השדים שלי מתעוררים ברישיקש – קשיי הסתגלות

כל השדים מתעוררים

היום ה-22 למסע – 26  באפריל 2013

השדים התעוררו – היום התעוררתי בחמש וחצי. יותר נכון המיינד התעורר, הגוף, הרגש ובעל הבית ישנו לגמרי. כל השדים קמו איתי. המיינד שלי רץ 100 ק”מ בשעה לפחות. קופץ ממחשבה אחת לשנייה מבלי לעצור. מחשבה רודפת מחשבה. מחשבה חדשה לא מחכה שהקודמת תסיים את תפקידה. המיינד השתלט לגמרי. הוא שולט בי לגמרי. עושה ממני קציצות. הרגשתי אבוד וחסר אונים בהודו. כולם ישנים. לא תכננתי כלום עבור הנסיעה שלנו בהודו. את כל שאר המדינות תכננתי חוץ מהודו. סמכתי על קרן ותאריקה. אין לי מסלול מסודר. לא ברור לי לאן מפה ומתי. כאוס. המיינד שלי במצוקה הבוקר. מה עושים פה? אין לי מדריך לונלי-פלנט ולא מפה של הודו. אני משתגע. התיקים שארזנו לכאן – טעות נוראית. בא לי לזרוק חצי מהציוד, לא צריך את זה. סתם בגדים, מי צריך? בא לי לזרוק 35 קילו ולהישאר עם תיק גב אחד. איך נתנייד פה? עם כל המשקל הזה? איזה טעות. רכבת? רכב? אולי נהג צמוד? הבוקר גם סוער בחוץ, יש ברקים ורעמים וגם גשם. סוער בחוץ ובפנים. ניראה כאילו אני הבאתי את הסערה. בכלל לא ראיתי פה ברישיקש כלום. חצי שעה בגשר? אני מפספס פה,  צריך להספיק. כלאו אותי בגסט-האוס עם ישראלים אחרי צבא. המוח רץ, אני לא נושם. הוא שלילי. דואג. מבקר. הוא גורם לי לקנות שני ספרים על הודו באייפד על הבוקר. פותח את הלונלי-פלנט הישן שקרן השיגה. קורא כל הבוקר מלא אינפורמציה על הודו ומקומות. כבר התבלבל לי הכל. הילדים קמו, אני בשלי, לא מתייחס, הם כבר חסרי סבלנות בחדר, מתחילים לריב. טוב יוצאים לאכול למטה. פוגשים את טל ויניב. אולי נעבור לגסט-האוס השני. בא לי לתת לעצמי בוקס לראש להשתיק אותו. כבר 10. יוצא לנשום אויר לבד.  משתיק אותו. בעל הבית חוזר. הכל בסדר. הכל בסדר. לא צריך כלום. רק ליהנות, מזכיר לעצמי. שהמיינד ילך מפה. מכור כזה. לא מסוגל לנוח. פריק קונטרול. בעל הבית מחייך. לך לישון מיינד, אני דואג לנו. מותר ליהנות החיים יפים. למה להילחץ? יש המון זמן. אפשר להישאר פה סתם ככה גם עוד שבוע. שב בשקט ואל תפריע לנו ולמשפחה. מה שנעשה פה יהיה בלי לחץ ובלי טירוף. אין לך שום יעדים לכבוש. אני אשתמש בך לצרכים שלנו ולא להפך. תפסת אותי לא מוכן הבוקר. לא נורא, אני סולח. שחרר. הכל כבר מושלם עכשיו. לא משנה כמה מזוודות, לא משנה מפות ולא משנה מסלול. אין לך לאן לברוח. אתה תקוע פה איתי ופשוט שחרר ולך לישון. אחרת אני אשתמש באמצעים אלימים יותר. לא כדאי. רק תנוח. תתרגל. דקות ארוכות בעל הבית מרגיע את הילד המבוהל שלו – המיינד. עומד בטבע ונושם. ואז קראתי גם את הדבר הזה בתוך המסעדה:

020

בינתיים יורד גשם בזמן ארוחת הבוקר ואנחנו נכנסים פנימה, לתוך המסעדה. יניב אומר שזה טבעי כל הטירוף שעברתי הבוקר. לוקח זמן להתרגל לקצב של הודו. הודו שונה ולוקח זמן להתרגל אחרי שבאים מהמערב. ותאילנד נחשבת  לגמרי מערבית, פה בהודו.

