מתרגלים לקצב ולמראות של הודו

מתרגלים לקצב ולמראות של הודו

היום ה-23 למסע – 27 באפריל 2013

אני וקוף בבוקר – קוף חמוד מגיע למרפסת שלנו. אני מביט בו דרך חלון החדר והוא בי. אני עדיין לא רגיל סתם לראות קופים. עכשיו הוא מטפס על עץ. הוא מתגרד. קופץ לענף אחר. עכשיו קצת אחרי הזריחה. הוא בצמרת בגובה רב. נוף הרים, הרבה ירוק ורוח נעימה. ישנו בלי מזגן, היה קפוא. אני ממשיך להתבונן בקוף עוד דקות ארוכות. כולם ישנים. נרדמו בעשר, קרן לפני חצות. אני קצת אחרי וכמו תמיד מתעורר ראשון. מין רעש זמזום כזה ממאווררי התקרה פה. יש שניים פה בחדר. אני מכבה גם אותו. עכשיו שקט מוחלט. רק זמזום המקרר מיני וציפורים. הקוף ירד מהצמרת. הוא בצבע חום עם פרווה. מבט חכם וחודר יש לו. כאילו כועס עלי. מותר לו לכעוס, אנחנו הקופים הגדולים מחריבים את הטבע של כולם. שולטים בכדור הזה ששייך גם לקופים הקטנים ומשתמשים במשאבי הטבע כאילו הם חומרי הגלם לצרכים שלנו בלבד. בהודו זה אמור להיות שונה כך כותב על זה עזריאל קרליבך. ההודים משתלבים בטבע ולא משתמשים בו לצרכים האגואיסטים שלהם. לפחות כך היה. בהודו רוב האוכל צמחוני. לי זה טוב עכשיו למרות שהם אוכלים הרבה גבינה ומשתמשים בחמאה לטיגון. אני לא עושה עניין גדול, גמישות זוכרים, זה בלתי אפשרי לברור מזון שטוגן בחמאה מול שמן.

קופים, עצים ורוח וגם מחשבות על גמישות – כמעט שש בבוקר. אני רואה שיירה של ארבעה חמורים פה מהחלון והודי שעובר איתם. ממש קרוב אלי. גם הקוף מתבונן בהם. אם הייתי בהרצליה הייתי יוצא לריצת 10 ק”מ של שבת בבוקר. פה אי אפשר הכל הרים. אז במקום זה צופים בקוף. אני עדיין מתבונן בקוף הזה. כבר שש בדיוק. עומד ומביט בחלון. נפעם מהנוף של ההרים. גם מהקוף. צמרות העצים מתנדנדים להם ברוח. בשלווה. יש שם גמישות למעלה אחרת יישברו. למטה בעץ אין גמישות. יש גזע חזק. אני מנסה ללמוד מהטבע על גמישות. אותו עץ: למטה גזע חזק, אין גמישות, הרוח לא תזיז את הגזע אלא אם תגיע רוח שלא מהעולם הזה ואז הוא יישבר. למעלה יש המון גמישות. הרוח מזיזה את הענפים בצמרת. אם לא הייתה גמישות הם היו נשברים מהרוח כי הם חלשים הענפים למעלה. יש הרבה יותר רוח למעלה מלמטה באזור הגזע. הקוף נעלם. אני עסוק בעץ וברוח והוא כבר חמק. אז מה אני לומד? יש בי חלקים קשיחים כמו הגזע ובהתאמה אין שם הרבה רוח זה הבסיס שלי כמו הגזע. ויש בי חלקים כמו הצמרת של העץ שיש שם הרבה רוח ושם יש גמישות כדי לא לשבור את הענפים הקטנים, אלו הם האירועים שחולפים ביום יום שלך שכדאי להיות איתם גמיש שלא ישברו וישברו את מצב הרוח וכך יאכלו עם הזמן לגדול לענפים חזקים יותר כלומר חוויות שיעצבו את המשך המסע פה בחיים. הנה חזר הקוף על עץ אחר. מטפס נורא יפה. גם לטאה ענקית עולה על ענף גבוה. אולי 40 סנטימטר של לטאה. שש ועשרה. אני עדיין מהופנט מהטבע. מרגיש כמו קוף גדול. הוא מטפס מהר על העץ ואני מביט ומתפלסף לי. עכשיו מגיע קוף גדול ליד הקוף הקודם. ניראה שההודים והקופים חיים יפה אחד ליד השני. אצלנו במערב בטוח כבר לא היו קופים. הם היו בגן חיות כלואים משמשים בידור אכזרי למערבי המצוי. אני תוהה אם עוד 20 או שלושים שנה שעידו יהיה בן 40 יהיו קופים חופשיים פה במספר רב כל כך ברישיקש ובהודו בכלל. עכשיו אני גם רואה קופיף קטנטן תינוק הולך אחרי הקוף הגדול. כנראה קופה. חמודים.

