולכן תמיד אתה תמשיך להרגיש ריק. תזנח את השאיפה, את התשוקה למשהו וזה יהיה השער, הדלת למצוא מלאות ואושר. אחד וחצי כולם חוזרים. זהו, הם מתארגנים ליציאה. קרן כבר מתפוצצת ועצובה מאוד. נפרדים. אומרי בוכה מאוד. חמישה לשתיים. קרן העירה את רומי להיפרד. חיבוקים לכולם. גם רומי בוכה מאוד. כולם בוכים ועצובים.

ביי ביי לתאילנד – רבע לשלוש יורדים ללובי לשלם ולנוע לכיוון שדה התעופה. ביי ביי לתאילנד. היינו פה חודש ושבענו. היה כיף אבל הגיע הזמן להמשיך במסע. שתי דקות לשלוש אנחנו ברכב לשדה. רומי ענתה לפקידה מהמלון בברכת סוואדי-קה שלוש פעמים וכולם התפעלו ממנה. איך אפשר שלא?  עכשיו היא שרה פיל פיל פילון לא ידע כיצד לדרוך. .. בצ’ק-אין. סה”כ שלושה תיקים 73 קילו. מאז שיצאנו למסע החלפנו כבר כמה מזוודות רק תיק הגב הגדול נשאר, כל שאר התיקים כבר הוחלפו. ניסינו לקבל את המע”מ חזרה אבל לא קיבלנו שקל. מסתבר שמקבלים מס רק על קניות בחנויות מיוחדות. אנחנו סתם אספנו חשבוניות. אכלנו בשדה כי לא אכלנו מהבוקר. קרן בכתה כל הארוחה. כבר ארבע וחצי, משלמים ויוצאים. רבע לשש מחכים כבר בשער. הבנות פה מוציאות אנרגיה ומשחקות. עכשיו שש ועל פי שעון יפן כבר שמונה בערב. על פי התכנון אנחנו אמורים לנחות בעוד 10 שעות בשש בבוקר זמן טוקיו. נראה לי שיהיה לרובנו לילה לבן. משדה התעופה נאריטה ביפן זה שעתיים עד בית שלום טוקיו אז אני מעריך שבערך בעשר בבוקר נגיע לבית שלום טוקיו שזה 14 שעות מעכשיו.

מטוס ראשון מבנגקוק להונג קונג – שש וחצי כולנו במטוס יושבים יחד בקדמת המטוס. זה מטוס שבכל שורה יש 9 כסאות, שלוש בצד ימין, שלוש באמצע ושלוש בשמאל. אנחנו בשני מושבים משמאל ושלושה מושבים באמצע. אני נזכר במה שאושו אומר על שעמום. שרק יצורים אינטליגנטים משתעממים. זה סימן טוב כי זה אומר שמיצית משהו ועכשיו אתה משתעמם. רוב האנשים בורחים מהשעמום לפעילויות שונות. אתה אמור להיכנע ולהיות בשעמום עד שיום אחד אתה הופך לכלום ואתה מגיע לנירוונה. כמו בודהה. זה מה שעושים במדיטציה. מקבלים את השעמום.  טיסה לא כל כך נעימה בגלל מזג האוויר. נחתנו בעשר ועשרים שעון הונג קונג והטיסה לטוקיו היא באחת בלילה. עוד שעתיים וחצי.

מטוס שני מהונג קונג לטוקיו – עשרה ל11 בטרמינל של הונג קונג. יש פה סינים עם מסיכה על הפנים ורובה שהוא בעצם מודד חום. הם יורים על ילדים עם רובה מד הטמפרטורה כדי לזהות ילדים חולים.  עידו מתלהב שבשירותים יש מתקן שיורה סבון אוטומטי בשירותים בלי צורך לגעת בכלום. כמו שהברז נפתח לבד כך גם סבון נזרק לידיים לבד. הבנות משתוללות פה. מוציאות מרץ. זה שדה תעופה חדש, נוצץ וענק. עשרים לאחת בלילה סוף סוף במטוס. עלמה לא מוצאת את השלט ששולט על העניינים. מה הולך פה היא שואלת. יש פה מסך מגע ששולט על כל מה שצריך. עלמה ועידו המעולפים התעוררו לכמה דקות להתלהב מהמטוס החדש והמסך מגע. עידו מתלונן שלא נוח לו. לפני חצי שעה הוא כמעט נרדם עלי. המטוס מתמלא ביפנים. הדיילת היפנית מהממת. אני מתרגש להרגיש קצת ביפן. אני במטוס פה עם מלא יפנים חמודים. בכלל בשדה התעופה הונג קונג כבר הרגשתי מאה שנה מתקדם יותר מהודו ותאילנד.