עוברים גסט-האוס – עכשיו אני מדבר עם יניב. הוא חית הודו ותיק. היה כבר כמה פעמים ומכור לקסם של הודו. הוא מכושף, זה ניכר. קרן עם טל בחוץ. עלמה עם מלודי והבנות, גם עידו מצטרף ומקשיב לשיחות. קרן קיבלה החלטה שעוברים. אמרתי לה שאני לא מסוגל לקבל החלטות הבוקר אז אם היא רוצה לעבור גסט-האוס, שתקבל היא את ההחלטה ושלא להחליט זה להחליט להישאר. ארזנו והעבירו לנו את התיקים השמנים. קיבלנו חדר ענק בקומה הכי גבוהה עם נוף מטרף. אני עכשיו למעלה בחדר החדש, לבד. נוף מדהים של רישיקש. לא בטוח שזה היה צעד נבון. פתאום מרגיש פה בודד למעלה. שתי לטאות ענקיות באמבטיה וריח רע מהשירותים. יניב סיפר שהם נוסעים ברכבת לדלהי ומשם רכבת לדארמסלה. כנראה שאנחנו גם אבל אולי ברכב לדלהי. 12 וחצי, אני חוזר למתחם הקודם של הגסט-האוס הקודם. בחדר החדש יש כל הזמן קופים במרפסת כי זה מאוד גבוה. ניראה שהקופים שולטים פה. אנחנו מיעוט בגובה הזה. קרן והילדים פוחדים. לי דווקא הם נראים חמודים הקופים. לא רוצים להישאר כי הקופים שם כל הזמן מסתובבים. חוזרים חזרה לניסן ולגסט-האוס הישן. אומרים סליחה, סליחה. אחרי שהם סחבו לנו 80 קילו ארבע קומות למעלה ולמטה. אין בעיה אומר ניסן. יש אפילו חדר אחר יותר גדול ואולי המזגן גם עובד פה. כבר אחד ורבע וכבר שעתיים אנחנו סביב המעבר של החדרים. קרן שוב עושה חיטוי למקלחת ושירותים. מחכים שיעבירו גם את הצולעת.

בחדר החדש – בחדר אני כותב, עידו רואה סרט. עכשיו יושבים בחדר החדש בגאסט-האוס הישן אבל המזגן פה מעולה. שלוש, סיימתי לכתוב גם תמונות. רומי נרדמה. מנסים לסדר את המזוודות ולזרוק דברים כדי להוריד משקל. עשרה לחמש רעבים יורדים לאכול. מסרנו את הנזיר עם הפאררי לישראלים, מלודי רצתה. גם התפטרתי ממכנס קצר אחד שעכשיו כבר גדול עלי. גם אמרתי שלום לג’ינס של טומי שגדול עלי. מרזים פה בהודו. כך כולם אומרים. לא אוכלים מסודר כל כך. אין לי מושג כמה אבל בטח רזיתי לפחות עוד 2 או 3 קילו, גם היום יום שישי, ומאוד לא מרגיש כמו יום שישי. עידו מתלהב מהמו-מו במסעדה שזה כמו גיוזה. הזמנו שתי מנות ומחכים כבר חצי שעה.

