יום כיפור במחנה אוסטרלי

יום כיפור במחנה אוסטרלי

היום ה-163 למסע – יום שבת, 14 בספטמבר

בוקר במחנה קמפינג – אני קם בשש ורבע אחרי כשבע שעות שינה. סוף סוף אני ישן יותר מחמש שעות שינה . אני וקרן הלילה ישנו במיטה מעל הנהג ועידו במיטה הזוגית שבסוף הקרוואן. דווקא ישנו טוב.  נוח שם למעלה. התעוררתי ומצאתי גם את רומי אתנו. אבל הגב שלי כואב מאתמול. היום יום כיפור.  פה נורא שקט. אין פה אטרקציות בפארק הזה.  הוא גם דיי קטן. רק נוף הררי פסטורלי. מתאים לנו קצת לנוח, הילדים יכולים לנוע פה דיי בחופשיות. אולי אני יכול לרוץ פה בחוץ. גם קרן ורומי כבר ערות. כבר רבע לשבע. אני מכין לנו קפה שחור. שבע וחצי וכולם כבר ערים.  עלמה באייפד ורומי עולה בסולם למיטה שמעל הנהג. אני על הבוקר בין מחשב לאייפדים לאנדרואיד ואייפונים. יותר מידי מכשירים ואני כבר עובד עבורם במקום להפך. גם לתעד את מה שקורה עכשיו, גם לערוך את אתמול, גם לטפל בכל מיני בעיות רשת וגם לשרת את כל הילדים האמתיים.

איפה המים? כבר שמונה אני עורך את הבלוג של אתמול. שמונה וחצי אני מסיים את הפוסט וזה יותר נוח משהיה בעבר. התקנתי תוכנות חדשות שיקלו עלי. יום נעים מאוד ואנחנו יושבים בחוץ באוויר הפתוח. חביתות לילדים. סלט עם טונה לכולם. לחם בריא באופן יחסי. אוכלים בחוץ לשם שינוי. רומי רוצה רק תירס. אני מדיח את הכלים ונגמרים שוב המים. מוזר רק אתמול מילאנו את המכל. לא ברור, טוב נלמד. מחבר שוב את צינורות המים וממלא שוב. כולם פה משאירים את צינורות המים מחוברים כל הזמן.  אז גם אנחנו.  כבר נהיה חם בחוץ אני עושה קצת תרגילי מתיחות.

הנופש נגמר – הבנות משחקות בחוץ. קרן מבריקה את הרצפה של הקרוואן בית שלנו . כבר עשר בבוקר. עידו ועלמה רואים דרדסים 2 בלפטופ. אני מכין לי ולקרן עוד קפה. עכשיו מרגישים שעובדים פה בלקיים את המשפחה בבית החדש . גם לבשל, גם כלים, גם לדאוג לבידור לילדים וגם קניות. בקיצור הנופש נגמר באופן רשמי לאחר יותר מחמישה חודשים . עכשיו מנסים להתרגל לסטטוס החדש.

בריכה ופנסיונרים – סוף סוף אני וקרן יושבים לבד באמצע היום. כל הילדים בתוך הקרוואן. המון זמן שזה לא קרה כך סתם באמצע היום. כבר כמעט 11 איזה כיף לא לעשות כלום שוב. הלכתי לשחות פה בבריכה החמודה.  רק כמה דקות. יש פה שני זוגות של פנסיונרים חמודים. תיכף כל החבר’ה שלי יגיעו ויעשו רעש. אכן הגיעו ואכן מרעישים.  אין מה לעשות ככה זה ילדים. טוב אחרי שתי דקות הבריכה רק שלנו כי הפנסיונרים הלכו. כבר 12 וחצי אנחנו חוזרים לקרוואן שלנו שמרוחק מאה מטרים מהבריכה.

ראש נעוץ חזק בכרית – רומי נרדמה אני הלכתי להתקלח ולהתגלח במקלחות של הפארק הזה. הבנו כבר שהמקלחת והשירותים של הקרוואן זה בעיקר פיפי. מקלחת רק אם נהיה ממש בשטח כי קטן וצפוף. הילדים רואים סרט. כבר עשרים לשתיים מתחילים להיות רעבים שוב.  אני וקרן מכינים צהריים: אורז עם עדשים וגם טחינה. רומי ישנה. עידו ועלמה משחקים כל אחד עם עצמו. כבר שתיים וחצי.  האוכל מוכן. רומי בדיוק מתעוררת.  אנחנו מתחילים לאכול חוץ מעידו שנשכב על הספה עם הראש נעוץ חזק בכרית.  מה עובר עליך ילד מהמם?  הוא לא עונה ואני שואל כבר פעם שלישית. הוא בוכה. רוצה לחזור לארץ . נמאס לי לשחק לבד הוא אומר. הוא בודד פה וכל החברים בארץ ביחד ביום כיפור.  הוא כל כך צודק. כולם פה זקנים והוא מתחרפן. גם קרן בוכה עכשיו, יחד איתו. לי גם קשה לשמוע את זה ולהכיל את זה. אנחנו נלך לפארקים עם ילדים עכשיו, אני מכריז. אני מדיח את כל הכלים עכשיו.  זה כבר לא כיף. להכיל אומללות של הילדים שלך זה הדבר הכי קשה בעולם. אתה חסר אונים.