המשפחה מתעוררת – בדיוק אני רואה את הגורה שלי פוקחת זוג עיניים. ההודים אוהבים לגעת. הן שולחים יד לפנים ללטף גם את רומי וגם את עלמה. לפעמים גם את עידו. הם מתכוונים לטוב. מגע זה להרגיש. הם רוצים לגעת להרגיש את המערביים הלבנים האלו. תמיד עם חיוך. הילדים לא אוהבים את זה. נרתעים. זה מוזר להם. אף אחד בהרצליה לא פתאום נוגע לך בפנים סתם ככה לא אם הוא זר. הקודים התרבותיים שונים. ללטף פנים זה נחשב להשגת גבול במערב. עכשיו אני מתבונן בחבר׳ה שלי ישנים ומתעוררים. בוקר קסום. עלמה פתחה עיניים ראתה אותי ובאה לחבק. כבר שש עשרים וחמש. עידו ישן ויש לו שלווה גדולה בפנים. רומי מתבוננת בתקרה ובשקט כבר דקות ארוכות. עלמה חזרה לישון. קרן זוהרת גם בשינה. אני מהרהר ברוחות בענפים ובגמישות. הרוחות הם האירועים היום יומיים בחיי ושם צריך הרבה גמישות אני חושב לעצמי. אירועים באים והולכים כמו הרוח. כבר שש וחצי . שש וארבעים גם רומי וגם עלמה התעוררו. רוצות סרט באייפד. עידו וקרן ישנים. שבע ועשרים כולם ערים שם להם let it be של הביטלס. בוקר עם אנרגיות טובות. יש בי אופטימיות שהכל יהיה טוב פה. הכל כבר טוב פה הבוקר. מוסיקה נעימה, הכל בסדר, החיים יפים ומותר ליהנות. אם תקשיבו למילים זה בדיוק מה שכתבתי ובדיוק איך שאני מרגיש. והשיר הזה נבחר באקראיות. יש אקראיות ביקום? עכשיו בואי הביתה של ברי סחרוב. השדים נעלמו כבר אתמול בצהריים. אני חזק, אין להם סיכוי לשרוד אצלי. עכשיו גם באך מתנגן פה. יש לו עומק אדיר לסבסטיאן. חודר עמוק לנשמה. עכשיו walk on של U2 שרים מתוק מתוק. איזה בוקר מתוק כל הבית מתעורר באיזי. אני כבר קראתי פרק באבקת נמר מקשיב למוסיקה גם כותב גם חיבוקים מתוקים. אני שוב מלך ובעל הבית שומר ונותן לילדים שלו להשתעשע הבוקר. גם הילדים מיינד ורגש וגם לילדים עידו עלמה ורומי. עשרים לשמונה עידו מכין שיעורים. עכשיו גם Tori Amos ב Cornflake Girl. לי יש אוסף של מוסיקה של עשרות אלפי שירים שאספתי עם השנים. כל הסגנונות והשירים שאני אוהב. קשה לזכור מה יש שם באוסף. הוא עצום מידי אז אני נהנה לתת לiTune לבחור אקראית בשבילי, כל המוסיקה נמצאת גם בלפטופ סמסונג, גם במק שלי וגם בדיסק החיצוני. משם אני מעתיק חלקים לאייפון שלי ושני האייפדים. שלא יהיה מצב שיהיה לי מכשיר בלי האופציה להאזין למוסיקה. חוץ מהאייפון של קרן שאין לו שיר אחד. בו אני לא משתמש אף פעם. זה שלה. לא נוגע בו. רק מסדר לה חיבור אינטרנט כל פעם שיהיה לה נוח. עכשיו שיר של Travis שהם להקה אדירה. גם Coldplay. האדירים שואבים מהם השראה.  U2, Radiohead וColdplay הם פס קול משמעותי בסרט של חיי. גם R.e.m ניראה לי חיים בלי מוסיקה זה כמו לחיות בסרט אילם.