בוקר בשמיים – חמש ועשרים על פי שעון יפן. יש כבר אור בחוץ. סיימתי לראות סרט עם טום קרוז שבקושי הבנתי משהו מרוב עייפות. רומי ועלמה ישנות מהרגע שנכנסו למטוס. עידו נרדם וקם לסירוגין. מסכן הוא גדול מידי ולא נוח לו. נשאר קצת פחות משעה לנחיתה. אני מעולף מעייפות וגם קרן. היא קצת ניקרה, אני לא עצמתי עין. איך נתפקד היום לא ברור לי. סיימתי גם למלא את הטפסים עבור הכניסה ליפן עבור כל בני המשפחה. הקינלים נחתו כנראה עכשיו. אנחנו כבר 21 שעות ערים בלי לישון. שש ועשרה נחתנו. עידו התעורר והבנות עדיין ישנות.

שוב קניון בבנגקוק

שוב קניון MBK בבנגקוק

היום ה-142 למסע – יום שבת, 24 באוגוסט

בוקר – ישנתי מעולה. אני פוקח עיניים, רומי וקרן על ידי ערות. שש וחצי וגם עידו מתעורר. עלמה ישנה אצל הקינלים. אני נרדמתי אחרי רומי אתמול. היום שוב קניות ויום מעבר. מחר אחה”צ טסים ליפן. לקרן שוב קשים המעברים. אני סופר שעות עד שנגיע לטוקיו. בחדר אני כותב את הפוסט של אתמול. רבע לשמונה, עלמה חוזרת לחדר שלנו מהלילה אצל הקינלים. יורדים לארוחת הבוקר. הקינלים כבר שם. קרן מתלבטת אם ללכת איתם לשוק סוף השבוע או להצטרף אלי לעידו ולעלמה לקניון הממוזג. אני וקרן שוב התעצבנו אחד על השני. היא הלכה עם הקינלים לשוק של בנגקוק. אני לקחתי את עידו ועלמה לקניון המוכר הממוזג. אין מצב שאני מסתובב בשוק בחוץ עם הלחות של בנגקוק. רומי עם קרן.

עידו ועלמה – אני חושב לי ומוטרד מהלחות הגבוהה שכנראה יש ביפן בתקופה זו. אם באמת יש כ70 אחוז לחות זה יכול להיות לא קל להסתובב שם. עכשיו אני, עידו ועלמה בדרך לקניון במונית, כבר עשרים לעשר. אני עם פרצוף קצת חמוץ בגלל ההתפרצות שלי ושל קרן אחד על השני הבוקר. עידו ועלמה מקסימים. הם מזכירים לי במונית שהכל בסדר. שכתוב לי על חולצת המסע שהחיים יפים, מותר ליהנות והכל בסדר. גם עידו מותח לי את השפתיים כלפי מעלה כדי שאחייך. גם עלמה מסבירה לי שהחיים יפים. הם מקסימים. אני לא יכול להישאר חמוץ אחרי זה. אני מחייך שוב. יש קצת פקק אבל אנחנו מגיעים.

