בריסביין

 בריסביין

שבוע 30, היום ה-204 למסע – יום שישי, 25 באוקטובר
אזור סאנשיין – Sunshine Coast

עושים טירונות – בחוץ סופה. רוח ממש חזקה. כל הלילה הייתה סופה שהרעידה את הקרוואן. בשתיים קרן קמה וסגרה את הצאלון ואת כל הכיסאות בחוץ. אני קם בשש יוצא וממש מעונן ורוח חזקה. אני נזכר שאתמול בערב שוחחנו אני, קרן ועידו על הקשיים פה. כולם עצבנים פה במיוחד בימים האחרונים. הזכרתי להם שבמזרח הרבה פחות עבדנו קשה. פה בעיקר מבשלים, קניות וכלים. עבודה קשה לקיים משפחה בתנאי קמפינג לתקופה ארוכה. עושים טירונות. רומי גם מסכנה. אם לוקחים אותה למקום שלא כיף לה, כמו אתמול אז היא גם סובלת וגם מתעצבנים עליה.

לעיר הגדולה בריסביין – אני מכין לכולם ארוחת בוקר. כבר שבע וחצי ואי אפשר בכלל לצאת החוצה בגלל הרוח. רבע לשמונה כבר מקופלים ואפשר לצאת עוד מעט. ממש מוקדם הבוקר.  שמונה וחצי אחרי תספורת ומקלחת יוצאים. נסענו שעה וחצי ולקח חצי שעה להחנות את המשאית של החלבן בעיר בגדולה בריסביין. אי אפשר ואסור להחנות סתם ברחובות וחניונים של עיר הם עד גובה מטר תשעים והרכב שלנו הוא בסביבות שלוש מטר גובה. בסוף מצאנו מקום על גשר שהשוליים מספיק רחבים. המשימה היא לקנות מכונת קפה אספרסו. נכנסנו לחנות הבוטיק של נספרסו. זה במרכז של בריסביין במקום מלא חנויות יוקרתיות ומלא אנשים. קנינו מכונת קפה ומלא קפסולות קפה. הללויה קפה כמו בבית. אחרי יותר מחצי שנה ששתינו כל מיני סוגי קפה נמס בעיקר. עידו מבסוט טילים. הוא חוזר לתפקיד שלו להכין קפה לאמא ואבא. מצחיק שהוא הכי מתלהב מהמכונה אפילו יותר ממני ומקרן. רומי נרדמה בעגלה. כבר 11 וחצי. בריסביין עיר גדולה, נקייה ונחמדה. חיים בה כ2 מיליון תושבים. קצת פחות מ10 אחוז מכל תושבי אוסטרליה. אנחנו מנשנשים סושי וחוזרים לרכב. כבר 12 וחצי רומי ישנה. אנחנו מחפשים פארק קרוואנים קרוב בתוך העיר כי הילדים לא רוצים לנסוע יותר היום. עידו עם כאב ראש. השאירו לי פתק זועם ומקלל על האוטו כנראה לא השארתי מספיק מקום מאחור לאוטו לצאת. הפתק הוצמד למגבים מקדימה והנה הברכה:

!!!Thanks a lot you fuckhead, how was I supposed to get out. You thoughless person

לא כל כך הבנתי מה עשיתי לא נכון. דווקא לפני שעזבנו את האוטו שאלתי את קרן אם ניראה לה שאני מפריע למישהו וגם לה ניראה שהכל בסדר. אולי יש פה איזה הסכם שצריך להשאיר מספיק מקום מלפנים או מאחור. בכל מקרה נעים זה לא היה לקבל את הפתק הזה. אבל גם מצחיק קצת.

