המגדלור קורא לי

המגדלור קורא לי

שבוע 32, היום ה-219 למסע – יום שבת, 09 בנובמבר
ביירון ביי – Byron Bay

אני רץ למגדלור – אני קם בשבע. עד שמונה קורא חדשות על מניות מעניינות. לרוץ כבר קצת מאוחר. התחזית מראה גשם בימים הקרובים והיום מעונן. כרגע לא רואים שום ענן. עידו ועלמה הלכו לראות סרט עם אלמוג, פלג ונועה אצל הקרוואן של אלי ונרדה. רומי רואה דורה למעלה וקרן עם האייפון שלה. הכנתי ארוחת בוקר בלי חשק ואני חמוץ. כבר תשע וחצי. עצבני שלא רצתי. קרן אמרה צא לרוץ. יצאתי לרוץ בלי לחשוב. רצתי לכיוון המגדלור. את העליות התלולות והמדרגות עשיתי ברגל. באמצע הדרך במקום סופני במיוחד עצרתי להתמזג עם הנוף ולעשות מדיטציה עמוקה מול צוקי ביירון ביי. הנוף המטורף של האוקיינוס בכל מיני צבעים. גלים גבוהים, ירוק של ההר וסלעים עם נוכחות חזקה. הייתי חלק מהנוף שם. נעלמתי ובו זמנית הבנתי למה אני חמוץ הבוקר. שמתי את ניסים אמון, את המדיטציה שלו באוזניים והמשכתי בצעדה בהר עד למגדלור בנוף עוצר נשימה. מלמעלה רצתי את כל הדרך חזרה עד לקרוואן שאני נושם את נוף חופי ביירון לגוף שלי ושומע את הפנינים של ניסים והמוסיקה האלוהית שלו. אחרי לא מעט ספרים של אושו וניסים אני חושב לעצמי שמדיטציה זה פשוט האיכות של להיות. האיכות של לחיות עכשיו. בקלילות. ללא כבדות. ללא דרמות. ללא בעיות. עם חיוך. עם שקט. פשוט נעים להיות. נעים לנשום. נעים לחוות. גם אם קשה. גם אם לא נוח. גם אם עצוב. גם אם לא מצליח משהו. האיכות של להיות. ללמוד להיות באיכות גבוהה אחרת למה אנחנו חיים? לסבול? למה? אם אפשר ליהנות בכל רגע נתון. מבפנים ללא תלות בכלום.

אלי ונרדה המשיכו הלאה, אנחנו כבדים ומסתובבים – חזרתי ב11 ועשרה. מחויך ומפויס. קרן אמרה שלא השיגה את החברים מביירון שהיינו אמורים להיפגש איתם היום. קרן ועלמה בקלפים. עידו עם עצמו. רומי רואה סרט. אלי ונרדה החליטו להמשיך הלאה. הם נסעו מפה כ100 ק”מ דרומה. כולם פה כבדים כדי לזוז. כבר אחת בצהריים. קרן דיברה עם הישראלים שגרים פה וקבעה למחר אחה”צ. אולי נצא לטיילת ואח”כ לאכול צהריים בחוץ. יצאנו לטיילת. רוח מטורפת. גן שעשועים אבל רומי מתעצבנת ובוכה בגלל הרוח. ממשיכים הלאה מתחמקים מקו החוף. נכנסנו לסושי רץ. עידו מאוד רצה. אכלתי בטעות סושי אחד עם קוביית גבינה מלוחה. כמעט הקאתי מגועל. לא בגלל הטבעונות אלא בגלל הטעם.  כבר שתיים וחצי. סושי חלש ביותר. מסתובבים ברחובות ביירון. נכנסנו לסופר. רומי נרדמה בעגלה. יצאנו. קרן מראה לנו ומודדת שמלה שראתה. מסתבר שהשמלה מיובאת מישראל. קטעים. היא מתלבטת האם לקנות. אני אומר תקני. אני תמיד אומר תקני אבל בדרך כלל היא לא קונה. קונה קשה קרן. לא קנתה. כבר ארבע אחה”צ. שוב נעלם היום. גם גלידה ענקית בדרך ובחזרה לקרוואן כבר ארבע וחצי.