בקניון – דבר ראשון אנחנו עולים לקומה רביעית לחפש דוכן שייתקן את המיני אייפד עם המסך השבור שרומי שברה לפני חודשיים אצל סנג’י בהודו. בשביל זה באנו לכאן. אנחנו מוצאים דיי מהר. רק נפתחים הדוכנים. הבחור בדוכן אומר עוד שעה יהיה מוכן. בינתיים אנחנו קונים עוד קשקושים אלקטרונים ואוזניות חדשות לעידו. מסתובבים המון בקומה רביעית וזה עושה לנו סחרחורת כבר. עשרות דוכנים קטנים עם מאות או אלפים של מוצרי אלקטרוניקה צפופים במיוחד סמארטפונים וטבלטים.  יש פה דוכנים שמוכרים סרטי די-וי-די. הילדים בוחרים להם סרטים ואנחנו קונים. כבר 12 וחצי ואנחנו שעתיים על הרגליים ורעבים. ממש כיף לנו ביחד. עכשיו עצרנו לאכול במקום האהוב על עידו. כל דוכני העולם במתחם אחד. הוא שוב בוחר בסושי וגם אני. בינתיים הבחור ששלח את המיני אייפד לתיקון מתקשר אלי לטלפון ומודיע שהמכשיר מוכן.  כבר אחרי אחת. קרן מודיעה שהיא בדרך אלינו. היא קנתה מלא צמידים והם מתים מרעב. רומי לא נרדמה. היה להם כיף וחם. כולם הגיעו. גם הם מגיעים למתחם דוכני האוכל. אני שמח לפגוש את רומי ואנחנו מסתכלים על תאיילנדי שמבשל מנות בווק. כבר שתיים. אנחנו מסתובבים עד ארבע. אנחנו מוצאים תיק חדש. קרן מתמקחת ואנחנו קונים תיק אדום במקום זה שנקרע.  יאללה מת ללכת כבר. עכשיו נכנסים לסופר לקנות חיתולים.  ארבע ועשרים במונית. הקינלים במונית אחרת. חמש בחזרה במלון.

שוב במלון. אני ועידו יורדים ללובי להמיר את סרטי הדי-וי-די ללפטופ שלנו כי אין לנו קורא די-וי-די בלפטופ. זה לוקח לנו שעה וחצי. בינתיים מזמינים אוכל לחדר. האוכל נהיה פה גרוע מיום ליום. הזמנו כמה מנות ובקושי אכלנו משהו. זה היה פשוט מגעיל. הבנות נרדמות לקראת עשר. עידו מתלהב מהאוזניות  החדשות שלו. הוא ער עד 11 בלילה. אני וקרן אורזים ליפן. המטרה להצליח לארוז לשבועיים בתיק אחד ואת השאר בשני תיקים נוספים שנשמור בשמירת מזוודות בטוקיו. כך נוכל לנוע בקלילות ביפן. אנחנו מצליחים לארוז ממש מעט בתיק האדום החדש.

בחזרה לבנגקוק מקו-צ’אנג

בחזרה לבנגקוק מקו-צ’אנג

היום ה-141 למסע – יום שישי, 23 באוגוסט

קמים, אורזים, אוכלים, מצטלמים ויוצאים – אני קם בארבע. חוזר לישון. קם בחמש. לא מתנגד וקם. נרדמנו מוקדם אתמול. עלמה הרדימה אותי ואת קרן. גם קרן מתעוררת מוקדם. היא מתחילה לארוז. גם עידו קם ברבע לשבע. גם רומי בדיוק בשבע וישר היא מדברת על זה שהיא רוצה פיל צעצוע פרס כי אתמול פעם ראשונה היא הצליחה לעשות קקי באסלה. קקי פרס. פיפי פרס. זה השלב. היא מתוקה מאוד הבוקר. אני מעלה את הפוסט של אתמול. קצר מאוד כי לא עשינו כלום. היה גם מזג אוויר קרבי. שבע ורבע סיימתי עם הפוסט. רומי ועידו אצל הקינלים. עלמה ישנה כרגיל. מסיימים לארוז כבר שמונה בדיוק וכל הילדים שלנו אצל הקינלים כולל עלמה שקמה כבר. כבר תשע כולם מסיימים לאכול. מצטלמים יחד. מאכילים דגים שבברכת הלוטוסים. בחדר כבר תשע וחצי. הילדים קצת משחקים והנהג אמור להגיע בעשר. שישחקו קצת עד שהנהג יגיע. בלובי עד עשר ורבע. מחכים לנהג. בינתיים אני קונה לרומי פיפי פרס. פיל קטן. עשר ועשרים מעמיסים את התיקים על הרכב.