001

שיעורי בית בהודו – עידו מתעצבן שהוא מכין שיעורים. הכל מפריע לו. הבנות עשו רעש, הוצאתי אותם החוצה. עכשיו אין פה שולחן נוח. מציעים לו לצאת לשולחן במסעדה הוא לא רוצה. עושה פרצוף חמוץ ומכין שיעורים. מקטר. הרבה אוף. זורק את השיעורים והולך למיטה. אני תוהה אם לא בא לו להכין שעורים או שזה משהו אחר. שתי בנות חמודות עם כותנת לילה ורובי מים מתאילנד בגסטהאוס בצפון הודו. עידו זועף וכועס. ירדתי רק עם עלמה ורומי לאכול. הם עם כותנת לילה מזמין להם חביתות וטוסטים. לי רק סלט.

גם חכמים מדברים שטויות – הוא לא מזיק הסלט. טוב שבדקתי בעצמי. כל פעם שמישהו אומר לי משהו עם סימן קריאה כמו אסור לאכול פה ירקות אני מיד חשדן ובודק בעצמי. אנשים נוהגים לצטט אמרות של אחרים וחושבים שזה אמת ויציב. לא מטילים ספק במיוחד אם קראו בספר בעיתון או איזה פרופסור אמר את זה. אני לא. רפי יעקובי לימד אותי להטיל ספק בהכל. במיוחד באנשים שאומרים משהו עם סימן קריאה בסוף משפט. אני גם מטיל ספק במה שאומרים המורים שלי. אני תמיד מנסה להיות ספציפי. גם שזה משהו שרפי, אקהרט או ניסים אומרים. אני בוחן את הדברים לגופו של העניין וחשדן גם אם זה נאמר על ידי מישהו מאוד חכם. גם חכמים מדברים שטויות. כולל אותי. תשע וחצי מדברים עם יניב. עלמה כל הזמן מנשקת אותי בספונטניות, נחמד. עשר חזרה לחדר. התקלחתי. אני מרגיש שאני מתחיל להבין את הודו ואיך מטיילים פה ואת הקצב. אפשר לצאת עכשיו, אפשר אחר כך, אולי מחר הכל בסדר לא צריך כלום רק מתי שרוצים. לא צריך לתכנן יותר מידי. רק אני צריך לדעת איך להתנייד טוב יותר ואני מומחה הודו. טוב, לא צריך להגזים אבל אני מרגיש הרבה יותר טוב פה הבוקר. אני תמיד מסתגל מהר. אני ניזכר במשפט שאני מאד אוהב, זה הולך ככה:

“לא החזקים ביותר, או האינטליגנטיים ביותר הם ששורדים, אלא אלה המגיבים בדרך הטובה ביותר לשינוי. צ’ארלס דרווין”

יש לי דף של אוסף ציטטות שכל פעם שאני קורא משהו שאני אוהב ומתחבר אני מוסיף לדף שלי. לעיתים אני פותח ומהרהר.   כבר 11 בחדר. ישבתי עם עידו על המחשב, שינינו המון הגדרות וחקרנו תכונות של חלונות 8 המערכת ההפעלה היחסית חדשה של מיקרוסופט. אני מלמד אותו איך לנסות, לחקור ולבדוק. הוא מרוצה. מצב רוחו השתפר מאוד. אני מנסה ללמד אותו להתרכז בכל מקום. אני מסוגל לפתוח ספר מתמטיקה באמצע דיסקוטק. אני יודע להתרכז כמעט בכל מקום. אני מפתה את עידו שכדאי לו ללמוד להתרכז להכין שיעורים בכל רעש ובכל מקום. זה כיף לא להיות תלוי בסביבה.

