עוד יום בקו-צ’אנג

עוד יום בקו-צ’אנג

היום ה-130 למסע – יום שני, 12 באוגוסט

מבול של ג’ונגל בחוץ – אני מתעורר בחמישה לשבע. מבול של ג’ונגל בחוץ. מטורף. כולם כבר ערים חוץ מעלמה. רבע לשמונה. רומי מדברת כל הבוקר ושרה על פילים. עידו שקט באייפד. אני במחשב וקרן באייפון. הגשם המטורף פסק לפתע. אני כל הבוקר במחשב מתכנן את השבועיים שלנו ביפן. עלמה קמה סוף סוף בתשע ורבע. אולי נלך לאכול סוף סוף. 10 כולם אוכלים ביחד. כמעט 11 אני נשאר לבד במלון וכולם הולכים לפילים. אני רוצה קצת לבד. אחרי חמש דקות דפיקה בדלת. עלמה ועידו. עלמה לא רוצה ללכת איתם. עידו ליווה אותה לחדר. היא רוצה להישאר איתי. אני חוזר אליהם והם מספרים שאין מקום במקום של הפילים כי היה צריך להזמין מראש והם הולכים פה קרוב לנסות למצוא פילים שאומרי יראה אותם לפחות. הרי הבטיחו לאומרי שהוא יראה פילים בתאילנד. בקיצור בטח יחזרו עוד שעה כי חום אימים וקשה להיות בחוץ.

  

אני ער לחלוטין היום – אחרי חצי שעה כולם חזרו. חום אימים. אי אפשר סתם ללכת בשעה הזאת. תאריקה עצרה בדרך למסג’ . אני עם המדיטציה של ניסים אמון. בשכיבה. נרגע. שקט. משקיף על תנועות השפתיים והגוף של כל הילדים. של רומי, של עלמה ושל אומרי. הם משחקים באייפד ביחד. חמודים שהם משחקים ביחד. חיוכים של ילדים. המון תמימות נוזלת מהם. רוך. יופי. בכל זה אני מבחין בתוך המוסיקה המרגיעה והקול העמוק והמרגיע של ניסים. התרגשות. אני צופה ונוכח כולי. אני נזכר במה שכתבתי אתמול על הצופה בצופה. אני ער לחלוטין היום. ער למה שמתרחש בתוכי ובכל האנשים סביבי. יש בי המון מקום פתאום. לראות אותם. להכיל אותם. לאהוב אותם. לתת להם.  אני מבין שלהכיל זאת מיומנות שלא כל כך הייתה לי. נשים מכילות יותר בטבעיות. גברים חייבים לתקן מה שלא עובד או להציע הצעות על מנת לשפר. קשה לנו פשוט להכיל מצב שבו יש סוג של בעיה של מישהו מבלי לנסות לפעול, לתקן. סתם להכיל את הסיטואציה ברכות מבלי לנסות לשפר / תקן או להציע הצעות או להשמיע דברי חכמה. רק להכיל בחיוך וברוך. כשאני ער ומודע לגמרי תוך כדי הסיטואציה אני מצליח להכיל מצבים שכאלה. אני שומע את הקול הפנימי שלי אומר לעצמי בחיוך, רק תכיל את זה, אל תפעל ואל תאמר שום דבר “חכם”.

ינון מודיע שהוא נהנה ועידו סלטה לאחור- עכשיו תאריקה חוזרת. עלמה ועידו מסבירים לתאריקה וינון איך לשחק שיטהד. הם מבינים צ׳יק-צ’ק. עכשיו הם מוכנים להמשיך לקו-מאק. סיפרו לי שצריך לקחת מעבורת חזרה ואז לנסוע 20 דקות ושוב מעבורת. עכשיו אנחנו מחפשים speedboat. כבר שתיים. כולם בחדר. מתים מרעב. ינון הלך לעשות מסג’. כבר שתיים וחצי. כולם רעבים ורק אומרים שיוצאים לאכול וכלום לא קורה. עד שאני לא אקום ואזיז אותם. הולכים סוף סוף למסעדה הטובה של אתמול. שלוש ורבע מזמינים מנות. אף ילד לא ישן עדיין חוץ מבו-בו. רומי נרדמה בעגלה אחרי כמה דקות. עשרה לארבע. ינון מודיע שהוא נהנה בטירוף. הזמנתי שוב את אותה המנה ושוב פעמיים. היה טעים מאוד. אני ועידו חזרנו לחדר לפני כולם. ארבע וחצי אני בבריכה. רבע לחמש כולם חזרו נכנסים לבריכה. אני עם עלמה בבריכה. תאריקה מלמדת את עידו לקפוץ לבריכה עם סלטה לאחור. הוא מצליח ומבסוט מאוד. קפץ איזה 20 פעמים. גם צילמנו. הנה:

פרצופים של אנשים רעבים אוכלים:

אני מפנק את קרן ותאריקה עם קוקטייל מאי-טאי (תאריקה מניקה ולא יכולה לשתות אז אנחנו שותים במקומה):

 

הם במרפסת. צוחקים, עושים קטעים – עשרה לשש כולם עולים לחדר. כבר שמונה. צריך לארוז למחר. הזמנתי סירה מהירה ל11 בבוקר שתיקח אותנו לאי קו-מאק. זה חצי שעה בסירה ממזח שמרוחק כ20 דקות נסיעה מהמלון. אנחנו נהיה בקו-מאק כ10 לילות ביחד במלון עם החוף הכי יפה באי.  תשע וחצי כולם עדיין ערים. עידו קצת משתגע ועושה שטויות. קרן מבקרת את הקינלים ואני בייביסיטר. הם במרפסת. צוחקים, עושים קטעים. אני שומע אותה מהמרפסת בחדר שלנו. המרפסות צמודות אחת לשנייה. עלמה לא נרדמת ורוצה את קרן. עכשיו אני וקרן מתחלפים. היא נרדמת עם עלמה ואני עם תאריקה וינון  במרפסת שלהם. משוחחים, אני משתף אותם בכל מיני דברים. חמודים. אני אוהב אותם מאוד. זהו, כבר אחרי 11 ותפסתי פטפטת. אני חוזר לחדר ומוצא את קרן ישנה. עידו נרדם על המזרון הבודד. אני דוחף את רומי מקצה המיטה למרכז והולך לישון עם חיוך. אנחנו ישנים כך שקרן בצד אחד של המיטה, אני בצד השני ובאמצע רומי ועלמה. המיטה דיי רחבה אבל צפוף לנו. לא נורא. חוויות. אנחנו לא בבית. מחר עוברים לסתלבט רציני באי קו-מאק. האי קו-מאק הרבה יותר קטן אבל מישורי ושטוח ולא גדול והררי כמו קו-צ’אנג שהוא השני בגודלנו בתאילנד אחרי פוקט.