עוזבים את הגולד קוסט

עוזבים את הגולד קוסט

שבוע 31, היום ה-212 למסע – יום שבת, 02 בנובמבר
גולד-קוסט – Gold Coast

חפירות על הבוקר – אני קם ברבע ל5. כבר אור ראשון וקר בחוץ. במקום עידו שוכבת רומי ביני ובין קרן. אני ישר חושב על אוסטרליה ועל לעבור לגור כאן. למה אני צריך את הכאב ראש הזה? אני שואל את עצמי? כן ברור שאוסטרליה לוקחת את ישראל בהליכה מכל הבחינות. אני עושה את זה בשביל הילדים? בשבילי? אין לי תשובות. לא יודע. אני מבולבל. הולך לרוץ 10 ק”מ עכשיו. לא יודע אם הלחץ של להתחיל עכשיו הוא טוב למעט זה שאולי נקבל את הוויזה באפריל ונבוא לפה אחרי ניו זילנד לעשות אקטיבציה במקום להטיס את כל המשפחה שוב לכאן עד 10 חודשים לאחר קבלת הוויזה.

10 ק”מ על הבוקר ומחשבות שאחרי – רצתי פה על שבילי ריצה ואופניים על קו חוף הזהב. ממש זהב פה הכל. מתרגלים לטוב שכזה מהר. הכל מתוקתק פה כמו בכל אוסטרליה. דשאים. גני שעשועים לילדים. ברזיות לשתייה. שבילים נוחים ויפים. שירותים. חופים יפים. חנויות חמודות. הכל יש פה לאורך של קילומטרים. המדינה הזאת חכמה וסופר עשירה. רצתי בדיוק 10 ק”מ כמו בכל שבת. 56 דקות שזה חמש וחצי דקות לכל קילומטר. ריצה איטית. אני כבר אגביר קצב בהמשך בשביל הכיף. חשבתי קצת על לעבור לגור פה. זה לא משהו שאפשר להחליט מהראש, מהמיינד הרציונאלי בלבד. על יבש הכל הגיוני לעבור לפה אבל הלב לא בטוח וזה לא רק פחד מהלא נודע. בכל החלטה לכאן או לכאן אי אפשר לדעת מה יקרה בעתיד ויכול להיות אחרי שנים שאני אצטער. אצטער שלא עשיתי ויזה וניסיתי לגור פה בטוח יהיה אם לא נעשה את זה. ואם כן ויהיה לנו רע או טוב באופן בינוני נצטער שלא נשארנו בארץ. יותר קל יהיה לחזור אחרי שלוש שנים אם זה יהיה המקרה אבל לקבל ויזה כבר לא יהיה אפשרי. אחרי גיל 44 תשכח מזה אמר העורך דין. וגם עכשיו כל הזמן משנים את החוקים ומקשים. אז ההחלטה היא להוציא ויזה אבל לא להחליט בינתיים סופית. כך יהיה לנו כרטיס כניסה ונחליט בהמשך אם אנחנו הולכים על זה או לא. אבל בלי לחץ. הבנתי שאין מה לנסות לחשוב על זה חזק ולקבל תשובה כי זה לא עובד כך. צריך להרפות ואז נדע את התשובה בהמשך. אבל כן להוציא ויזה כדי שאם נרצה אז נוכל. בקיצור זה נשאר סימן שאלה וננסה לא להתעסק עם זה מעבר לאדמיניסטרציה. אם לא נממש את האופציה נפסיד לא מעט כסף אבל כנראה שזה שווה את זה בשביל אופציה לחיים טובים עם עתיד טוב לילדים.

אני מקפל הכל ביד אחת ובשנייה קפה – שש ועשרים אני בחזרה. כולם ישנים. רק קרן חצי ערה. היא ממשיכה לישון. אני כותב קצת על הבוקר. ממש קצר. שבע עידו מתעורר. ניראה שיש לו מצב רוח טוב הבוקר. שמונה 25 אחרי ארוחת בוקר . שוב הכנתי לכל אחד את הביצה בסטייל שלו. הפך להרגל. חביתה רגילה לרומי. עין לעלמה וההמצאה החדשה של עידו עין עם בצל. גם סלט גדול וטחינה שקרן הכינה . זהו אני הולך להתקלח ולהתגלח. נתקפל וניסע לפגוש את אלי ונרדה. תשע ורבע מקופלים ומוכנים לתזוזה. אני מקפל הכל ביד אחת ובשנייה קפה איכותי נספרסו. החיים טובים, מותר ליהנות, הכל בסדר. אני ניזכר גם שבריצה חשבתי על זה שאתמול הופעלה על התוכנה החדשה שלי בדיקת עומס שעידו היה כועס ועצבני ועברתי את המבחן חלק. אפילו לא הרגשתי את העומס. השלווה שלי איתנה ונובעת עמוק מבפנים. אני לא זז מהמרכז שלי. אני ממש מרוצה.