יוצאים לטייל – 11 וחצי, יוצאים קצת ללאקסמן-ג’ולה לטייל קצת. בא לי להרגיש את הודו, להריח, לגעת ולטעום ממנה. איך שאני יורד מהריקשה, הודי מחופש לקוף שם לי טיקה בין העיניים. נחמד, הוא כמו ייצור מעולם אחר. אני מרוצה ונותן לו 10רופי. איך שיורדים לגשר פתאום פוגשים את אהרוני. יש לנו אנרגיה טובה ופתוחה לקבל והיקום קולט את זה ומזמין לנו הפתעות. לא יודע איך להסביר את זה אבל זה ככה. שאתה פתוח ומלא בטחון קוראים דברים ובקצב, אתה זורם עם מה שקורה ומקבל. כשאתה סגור, מכווץ ומפוחד, אתה לא נותן לכלום להגיע ולא קורה לך כלום. היום קורה הרבה וכלום לא מתוכנן וצפוי. זה הקסם של הודו ואני אוהב את זה מאוד. מרגישים חיים. עידו רוצה תמונה עם ישראל אהרוני. הם מצלמים פה תוכנית טלביזיה חדשה. אני כבר קניתי מפה של הודו וגלויות של רישיקש. לא חיפשתי, רוכל הציע לי שעברנו את הגשר. אמרתי כן. היום אני אומר כן לכאן ועכשיו. אני מרגיש בטחון גבוה פה היום. לא מפחד משום הודי פה. אני מלך הרחוב. גם שום פרה לא מפריעה לי. הילדים קולטים את זה וזה משפיע עליהם לטובה.

007

004

011

 026 027

הולכים למפל ומגיעים לכנען – שתיים עשרה וחצי, הולכים למפל שניסן, מנהל הגסט-האוס, המליץ אבל זה דיי רחוק אז עצרנו באמצע הדרך וחזרנו. פגשנו בדרך גם ישראלית, ליאור. אחד ועשרים, ליאור לקחה אותנו לבית קפה בשם כנען. כמו השם, מלא ישראלים מטיילים אחרי צבא. הרוב בנות. מוכרים פה שקשוקה, חומוס פיתות ועוד מאכלים ישראלים. ישבנו איתם ושוחחנו. סיפרו שהיו בנפאל וכדי לנו גם. עכשיו מתקרר שם אז אולי בספטמבר או במרץ לפני שנחזור. וואו אני קולט שאנחנו רק שלושה שבועות ויש לנו עוד שנה לפנינו. איזה כיף לנו! כולם מקנאים בנו ובילדים שלנו ומאוד מפרגנים. אנחנו כבר רגילים להיות האטרקציה המקומית. כולם מעריצים אותנו פה ובצדק. אנחנו לא נוף רגיל פה. אני קצת קולט שהזמן טס פה שנהנים. אין מושג של זמן. כיף לי, אני עף על עצמי ועל החיים שלי. בכנען, החברה מידי פעם מעשנים איזה ג’וני קטן ואני מחליט שזה הזמן לתת לעידו שיעור בסמים. לי כילד אף אחד לה הסביר כלום. רק הפחידו, סמים היה שווה סכנה גדולה ומוות. אין סמים קלים אמרו. גם ההורים שלי היו בורים בנושא. הפחדה וחוסר אינפורמציה זה נורא. זה פרימיטיבי ושייך לעולם הישן. מזל שיש היום את האינטרנט. אי אפשר להחביא מידע יותר. לחיי חופש המידע וחופש בכלל.  שלא נדבר על הצביעות שיש בעולם – סיגריות ואלכוהול זה חוקי וקנביס לא. מוצרי חלב והמבורגר זה גם חוקי. מה יותר בריא ממה? אפשר למדוד? זה נכון לכולם? כמה כסף מבזבזים מכספי הציבור על מלחמה שאין סיכוי לנצח בה במקום להשתמש בכסף להשכלה, שיטות לימוד וללמד ילדים איך לבחור נכון בחיים. או סתם להשתמש בכסף בשביל לבנות ולשדרג תשתיות. זה מה שממשלה צריכה לעשות. לפתח תשתיות ובשימור הטבע.