20131025_112023  20131025_104430  20131025_10444420131025_104829

פארק בבריסביין – ניסיתי להיעזר באנדרואיד בתוכנה של גוגל כדי לנווט לפארק קרוב. גוגל טוען שממש כמה רחובות מכאן יש פארק קרוואנים. זה מרגיש לי הזוי באמצע העיר הזאת. רומי ישנה אז לא רוצים להעיר אותי ולהעביר אותו מהעגלה לרכב. החלטנו שקרן תלך ברגל עם העגלה ועידו יצטרף אלי ברכב. עלמה הלכה עם קרן. נסענו והגענו לשום מקום. זה סיוט לנסוע עם משאית בתוך עיר במקום הומה. זה כמו דינוזאור בעיר של גמדים. הגענו לאן גוגל שלח אותנו אבל יש פה רק גורד שחקים. התקשרנו לקרן להודיע על על שינוי תוכנית. אי אפשר לעצור בשום מקום. עצרתי במקום של אוטובוסים לרגע כדי להתקשר אליה וחסמתי שלושה אוטובוסים גדולים וקיבלתי פרצופים זועמים של אנשים שצריך לדלג בין הרכב האימתני שלי לדלת האוטובוס. כמו בכל עיר גדולה, אנשים פחות נחמדים ופחות סובלניים מאשר מחוץ לעיר. עוד לפני שהגענו למקום המפגש החדש עם קרן, היא מתקשר ואומרת עצור כי אני רואה אותך. ברור, איך אפשר לפספס דינוזאור בעיר של גמדים? בסוף נסענו לפארק כ10 ק”מ מהמרכז של העיר. היה קשה לנסוע בעיר עם מלא נתיבים. חנינו ברבע לשתיים. עידו מבסוט טילים כי יש פה wifi חינם והוא יכול לשדרג את גרסת האייפון שלו שהיה שלי.

באמצע בריסביין – התיישבתי לכתוב קצת. כתבתי כשעה. כבר שלוש ורבע.  קרן נרדמה. נחה צהריים כי לא ישנה בלילה. אני קצת משחק עם רומי. עידו הצליח לשדרג את האייפון שלו והוא מבסוט. זה רק כ600 מגה. רומי ועלמה רואות סרטים. כבר ארבע ולא נראה שנעשה משהו עוד היום. לא נורא במרכז היינו הבוקר. קרן קמה. אני הלכתי לבד לסייר בסביבה. עיר. וואו. איזה שינוי נוף. וגם אני לבד. וואו. אין מה לעשות, אני חיית עיר ולא חיית כפר. פה מרגיש לי טבעי. רחובות. מכוניות. חנויות. המון אנשים שלא מסתכלים עליך. ולא טבע עם מעט אנשים שכולם מחייכים אליך ואומרים שלום. מה לעשות, הרגל של 40 שנה. יש פה מרכז מסחרי עם חנויות וסופר מרקט. נכנסתי לבד. אני משוטט לי לבד. איזה כיף. קניתי את מה שלי בא ואני אוהב. איזה טריפ. הדברים הפשוטים של החיים. תנסו אתם ללכת לבד בסופרמרקט או ברחוב אחרי חודשים שאתם עושים את זה עם שלושה ילדים.

כולם עוד פה – חזרתי. כולם עוד פה. חה, חה, חה! אני מצחיק את עצמי בלב. הבנות משתוללות. הן לא אכלו כל היום. קניתי להן שניצלים וסטייקים לקרן ועידו. הבנות זללו שניצלים בתאווה. אני אכלתי דג. קרן סטייק. עידו גם וגם. הילד הזה אוכל יותר ממני כבר. זהו כבר שבע ועשרים. מה עושים מחר? לא ברור. אפשר להישאר בעיר עוד כמה ימים או להמשיך לגולד-קוסט שזה ים ופארק שעשועים ומים. עידו מבסוט רצח מה wifi שלו. מהצהריים הוא באייפון.

האם הסיר יתפוצץ – יושבים בחוץ אני עידו וקרן. מדברים על הקשיים פה בטירונות משפחת פאר באוסטרליה אחר כך גם משוחחים עם עידו על הלימודים והשיעורים שלו. לאן ואם בכלל. לא קל עכשיו. זה הזמן לגדול. אני מרגיש שכל הנופש חופש של המזרח היו ההכנות לטירונות פה. אני מקבל באהבה. נראה מה יגרום הסיר לחץ הזה. האם הסיר יתפוצץ או ייצא תבשיל משובח. בכל מקרה רותח בסיר הזה. הלכנו לישון מאוחר. אמרתי לעידו שהכי חשוב לי שלא תהרס לו הסקרנות הטבעית ללמוד ולחקור דברים חדשים. זה הכי חשוב. יותר חשוב מכמה תרגילים בחשבון. אם הוא סובל ולא נהנה, זה לא טוב בכלל. צריך לשנות. מסכן. הוא כל כך אחראי וחכם שהוא יודע שאם הוא לא ישלים חומר תוך כדי הטיול, הוא יצטרך לעבוד קשה יותר שנחזור וזה מפחיד אותו ומעצבן אותו. אז מצד אחד הוא רוצה לעבוד תוך כדי ומצד שני קשה לו נורא והוא סובל. הוא לא מסכים לשחרר אחריות לאמא ואבא. הוא אחראי והוא מתפתל.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s