003

ביקור בראם-ג’ולה – לקחנו ריקשה לראם-ג’ולה. עידו ועלמה מתים על ריקשות. צוחקים וצועקים כל הדרך. גם רומי מתרגלת. זה רק 5 דקות נסיעה. יורדים המון מדרגות אל הגשר. הולכים על הגשר התלוי עם חבלים. דומה ללאקסמן-ג’ולה אבל היה יותר רגוע. לא היו פרות על הגשר היום. אבל מלא טוס-טוסים. ג’ולה זה גשר בהודית. הולכים על הטיילת של הגנגס לכיוון הפסל של שיווה. הולכים לפוג׳ה שזה טקס דתי. מוסיקה מהפנטת. שקיעה. מהמם. כולם מוחאים כפיים עם הקצב של המוסיקה. המון צבעים. כל התלבושות שלהם זה חגיגה לעיניים. יש גם לא מעט קבצנים שם בטיילת והרבה דוכנים של רוכלים מוכרים הכל, קני סוכר, בוטנים, משקאות משונים. ריח של קטורת, כל מיני סוגים. הרבה נזירים בצהוב. רבע לשבע הטקס ממשיך.

004  009

016 040 031 058  012 068 018  045 044 049 070 057

שוב בחדר – שבע וחצי בחזרה לחדר. לעידו כואבת הבטן. פגשנו את יניב, טל וטהר בראם- ג’ולה. יניב בירר ויש רכבת מדלהי לדארמסלה ביום שלישי אז אולי ניקח רכב ביחד עד דלהי. אם נמצה כבר את רישיקש. קרן אומרת שנראה לה ששבוע ברישיקש זה מספיק ובדארמסלה יהיה הרבה יותר רגוע. שוב בחדר. דבר ראשון שותפים ידיים ורגליים. בפוג’ה חייבים להוריד נעליים. הרגליים שלנו שחורות לגמרי.  קונים קצת ממתקים ולחדר. שישי היום אז אנחנו מרשים יותר מאוחר. לרומי יש כבר צמה. היא מאוד מתוקה עם הצמה שקרן קלעה לה אחרי מקלחת שבה היא צרחה לא מעט. המזגן פה מקפיא אותנו. עכשיו מנסים להעלות את הטמפרטורה. קרן ועידו רוקדים בחדר. יש מצב-רוח טוב. קרן אומרת שרזיתי ואני ניראה כמו שד היום. מלודי נסעה ולא הספיקה לומר שלום לעלמה. הלכנו לחפש אותה, אני, עידו ועלמה אבל כנראה שהיא יצאה כבר. חזרנו לחדר ואחד העובדים מסר לנו מכתב ממנה עם כתובת הדואר שלה. כתבנו לה מכתב. כבר רבע ל10, עלמה מתקלחת ובוכה. מעולפת. עייפה.

3 thoughts on “השדים שלי מתעוררים ברישיקש – קשיי הסתגלות

  1. הודו.
    גרמת לי להוציא את היומן מסע שכתבתי כשהייתי בהודו לפני 17 שנים. וורדפרס עוד לא היה אפילו רעיון אז. היינו צריכים לחצות ערים שלמות בחיפוש אחרי טלפון ואינטרנט נראה כמו מדע בדיוני.
    בלילה הראשון שלנו ברישיקש (טיילתי עם חבר) הלכנו לטקס המדהים של שליחת הנרות על גדות נהר הגנגס ליד מקדש שנקרא טריווני גאט, מעניין אם עדיין קיים. התמונות הכי יפות שלי מהודו היה מהטקס הזה. אם אני לא טועה הוא מתקיים גם בהרידוואר.
    ברישיקש היתה זאת הפעם הראשונה בטיול שטעמנו במיה ובשביל עיראקי גזעי לראות ולטעום במיה זה לא דבר של מה בכך. באנגלית קראו לזה ליידי פינגרז ובהודית ׳בהימדי׳. למסעדה קראו צ׳וטיוואלה.
    מרישיקש יצאנו למסע בן כמה ימים לארבעת מקומות העליה לרגל: יאמונטרי (מקורות נהר היאמונה), גנגוטרי (מקורות נהר הגנגס), קדרנאת ובדרנאת. אז הלכנו הכל ברגל (לפי היומן שלי הלכנו 40 ק״מ בשלושה ימים), עשרות קילומטר עם עליות וירידות מטורפות. איזה כיף, הכי הרבה שאני הולך היום זה מהמשרד לג׳יראף לאכול צהריים…
    בטח היום אפשר לעשות את כל הטיולים האלה בג׳יפים.