035 038 039 041036

שיחה על סמים – אנחנו יוצאים מכנען ותוך כדי הליכה אני מסביר לעידו המון על סמים. הוא שואל הרבה שאלות, סימן שהוא מבין. הוא יתקל בזה פה ואני רוצה שהוא ישמע ממני מה זה. הסברתי לו איפה מגדלים קנביס, למה זה טוב. קנביס רפואי. גם סבא משתמש. זה עוזר לחולים. סיפרתי לו למה הצעירים בכלל באים להודו – שזה זול לחיות פה והם גם מעשנים פה. הסברתי לו מה גורם קנביס שזה עושה אותם שאנטי-שאנטי וגורם להם להיות פסיביים ולה לעשות כלום. הסברתי גם על סמים קשים והסכנות. גם על הסכנות של קנביס. סיפרתי גם על אלכוהול והשוויתי. הסברתי גם שכמו שקרן ואני שתינו קוקטייל בקו-פי-פי ונהיינו שמחים גם זה בסדר מידי פעם לעשן. מידתיות זה העניין פה. כמו עם אלכוהול. הסברתי איפה מגדלים ואיך מכינים. ניסיתי לא לעשות מזה גם יותר מידי ISSUE  המון אינפורמציה יבשה.  עכשיו אפשר לעשן בחופשיות. סתם. אני כרגע על סם הודו טבעי ולא מרגיש צורך לערפל עוד יותר את החושים. כל השיחה לא ערכה יותר מחמש דקות ותוך כדי אנחנו צועדים לכיוון הראם-ג’ולה.

בדרך לגשר לראם-ג’ולה – כבר שלוש עלמה מתבכיינת. חם מאוד וקשה לה ללכת. אני מרים אותה על הידיים. רומי כל הזמן על קרן במנשא. בדרך אני טועם אוכל רחוב. שאלתי את קרן אם זה בסדר אבל כבר אין לי חשק לשמוע את התשובה. בא לי לטעום מהודו ואני לא מפחד מכלום. אני מחייך לכולם, הם מחייכים בחזרה. אני מדבר איתם קצת. מבקש רשות לצלם אותם והם נענים. בקיצור נפתחתי ואני קצת מאוהב בקסם של המקום. לא מפריע לי החום, הליכלוך ולא הבאלגן. הבנתי כבר שאין מה לתכנן, רק לזרום וליהנות. יופי, אני מרוצה מעצמי. תלמיד טוב. מיישם בהצלחה. לדעת ליהנות זה נשמע קל אבל זה אחד הדברים הקשים ביותר. רוב האנשים ימצאו מקלט בדבר הקטן ביותר כדי להסביר לעצמם ולכל העולם למה אי אפשר ליהנות עכשיו. בורחים מהכאן ועכשיו כמו מאש. אני לא. אני נכנע. הולך עם דגל לבן אבל בגאווה מרים אותו. לקח לי הרבה שנים להגיע לזה ואני מרוצה מאוד ממי שנהייתי. שוב אני מרגיש שאני יכול למות היום כי אתמול חייתי עד הסוף. שאין על מה להצטער, אפילו לא על גרם אחד של משהו או שניה אחת. כשאתה עף על החיים שלך ואתה מוכן ללכת הלאה למקום שאין בו חיים. כי חיית 100% בכאן ועכשיו ולא 99% ואתה לא רוצה רק את ה1% הנותר לפני שאתה הולך.  קשה להסביר את זה. יותר מרגישים את זה.

חוזרים לחדר – שלוש וחצי חוזרים עם ריקשה לחדר. חם לנו, הילדים קצת מקטרים. אני וקרן לא.  מרגיש לי טוב פה בהודו. אחרי ארבע שעות ברחובות של רישיקש הבנתי את העניין. לפחות את רישיקש ואני מאוד אוהב. הייתי היום ממש חופשי, לא פחדתי, התרגלתי, לא מפריע לי הלכלוך, לא הפריע לי מההתחלה, אני מדבר עם ההודים כבר חופשי, מחליפים חיוכים, הם חמים וחמודים עד עכשיו. מרגיש טוב פה. הבנתי את הקצב. כיף. חדש עדיין אך כבר לא הלם. אין שדים. השדים של אתמול מרגישים רחוקים מאוד. נעלמו כלא היו. בעל הבית בשליטה. המיינד רגוע והרגש מרגישה. החיים יפים, מותר להנות הכל בסדר. ממש בסדר. מושלם. חווית הודו.  עולם אחר פה. נעים להכיר ולטייל. 20 לארבע בחדר , נחים. ארבע וחצי במסעדה אחרת. עלמה מתבכיינת רוצה לחדר. אנחנו רעבים אז מתעלמים ממנה. חמש וחמישה עדיין אוכלים. מלאיי-קופטה וגם עוד קופטה עם ירקות – יינון אמר לנו לאכול. נחמד לא משהו. עשרים לשש בחדר. בוחרים גלויות וקצת מחשב. שש וחצי הבנות רואות סרט. שבע ועשרה הבנות אחרי מקלחת. כבר אין שום גסט-האוס לעבור מפה, טוב לנו. לא מחפש חמישה כוכבים. אני שמח על הבחירה.