מחכים לאלי, נרדה, אלמוג, פלג ונועה – 11 הגענו. הדרך הייתה מקסימה. טיפסנו בהרים בדרך עם המון ירוק ואגמים. המקום פה נקרא Springbrook ממש שקט ונחמד פה. זה כ100 ק”מ דרומית מערבית לגולד-קוסט. זה מקום מוסדר לחנייה בטבע ללא חשמל וחיבור למים. לא ברור אם יש לנו מקום. אין הרבה מקומות ואתמול ניסינו להירשם דרך האתר ולא כל כך הצלחנו. מחכים לאלי ונרדה שמתעכבים בינתיים. הלכו לעשות קניות וגם הם מגיעים מרחוק יותר. בקיצור בטח יגיעו עוד שעתיים. אני הוצאתי את הספר שלי. כנראה שנטייל פה ברגל היום או מחר. נעשה טרק קצר. בינתיים יש פה גן שעשועים אז רומי ועלמה משחקות. כולם חזרו לקרוואן לנוח. אני יצאתי למדיטציה קצרה. פה בטבע. נעים השקט. סתם להיות. חזרתי לרכב. כל הילדים רואים סרט. קרן נחה. אני עם מוסיקה מאוד מיוחדת. יושב ובוהה בטבע. חושב על החיים . על זה שהילדים עוד שתי דקות או עוד כמה שנים יהיו גדולים ויהיה להם את העולם שלהם ועכשיו אפשר ליהנות מהם כל כך. אני בטוח שעוד 10 שנים אני אתגעגע לזמן הזה שהם קרובים אלי ואני יכול לחבק אותם חזק ולתת להם מעצמי כל כך הרבה. הכל שטויות. לא זוכרים את הקשיים. אנחנו סתם פשפש פה ביקום הזה. הכל כל כך קטן ולא משמעותי ובני האדם עושים דרמות מכל דבר. החיים חולפים כל כך מהר. הנה 7 חודשים במסע טיול הזה. עוד שנייה מגיעים הביתה. אני וקרן נגיע הביתה וזה ירגיש לנו חופש עצום לעומת עכשיו שאנחנו עם הילדים כל היום. כולם נהנים פה למרות הקשיים. אבל גם יהיה כיף לחזור הביתה. כרגע ישראל והרצליה זה לגמרי הבית. נראה מה יהיה בעתיד אבל כרגע הבית זה שם. נישאר לגור בבית הישן או נשכיר מקום יותר מרווח? גם זה לא ממש ברור. מצד אחד רוצים להרגיש בית ומצד שני הוא קטן לנו כבר. מצחיק להגיד קטן אחרי הקרוואן. כ100 מטר מול 20 מטר.

נפגשים ומחליפים חוויות – כבר רבע לאחת. עדיין מחכים לאלי ונרדה . אני עם המוסיקה שלי והילדים עם הסרט שלהם. חיכינו עד רבע לשתיים. הילדים כבר התחרפנו ואז הם הגיעו. מפגש אחרי כמעט חודש שלא התראינו. כולם מופתעים שעבר כבר חודש. חנינו פה והתחלנו להחליף חוויות. הילדים ישר התחברו  עלמה רומי ונועה באוהל הוורוד החדש משחקות. אלי והבנים מקשקשים בדשא על חוויות הלונה-פארק ואני קרן יושבים עם נרדה. כבר שתיים וחצי. שלוש וחצי כולם ביחד אוכלים פסטה. הלכנו כולנו במסלול יפיפה. קצר מאוד. ראינו מפל נחמד. אוירה נעימה. כולם מחייכים. נחמד להיפגש ולקשקש. רק רומי נורא עייפה. כבר חמש והיא לא ישנה צהריים. זהו חוזרים אבל מקסים פה. קרן אומרת לנרדה כל אוסטרליה זה חופים ויערות גשם. חמש ועשרים אנחנו בחזרה.

20131102_160643  20131102_141127

20131102_162504  20131102_164411

קרצייה בצוואר של עלמה – שש וחצי נדבקת לעלמה קרצייה / עלוקה לצוואר. לא ברור מה זה ואיך זה הגיע לה לצוואר. זה יצור בגודל כמעט ס”מ מרובע. יש לה כמו צוותות בצורת סכינים דקים. קרן מנסה לתלוש לה אותה מהצוואר עם נייר אבל לא מצליחה. הילדה צורחת. אני גם מנסה עם נייר לתלוש אותה ממנה אבל העלוקה ממש דבוקה חזק ומוצצת לה את הדם. תביא פינצטה אני צועק לקרן. היא מביאה תוך שנייה וחצי וישר מנסה עם פינצטה אך במקום לאחוז בעלוקה היא מפספסת וצובטת את עלמה בצוואר. הילדה צורחת מסכנה. גם עלוקה וגם צביטה ממש כואבת. אני לוקח את הפינצטה אוחז בגוף העלוקה ומושך בכל הכוח. בקושי אני שולף אותה החוצה. כל האזור כחול סגול אדום. עכשיו כואב לה כל האזור. קרן אומרת לי תשרוף את זה, זאת קרצייה. אני שורף ואלי בא לראות. הוא קורא באיזה ספר שזאת עלוקה והיא אכן נמצאת פה בסביבה.

תולעים שמאירות בחושך – אלי ונרדה נוסעים לראות פה מין תולעים שמאירות כמו גחליליות. אנחנו לא. עידו מצטרף אליהם.  שבע ועשרה הם יוצאים ברכב קרוואן שלהם ועידו איתם. אני צריך להוציא את המשאית של החלבן כדי שאלי יצא עם הקרוואן שלו. מבצע לוגיסטי לא קטן בחושך מוחלט כאן. גם קרן וגם אלי מכוונים אותי. רומי סוף סוף נרדמה בזמן שאני מוציא ומכניס את הקרוואן. אני עליתי לישון בסביבות שמונה. חושך. אין חשמל. אני עייף ואין לי כוח לכלום. נרדמתי לקראת תשע כמו בול עץ.

2 thoughts on “עוזבים את הגולד קוסט

  1. מסכנה עלמוש המתוקה
    תמסרו לה נשיקות, איך הצוואר שלה עבר לה?
    נשיקות וחיבוקים
    אמא

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s