מסכמים את החופשה המשותפת – אני שואל את המבוגרים מה הכי עשה להם את זה.
ינון: לפגוש אותנו בשדה, לנסוע עם הילדים בקטנוע ולראות אותם צוחקים ונהנים עליו, לראות פילים ולהאכיל את הפילה עם אומרי, הבריכה השווה במלון באמארי. במלון הדי-וואה הייתה אנרגיה טובה יותר אבל באמארי נהנתי מהפינוקים, בדי-וואה  נהניתי מחופש התנועה של הילדים שבין החדרים שלנו. תאריקה הייתה פחות עם הטלפון, איזה תענוג! היה כמעט 100 אחוז תאריקה.
תאריקה: להיות 24/7 עם כולם, עם אחותי, עידו ועלמה. החופש – מהעבודה, ממחשבות, מכביסה וסדר, מהבריכה של הדי-וואה. שלימדתי את עידו לשחות טוב יותר ולקפוץ ראש וסלטה לאחור. בבקשה שעידו ילך ללמוד לגלוש באוסטרליה. גם היה מצחיק.
קרן: היה לי מדהים להיות עם אחותי ובני משפחתה. כל השאר היה משני. היה לי כיף עם בו-בו ואומרי ולראות איך הוא גדל ונהיה ענק. והיה מצחיק.
עידו: לא יודע. לראות ולפגוש את כולם. היה כיף לצחוק.
עשר וחצי אנחנו מסכמים את השבועיים האחרונים ביחד ונוסעים לכיוון המעבורת. בינתיים יורד גשם. אני בעיקר נהניתי (אף אחד לא שאל) לראות את קרן נהנית ומחייכת. מזה שהיא יכולה להיות עם תאריקה בזמן מרוכז ואיכותי שגם בארץ לא מתאפשר. גם נהניתי לראות את הילדים משחקים עם אומרי ולהכיר את בו-בו. גם אהבתי את קו-מאק, את ההרפתקה שהלכתי לאיבוד בריצה ואת שייט הקייקים שנאבקנו בים. גם נהניתי בסירה המהירה בדרך לקו-מאק, את חוף הים של קו-מאק והמנות עם הקארי האדום החריף אש.

הדרך לבנגקוק – 11 ועשרים אחרי פקק ארוך אנחנו על המעבורת. עשרה ל12 אנחנו חזרה בתאילנד ביבשת הגדולה.  שתיים עצרנו לרבע שעה. רומי נירדמה.  גם אומרי ישן קצת וגם עידו נמנם. לי כבר יש כאב ראש וסחרחורת מזה שלא אכלתי מהבוקר, מהמעבורת והנסיעה הזאת. ארבע ועשרה,  אנחנו על יד שדה התעופה שהמלון ממש קרוב אליו. ארבע ורבע במלון. ארבע וחצי בחדר המוכר והכי קרוב למה שאפשר לקרוא בית. אנחנו במלון הזה בפעם הרביעית ובסוויטה הגדולה בפעם השלישית. אני מתיישב על הספה כמו שיש לנו בבית ומזמין שירות חדרים. התיק שקנינו בשדה התעופה נקרע בדרך לכאן אז הגיע הזמן שוב לקנות תיק חדש. שש סיימנו לאכול. לאף אחד לא היה טעים חוץ ממני.  לי יש כאב ראש. כולם אצלנו בסוויטה הגדולה. שעות קשות. ילדים משתוללים ומוציאים אנרגיה. מבוגרים עייפים. רומי רוצה רק את קרן ובוכה כל פעם שקרן עם בו-בו. בקיצור יום מעבר לא קל. עלמה הלכה לישון אצל הקינלים. כולנו נרדמנו מוקדם. מחר יום קניות. שוב יום מעבר.