    אני מאוד מתחבר לבלבול שתקף אותך הבוקר. כשטסתי להודו ישבתי במחלקת עסקים. אני זוכר שקיבלתי תפריט חתום ע״י זובין מהטה שעזר בבחירת המאכלים. הקיצוניות בין מחלקת עסקים באל על לנחיתה בדלהי היתה אדירה והאינסטינקט הראשון היה לבדוק אם יש מקום בטיסה חזרה לתל אביב.
    הגענו לדלהי בחום של מעל 40 מעלות ואחרי כמה שיחות עם ישראלים באיזור עלינו על האוטובוס למנאלי ומשם הטיול התגלגל ובלענו כל רגע בשקיקה ובצימאון אדיר.
    אני נזכר בבלבול שאחז אותי אז ואני מנסה לדמיין מה היה עובר עלי אם הייתי מגיע להודו פעם ראשונה עם משפחה עם שלושה ילדים. מצד שני להגיע לשם בן 23 אחרי ארבע וחצי שנים בצבא זה קצת שונה מלהגיע לשם בגיל ארבעים עם כל כך הרבה תובנות ונסיון חיים. שתי חוויות שונות לגמרי וכיף גדול נפל בחלקך לחוות זאת.
    אני מאוד מכיר את האינטנסיביות המטורפת שבה חיית את חייך. אני חי את האינטנסיביות הזו בימים אלו. היה לנו שבוע מטורף בעבודה. בראיין היה בביקור בארץ, רצים מפגישה לפגישה, מליון רעיונות חדשים וזה חוץ מהשוטף שממשיך להתקיים בשצף קצף. מגיע הביתה, נותן שעתיים של תשומת לב למשפחה, כולם נרדמים ומתיישב מול המחשב כדי להשלים פערים, לענות למיילים ולסדר את המחשבות.
    מתגעגע?
    שעתיים תשומת לב לילדים ביום במקרה הטוב!!!

    תמשיך להיאבק במיינד, קשה להשתחרר ולעשות סוויץ׳ כל כך גדול בזמן כל כך קצר. במיוחד לאנשים שאוהבים להיות בשליטה.
    תהנו מהודו היא מדהימה ומקסימה ואם היה לי מג׳יק סטיק הייתי פותח מפה ומצביע על הודו וקופץ לביקור.

    נשתמע,
    רועי

  2. וואו, אני מה זה מזדהה איתך, השדים האלה, מי שלא חווה אותם בחיים שלו שיקום…. , אני זוכרת בזמן משבר , השדים השתלטו עלי זה היה פשוט נורא. סבלתי בטירוף. למדתי עם הזמן להעיף אותם ממני, לקח לי ים של זמן. היום שזה קורה לי בקטנה אני פשוט לא מתווכחת, מתעלמת לגמרי.. מקווה שעבר לך והכל בסדר. טוב אמא צפוי. היום בבוקר שוב צעדתי, אין לנו אור במדרגות , מעלית וכבלים..התפוצצץ צינור באחת הקומות. זה לא הפריע לי לרדת ולעלות במדרגות. עוד שידרוג לספורט זה שאין מעלית וטלויזיה ממש לא מזיז לי.. אם אין לי מוסיקה זו כבר בעיה. פתחתי במחשב גלגלצ, ומיצידי שלא יהייה גם., חמישים שנה.. טוב נו מחכה לשמוע ממך איך עבר עליכם היום הזה. אוהבת, נשיקות, אמא

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s