f

048 047

  

ש046 050  017

8 thoughts on “מתרגלים לקצב ולמראות של הודו

  1. בנצוק יקר שלי, אני בכל הזדמנות אומרת הכל בסדר החיים יפים מותר להינות, כל כך אוהבת את המשפט הזה, משפט מדהים. שמחה שבעל הבית חזר והשדים חלפו עברו להם. כל פעם שאני רואה את עלמה עם שמלה שאני הבאתי לה, זה מה זה עושה כיף, עלמוש המתוקה, רומפה הבובה ועידו המקסים, איזה הורים יש לילדים האלה, חבל על הזמן. טוב אני חוזרת על עצמי, כך אני מרגישה עכשיו. סורי. היום חמסין מטורף בארץ ולא הצלחתי להדליק את המזגן בסלון, אז עברתי לחדר שינה, התחלתי לקרוא את הספר, כוחו של הרגע הזה, נראה לי מדליק. אין טלויזיה הכל בסדר החיים יפים מותר להינות. החמסין מתכוון להכות בנו עד יום רביעי. כמו שאתה אומר, אפשר להתעלם, הכל טוב. התמונות מקסימות. נראה לי נורא מצחיק ומשונה שקופים מסתובבים ברחובות כמו אנשים, מטורף לגמרי. קשה לי לדמיין את זה. נו טוב, תמשיכו להינות ד”ש ונשיקות לכולם. אמא

  2. כשדיברת על העצים והרוח עלתה בי אסוציאציה
    אני ראיתי את הגוף כמו גזע עץ קיים ,חזק ,מיכל קבוע
    ואת הראש כמו הענפים והרוח המחשבות בראש זורמות , אפשר לבחור מה לחשוב וכמה , אפשר לא לחשוב בכלל ,גמיש
    ומלא רעיונות חדשים ישנים מכל הצבעים
    שיהיה לכם שפע של אושר שם בהודו
    חיבוקים וגם קצת געגועים
    שרון

  3. בן אתה כותב פשוט מקסים.אהבתי מאוד את הפוסט על השדים,אהבתי את השיעור על הגמישות,אני אוהבת את כל תיאורי הנוף,הטבע,הריחות וכו’…אתה חודר ומעמיק בכל התחושות שמלוות אותך ופשוט תענוג ללוות אתכם במסע המדהים שלכם.קרן נראית זורחת ומאושרת בתמונות ובכלל כולכם נראים על איזה ענן של רוגע ושלווה…נראה שהודו בהחלט עושה לכם טוב.קרנושה – מתגעגעת אלייך מאוד מאוד!!! מתה כבר לקרוא את הרשמים שלך מהמסע שלכם.
    חיבוק עצום והרבה אהבה-טל

  4. היי בן,
    שמחה שאתה מקשיב, מנסה, מתחדד וקם.
    דש חם מארץ החמסין המיוזעת לכל החבורה העליזה.
    אפרופו תרגילי גמישות… נזכרתי במשל עתיק יומין להנאתך:
    מעשה בעץ הארז וקני הסוף שצמחו אחד בסמוך לשני. בכל פעם שנשבה הרוח, קני הסוף היו מתכופפים יחדיו, גם ברוח הקלילה ביותר. ואילו העץ הגדול והיציב היה גאה בכך שהוא הגדול והחזק ובחר להשאר זקוף. יום אחד החלה סערה שהיתה מספיק חזקה כדי לכופף את העץ הגאה והוא נשבר ונסדק. לעומתו, שכניו קני הסוף הגמישים בחרו להתכופף לאור הרוח הלוחמנית, אך כשהרוח שככה והדברים חזרו לשגרה, חזרו גם קני הסוף להזדקף.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s