נרקבנו בחדר בקו-צ’אנג

 נרקבנו בחדר בקו-צ’אנג

היום ה-140 למסע – יום חמישי, 22 באוגוסט

איים בתאילנד – התעוררתי מלא בלילה. רומי בעטה בי המון. רומי בכתה בבוקר ועשתה המון רעש. כבר שמונה אני קם. גם היא העירה את עידו. עידו ורומי הלכו לקינלים. קרן באייפד משחקת פופסטאר. עלמה ישנה. היום האחרון לחופשה בקו-צ’אנג. מחר נחזור לבנגקוק. יופי. מיציתי. 14 לילות היינו פה. 4 לילות בקו-צ’אנג , 6 לילות בקו-מאק ושוב 4 לילות בקו-צ’אנג במלון אחר. הכי נהניתי בקו-מאק. שם הרגיש לי הכי טבעי ופראי. שם הרגשתי על אי קטן באמצע שום מקום מול הים עם הרעש הקבוע של הגלים. שם הרגיש לי הרפתקה. הייתי יכול להישאר שם חודש. כל פעם לגלות עוד משהו באי הזה.

התפרצות מיותרת – אני וקרן שואגים אחד על השני על הבוקר. לא ברור על מה ולמה. סתם חוסר תקשורת וחוסר הבנה. אבל זה היה מכוער ומיותר. כולם יורדים לאכול, להצטרף לקינלים, חוץ ממני שנשאר בחדר. אני גם כן יורד אחרי כחצי שעה. אני מתחיל לאכול שכולם סיימו. היום מעונן. רוח חזקה. שמיים אפורים. כבר רבע לתשע. מסיימים לאכול. אחרי הארוחה אני מפתיע את קרן ומנשק אותה. אין לי אגו למשחקים של מי צודק ואין לי זמן לדרמות. החיים קצרים מידי. רפי יעקובי לימד אותי שמי שהוא בעל יכולת הוא זה שפועל. אני בעל יכולת וגאה להתפייס, לבקש סליחה אם פגעתי. הרי יכולנו לשחק משחק אינפנטילי כל היום של מי אמר למי, מה נאמר ומי צודק. אבל זה מיותר. לפעמים מתפרצים אחד על השני. סתם. לא צריך להתרגש. עדיף שזה לא יקרה. אם כבר קרה, עדיף לא ליפול למשחקי אגו ולהשלים כמה שיותר מהר. אני גאה שאני מסוגל לגמור עם זה תוך שעה. עכשיו כולנו מטיילים על החוף שנסוג עשרות מטרים הבוקר. לא יאומן. הים נעלם. המון שחור יוצא מהים וכמה עובדי מלון מגרפים את השחור. שוב רואים המון סימנים של סרטנים קטנים וגם מדוזות פצפונות כחולות שנראות כמו חייזרים. עשר ועשרים כבר בחזרה לחדר. זה היה טיול  אחרי האוכל של 10 דקות.

    

סימנים של סרטנים:

 

מדוזה קטנטונת:

 

עולמות ווירטואליים – אני עם עידו בחדר. עידו באייפד. גם רומי רוצה. אני אומר לו שייתן לה וישחק במחשב. הוא אומר אבל אני תפסתי. אני אומר לו שהוא יכול גם לשחק במחשב. הוא אומר שמשעמם לו במחשב. אני שואל מה עם קלאב פינגווין והוא עונה שעכשיו זאת תקופה משעממת כי יש איזה קטע עם כוכבים והוא סיים את כל המשימות. הוא מחכה שעוד כמה שבועות יתחלף הנושא. למדתי משהו חדש על העולמות הווירטואליים של בני העשרה הקטנים. מחליפים להם את הנושא סביב הדמויות כדי לייצר עניין. כמו עונות השנה. אני אומר לו שבטח יש עוד משחקים דומים לקלאב. הוא נדלק ואומר לי בוא נחפש. מצאנו. לא משהו. משעמם אותו. יש לו גישה למחשבים אני מסביר לו. יש לו בטחון עצמי גבוה, הוא לא מפחד לנסות דברים במחשב, לגעת, להזיז וללחוץ, יש לו גם משיכה והתלהבות. בעצם כל המרכיבים הנכונים להיות טוב בזה. מה עם תכנות? קרן שואלת. אולי הוא קטן מידי. לא ברור. פעם אחרונה שניסיתי ללמד אותו, לא הייתה לו סבלנות.