אור מקסים מהמגדלור עד שש וחצי אני כותב. קרן נעלמה. עידו משחק בלגו לבד צמוד אלי. זהו, הוא שוב לבד. עלמה ורומי גם שחקו בקרוואן. תדמיינו 20 מטר מרובע בערך ואני כותב בלפטופ על ידי צמוד עידו עם כל מיני חלקי לגו שהוא מדובב אותם ועלמה ורומי בפינה אחרת מדברות שרות ומשחקות. קרן מכינים פלאפל, טחינה, סלט ישראלי עם פיתות. ממש ארוחה מהמזרח התיכון. אנרגיה כבדה משהו. אני מקלח את רומי פלוס לחפוף. היא צורחת. כבר שמונה. עכשיו קרן מסרקת אותה והיא צורחת.  תשע אני ועידו הולכים לקצה פארק הקרוואנים עד החוף כדי לראות את אור המגדלור בלילה. וואו איזה אור מקסים מהמגדלור ואיזה רוח חזקה פה. עלה לי רעיון אז אמרתי לעידו שאולי נקום בארבע בבוקר ונלך בחושך לראות את הזריחה במגדלור. בטח זה מהמם גם לראות את אור המגדלור בחושך וגם לראות את הזריחה שם למעלה. ניראה לי חוויה קוסמית שם. הרפתקה באישון לילה.

המגדלור קורא לי – טוב מכינים תיק למחר בבוקר. אני אשים שעון מעורר לרבע לארבע ונצא למגדלור. זה שלושה ק”מ מפה. אני מעריך שתוך חצי שעה אנחנו שם. נצא בארבע נהיה שם בארבע וחצי וברבע לחמש הזריחה. מחר על פי התחזית יש סופת ברקים. אני מקווה שהסופה לא תתחיל בבוקר. נראה לי מגניב הרעיון הזה. כבר תשע בערב ואני כבר מת שיהיה שלוש בלילה. לצאת לשם. המגדלור קורא לי. צריכים להכין תיק אני חושב לעצמי. מים. חטיפי בוקר. קולה. מצלמה. גרביים. להתלבש חם. נעליים סגורות. יש שם נחשים למעלה. יש שלטים שמזהירים. פנסים. כובעים. תשע וחצי ורומי מתקשה להירדם.

אנשים פה מכבדים אחד את השני – נהיה מאוד צפוף כאן בסופ”ש.  אחד על השני צמודים ואין יותר מקום פנוי. אבל עדיין אווירה נעימה. האוסטרלים מאוד שקטים ומנומסים. אם זה היה פארק בארץ אוי ואבוי איזה רעש, איזה באלגן וגועל נפש כנראה היה במקום כזה. מה לעשות. את האמת צריך להגיד. בארץ מקום כזה הופך מהר לשכונה בגלל עם ישראל. בטח יש המון חום אנושי אבל גם יש חוסר כבוד לשכן שלך ובוטות ישראלית שאני לא ממש אוהב. יש בזה קצת חן אני מודה אבל ממש טיפה. פה כולם מחייכים ויגידו לך שלום אבל לא ידחפו את האף שלהם, לא ירעישו, לא ילכלכו ולא יעשו שום באלגן. אנשים פה מכבדים אחד את השני וזה יפה. הכנתי תיק למחר. עידו נרדם ב9. גם קרן נרדמה מוקדם. אני עוד יושב בחוץ. כבר 10 וחצי ואני מבין שאני אמור לקום עוד 5 וחצי שעות. טוב אני מקפל את האף שלי ושם את הטלפון צמוד אלי שהשעון מעורר לא יעיר אף אחד חוץ ממני.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s