כיור קטן – כואב לי הגב כבר מהכלים בכיור הקטן הזה. מעכשיו כלים חד פעמיים אני מכריז. הבטן שלי מתהפכת כבר בגלל עידו. חייבים לדאוג לחברה. עכשיו רומי בוכה שאין לה מה לאכול. היא רוצה רק פתיתים. אני מכין לה פתיתים.  בקיצור כל היום אני במטבח ועושה כלים בכיור מיניאטורי. חייבים להתחיל לטייל ולעשות משהו קרן אומרת. משבר קשה היום,  אני חושב לעצמי. אנחנו סתם תקועים פה בפארק קארוונים המשעמם הזה. לא כל כך יודעים מה לעשות הלאה ואין הרבה אנרגיה לתכנן הלאה את הטיול או לעשות אטרקציה ויש פה המון. אני מנסה לשמח את עידו וקושר לעידו כל מיני חוטים לעצים פה כדי שיעשה אומגה לחיילי הפליימוביל  שלו.  אני עושה הכל על מנת שיחייך קצת.

זהו רגע שצפיתי מראש – כבר כמעט חמש.  עידו עם עצמו. קרן עם האייפון שלה. אני  עם האנדרואיד ורומי ועלמה באייפד.  זהו רגע שצפיתי מראש לפני חצי שנה.  יותר נכון רגע שחששתי ממנו. גם כתבתי את זה באחד הבלוגים הראשונים. שאנחנו באוסטרליה אחרי חצי שנה של מסע טיול ופתאום אין כוח ואנרגיה להמשיך ורוצים הביתה. אבל מוקדם מידי להסיק מסקנות, אני אומר לעצמי. רק הגענו לכאן לפני שבוע. רק למדנו להפעיל את הקרוואן הזה. לנהוג אפילו אנחנו לא יודעים. בקיצור נחכה וניראה איך העלילה תתקדם פה אבל אלו רגעים לא קלים. אני מכונס בעצמי. שקט. מנסה להכיל את כל מה שקורה פה.

לך לרוץ – קרן אמרה לך תרוץ. יצאתי מבלי להתבלבל. ישר חיפשתי את כל האביזרים ויצאתי פה בסביבה. אני יוצא ומיד מחוץ לפארק יש חוות סוסים ומסלול מכשולים של סוסים. אני חוזר בריצה ואומר לקרן שהם חייבים ללכת לראות סוסים. אני ממשיך לרוץ. נוף מדהים פה. כמו היידי בת ההרים. אני שוב חוזר ואומר להם שהם חייבים לראות. אני ממשיך לרוץ. הם בדרך לפה אני רואה אותם. אני ממש כבר לא בכושר טוב אבל כיף נורא לרוץ. מה לעשות עם המשברון הזה? אני חושב לעצמי. מה שתמיד אני עושה. רץ את זה. לא ישן בלילה עד שיש לי פתרון או לפחות רעיון טוב. עכשיו הם עוצרים פה בגן שעשועים שבכלל לא ראיתי קודם. נחמד, שישחקו קצת ויוציאו מרץ.  עכשיו עידו מדבר עם גלעד בוייבר. וגם עם רז. יופי שיחייך קצת. גם יש פה שני ילדים מקומיים. הם לא ממש משחקים איתם אבל לפחות הם בחברת ילדים.  שחררתי את קרן שתלך להיות קצת לבד. אני פה לבד עם שלושתם ושני הילדים המקומיים. גם אמא שלהם פה. כבר חושך כמעט. השעה שש וחצי. אנחנו חוזרים.

פגישת פסגה עוד מעט – אני ועידו הולכים להתקלח ביחד במקלחות של הפארק.  חוזרים ומנסים להבין עוד פונקציות של האנדרואיד. בינתיים קרן והבנות הולכות להתקלח.  הן חוזרות, קרן בקריז איבדה את הדרך בחזרה. הכל קשה פה פתאום. עכשיו הם רעבים. אני שוב במטבח מבשל ומדיח כלים. כבר תשע הבנות הולכות לישון. קרן שקטה בשעה האחרונה. לבד עם האייפון בזמן שאני מטפל בארוחת הערב.  שסיימתי היא אומרת שיש לנו פגישת פסגה עוד מעט. אני ממתין עד שכולם יירדמו. זה הלילה הרביעי שלנו בקרוואן ולא ניראה שנשרוד ככה ארבעה חודשים. בקושי שבוע אולי. זה אמור להיות כיף. זה ממש לא בינתיים. מה עושים? כל היום לבשל.  לא כיף. כל היום כלים. ממש לא כיף. כל היום להפעיל את משפחתון פאר. לא כיף במיוחד עם רומי. זמן לעצמנו אין. צפוף פה מאוד. בינתיים לא עשינו גם כלום חוץ מלשרוץ בקרוואן או על ידו. חברים חדשים עדיין אין. בקיצור מצב לא פשוט. הסתגלות לא קלה בכלל. מה אני מרגיש? תחושה קשה ולא ברורה. דאגה להמשך המסע. איך אני גורם שכולם ייהנו? הרי זה התפקיד המרכזי שלי בחיים עכשיו. ניראה שהיה נחלתי כישלון. אולי אני מחמיר עם עצמי אבל זה אני. הבנות נרדמו תוך דקות. עידו הלך לישון בתשע ורבע. אני וקרן שוחחנו על המצב. חייבים להתחיל לטייל היא אומרת. אוסטרליה מהממת. לא באנו לפה לחיות בקרוואן היא אומרת. באנו לטייל ולהנות ממה שיש לאוסטרליה להציע. אז קדימה בוא נזוז. אנחנו פה במעבר והמעברים שלנו לא קלים גם בחמישה כוכבים לא היה קל.

מוציאים את הלונלי פלנט – אנחנו מוציאים את הלונלי פלנט ומפה של אוסטרליה שקניתי בסטימצקי לפני חצי שנה. טוב אז לאן? אנחנו קצת אבודים. פורט דאגלס שזה 50 ק”מ צפונה? אולי לכיוון פארק קאקאדו שזה בצפון וקצת בתוך היבשה. אורי הזכיר את זה אבל זה 1000 ק”מ מפה. אולי נצמד למסלול שתכננו מראש ונתחיל לרדת דרומה עם החוף. אבל מה עם כל האטרקציות שפה בקיינז? עוד לא ראינו ועשינו כלום? טוב בוא ניסע על הבוקר לטיילת המפורסמת של קיינז ונאכל ארוחת בוקר בטיילת שאמורה להיות אטרקציה מרכזית ושוקקת חיים. נחליט אחר כך לאיזה כיוון. מחר יום חדש, קרן מכריזה. ניראה שלי הרבה יותר קשה מלקרן היום. הכי קשה לי להכיל את הבדידות של עידו פה. אני מרגיש אחראי ואשם. את התנאים הלא פשוטים של הצפיפות, תורניות בישול והדחת כלים אני בולע בשקט. בכלל אני לא מקטר בכלל. קרן אומרת שהיא מקטרת יותר ממני. זה נכון. כל הכבוד היא אומרת לי. אני אומר לה שאם אני לא מקטר בכלל זה סימן לא טוב. זה סוג של ייאוש שאתה כבר אפילו לא מקטר. בקיצור הכל ניראה שחור עכשיו ובעצם מאז שעידו התפרק ובכה בצהריים. מחר יום חדש. נלך לישון. יום לא קל. יום כיפור. לילה טוב. אבל אין מה לדאוג. בריצה הקצרה שלי היום הבנתי כמה כוחות נפש יש לי. כמה חזק מנטאלית אני וכמה כוח אני יכול לשאוב מהמרכז שלי. גם שקשה, אני בטוח בעצמי. קשיים זה חלק מהמסע פה. נעבור גם אותם. המטרה שכולם ייהנו פה הסברתי לעידו אחה”צ. לא באנו לסבול, אני מסביר. באנו ליהנות ולחוות חוויות. אם לא נצליח ליהנות, אין סיבה שנמשיך ונחזור לארץ,  אני מסביר לו. אמרתי לו שאני שמח שהוא משתף ואומר לנו שקשה לו ולא כיף לו. שהוא חייב לשתף כדי שנדע ונוכל לעזור לו. אל תדאג אמרתי לו. אם לא יהיה כיף, לא נמשיך, נחזור הביתה לארץ.