אני אלוהים במחשב – אני אנסה להלהיב אותו שלתכנת זה אחת האהבות שלי. כמו בורא אני מרגיש. אני אלוהים במחשב ואני בורא בצורה הנדסית ומתמטית אינטליגנציה מסוימת שיש לה לפעמים צורה ולפעמים אפשר להתפעל מהחכמה שיצרת. גם להתפעל מהסדר, מסימטריות, מפשטות ועקרונות הנדסיים חכמים. כמה אתה מסוגל לפשט בעיה מורכבת למרכיבים פשוטים שביחד מייצרים חוכמה ושפה אבסטרקטית ומתמטית עם המון יופי ועומק? אני מסוגל לעבור על שורות קוד של מחשב כמעט בכל שפת מחשב ולהתלהב או להיגעל. ממש כמו שיר מקסים שכתוב יפה עם לחן מטריף או להיגעל משיר שאני לא מסוגל לשמוע. לנסות להבין מה צופן הקוד מנסה לעשות. מה היה במוחו של המתכנת. הדבר הראשון שאשים לב אליו הוא הסדר והארגון של הקוד. אחר כך על עקרונות ההנדסה של איך כותבים קוד שיהיה קל להבנה כך שכל מהנדס אחר יוכל לתחזק ולשדרג אותו ללא תיעוד. כך שהקוד עצמו הוא ברור ופשוט שלא מצריך תיעוד או הסבר. אם הקוד מסביר את עצמו זה פאר היצירה. איך לשמור על אופטימליות מבחינת זמן הריצה שלו ועל אבטחת מידע שאי אפשר יהיה למצוא פרצה ולחדור אל תוך מערכת ההפעלה שמריצה אותו. שיקולים של מקביליות ושימוש יעיל ונכון בזיכרון המחשב. אלו רק חלק מעקרונות של יצירה ממוחשבת. יש קטעי קוד שמורצים מיליארדי פעמים ביום ויש איזה מתכנת שאחראי לאותן הוראות שמופעלות כל כך הרבה פעמים. ממש להתפעל.

נרקבים בחדר – כבר 12 ויורד גשם. אנחנו בחדר כל הבוקר. קרן הלכה עם ינון ורומי לתת כביסה. זה טיול קצר מהמלון. עידו משועמם באייפד. עלמה רואה סרט. רומי נרדמה. קרן ותאריקה הלכו לעשות מסג’ . אני עם מוסיקה ומתכתב עם אבא שלי בוואטסאפ. עידו באייפד ועלמה רואה סרט. כבר 12 וחצי. קרן חזרה מחויכת. כולם מתים מרעב. כבר שתיים וחצי ורומי קמה. הולכים לאכול. רק משפחת פאר ושוב לאותה מסעדה מחוץ למלון. עשרים לארבע מסיימים לאכול. איך שהוא נעלם לו היום. חוזרים לחדר. הקינלים פה. קרן איתם במרפסת. אני בחדר. אין לי כוח ואנרגיה בקושי להחזיק את הראש. שוכב. מרוב לעשות כלום אתה נהייה עוד יותר עייף. ממשיכים להיות סתם בחדר עד שמונה בערב. ינון יצא לשחות כמה פעמים. סתם נרקבנו היום כל היום בחדר בלי לעשות יותר מידי. נחמד לא לעשות כלום במיוחד שאתה בטיול של שנה ואתה לא ממהר לשום מקום.  עשרים לשמונה גשם שוטף מטורף הגיע ברגע. עד תשע כל הילדים שיחקו מדהים בחדר. ממש תענוג לצפות בהם. עלמה מדהימה איך שהיא משחקת עם רומי ועם אומרי. ממש כיף לילדים. הם נהנים לשחק בחדר שעות. לעלמה היה קשה להירדם ובסוף היא הרדימה את קרן ואותי בסביבות עשר וחצי.

ילדים עם אייפד בתוך ארון בחדר: