בחזרה לצ’אנדיגר

בחזרה לצ’אנדיגר

היום ה-89 למסע – יום שלישי, 02 ביולי

יחסי אהבה שנאה – מתעורר בארבע. קם כותב את הפוסט של אתמול. כולם תפסו צינון פה מאתמול. עלמה מצוננת. גם אני ועכשיו גם קרן. קרן לא ישנה טוב היא מספרת. חמש וחצי אנחנו למטה והנהג פה. הוא לא רצה לקשור למעלה את התיקים אבל התעקשתי כי אני רוצה שיהיה נוח ושלא נאבד מושב אחד. רבע לשש יוצאים. לקח לו רק רבע שעה לקשור. נוסעים. אני על יד הנהג. הבנות בספסל מאחורי ועידו בספסל האחרון שוכב, יש לו שני מושבים. נוף מקסים של פרוואטי ומזג אוויר נוח מאוד. רומי ועלמה ערות לגמרי ורואות רינת באייפד. עלמה שרה את השירים ועכשיו הן רואות את הסרט ארתור.  שש ורבע עוצרים לתדלק. אני וקרן מנסים לפענח את הודו. יחסי אהבה שנאה.

004

מתגעגעים ללכת על מדרכה – נוסעים. הדרך מקסימה. אני קולט פתאום כמה חוויות אנחנו חווים פה ואיזה מזל וכיף לנו. החופש האינסופי הזה עושה לי טוב. אנחנו נהנים נורא ביחד. מפצים קצת על הזמן האבוד שהייתי בעבודה בעשר שנים האחרונות. ועוד יש לנו כל כך הרבה זמן. כמעט שלושה חודשים שזה רבע מהמסע המטורף והמדהים הזה. הודו קסומה. לא קלה למערבי כמוני אבל מקסימה ונותנת פרספקטיבה לחיים. שום דבר לא מובן מאליו בחיים ובסביבה שאנחנו חיים בישראל. מדרכה. מצחיק אבל אנחנו מתגעגעים ללכת על מדרכה. בהודו אין מדרכות. אתה הולך בשולי הכביש. על יד לכלוך וביוב זורם. האחריות שלך היא לזוז שמגיע רכב. הוא צופר לסמן לך לפנות את הדרך. אתה הולך וכל הזמן צופרים לך לזוז. זה מטריף אותנו במיוחד את קרן. לי יותר הפריע הלכלוך והריח המסריח. אבל בא לי ללכת על מדרכה בשקט בלי שיצפרו לי כל הזמן . ללכת עם אוזניות זה בכלל לא קל כי יש סיכוי גבוה שידרסו אותך. אבל הפשטות של החיים פה, האדישות והסבלנות הגבוהה של ההודים משרה אוירה של קסם.

מה זה הודו בשבילי? עכשיו הנהר הוא כמו אגם קסום. אין זרימה ויש מעין אדים מעליו שגורמים לנהר מראה קסום כמו מהאגדות וההרים הירוקים ממש עוצר נשימה הטבע פה. ההודים טובי לב ומאוד הגונים. זה גם חלק מהקסם של הודו. מה זה הודו בשבילי? אוכל חריף ומתובלן מאוד. אהבתי. המון קופים בכל מקום. המון פרות בכל מקום. וגם קקה של פרות בכל מקום. כלבים מנומנמים שתמיד ישנים ברחובות. בכלל החיים פה שמשלבים את בעלי החיים זה מקסים. המון מטיילים ישראלים סטלנים. לא ראיתי מישהו שלא מעשן קנאביס פה. הכל זול נורא, במיוחד האוכל והלינה. כבישים משובשים. לרוב דו סטריים. לוקח שעות להגיע ממקום למקום ומאוד מסוכן. ארץ יפיפייה. המון בא-בות שמקבצים נדבות. פגשתי גם עוני קשה ומסכנות. אין בכלל חתולי רחוב.

009 013

אני מקדימה עף על עצמי – רבע לשמונה מתקרבים למנדי. עוד 10 ק”מ הדרך קשה עם הרבה סיבובים. עידו עבר לספסל של קרן והבנות. רומי גם הקיאה על קרן. לא קל. גם עידו לא משהו. אני מקדימה עף על עצמי. מסתכל על כל החיים שלי מגבוה בפרספקטיבה רחבה של חודשים ושנים. הכל מקבל חשיבות שונה מגובה רב של הסתכלות והתבוננות. אין דרמות. הודו זה לבוש צבעוני, סארי של הנשים. ההודים גם יורקים המון. גם נשים וגם גברים. שקטים מאוד ההודים. גם ממש לא מחצינים רגשות. מאוד מאופקים וסגורים. לא ראיתי כמעט הודים צוחקים. גם יש הודים גברים הולכים יד ביד, לא הבנתי את הקטע הזה. הומואים? לא בטוח. תלבושת אחידה לילדים בבית הספר עם עניבה ובנות עם צמות.  המון טוק-טוקים מזהמים אבל מצד שני אין שקיות ניילון הכל שקיות מבד או פשוט עוטפים בנייר עיתון. משאיות ואוטובוסים תוצרת טאטא צבעוני מאוד. על מלא כלי רכב כתוב Blow Horn. שמונה, אנחנו במנדי עוד 200 ק”מ מגיעים.

הכניסיני תחת כנפך – בהודו רוכבים ללא קסדות באופנועים. במכוניות נוסעים ללא חגורות. שמונה ועשרים בדרכים. הכניסיני תחת כנפך של ביאליק בביצוע של ריטה. אחת מיצירות המופת גורמת לי לרחף ולחשוב על כל הסבל בעולם, על החולים בבתי חולים והמסכנים. זה גורם לי לחוש את הסבל שלהם ולעצב גדול. אני נהנה להרגיש. יש לי צמרמורות בגוף. זה מה שעושה אותי אדם. אנושי עם חמלה ואהבה ולא רובוט. למדתי את השיר הזה בבית ספר, בתיכון, אני זוכר את זה אבל אני מנסה להקשיב למילים ולנסות לפענח את ביאליק בעצמי. לא משנה למה הוא התכוון אבל ריטה סוחטת ממך את כל הרגשות מהגוף שלך. עכשיו “עד מחר” של אביתר בנאי שזה גם אחד השירים המקסימים מהשנים האחרונות שגם אני וגם קרן אוהבים.

עצרנו במסעדה לקפה – תשע ורבע עצרנו במסעדה לקפה. הזמנו גם טוסט לעלמה ואורז לרומי. עשרה לעשר יצאנו. ביקשנו קולה נתנו לנו גרסה של ספרייט כאילו זה אותו דבר. הנהג שתה. ביקשנו קפה בסוף הבנו שאין קפה. ביקשנו טוסט עם חמאה לעלמה, קיבלנו מאפה של גבינה. בסוף קיבלנו גם טוסט ואורז לרומי. לא אכלנו כלום ושילמנו 330 רופי. בקיצור עשו עלינו קופה. שטויות, חוויות, לא מתרגשים ולא ציפינו למשהו אחר. העיקר קצת נחנו. בהודו אין כמעט שלטים. אתה אף פעם לא יודע איפה אתה בדרכים. 11 כבר. קרן מקדימה בשעה האחרונה. עידו נירדם מאחור. אני עם הבנות בספסל האמצעי. הן רואות סרט. עוד 110 ק”מ אבל מלא משאיות ובורות אז נוסעים אולי 40 קמ”ש מקסימום וכל הזמן ברקסים. גם חם אבל אנחנו עם מזגן. 11 ורבע עוד 100 ק”מ. 12 כבר מלא בורות שאי אפשר בכלל לנסוע פה. עוד בערך 70 ק”מ. אני שומע imagine של ג׳ון לנון ומדמיין כמו בשיר. כן אפשר בינתיים רק לדמיין עם כל הטמטום של האנשים על כדור הארץ והמריבות האינפנטיליות שלהם. אם לשפוט על פי המריבות והסכסוכים של העמים השונים את הגיל המנטלי של בני האדם הייתי אומר שהגיל המנטלי הממוצע הוא 5. אם אומות ועמים היו מתבגרים היה פה גן עדן לכולם. אבל בינתיים האדם הורס את הבית היחיד שיש לו את כדור הארץ, החללית הכי משוכללת שנוצרה איי פעם ורבים עדיין על אדמה: שלי או שלך כמו ילדים בגיל 4. זה הכל של כולנו יא מטומטמים.

021 022

שתיים במלון – עכשיו ממש אוטוסטרדה מודרנית כ60 ק”מ מצ’אנדיגר כבר 12 ורבע. עברנו עכשיו למדינה אחרת בהודו לטריטוריה אחרת Punjab ואנחנו כבר לא בהימאצ׳ל פראדש. עלמה באה ומפתיעה אותי עם נשיקה. סתם ככה בספונטניות. איזה מלך אני. עשרים לאחת עוד 40 ק”מ. כבר אחת מתקרבים מאוד. עוד 25 ק”מ. שתיים במלון. אחלה מלון. יש פה כיסא עיסוי לרגליים ולגב. עידו מתלהב. כל הילדים מתלהבים. נחמד פה. קרן מתלהבת מזה שיש שקית ניילון בפח. רבע לשלוש בחדר. רבע לארבע בריקשה לקניון. חם בטירוף. 37 מעלות ולח. אלק קניון. מה זה בדיחה? רק KFC וקולנוע ומלא חנויות ריקות שעדיין לא נפתחו. מסתבר שהקניון הגדול הוא במרחק 40 דקות נסיעה. הטעו אותנו במלון. הלכנו עוד קצת משם לחפש מקום לאכול. נכנסו לכמה מסעדות ובסוף בחרנו מסעדה סינית. לא רע. רומי ישנה בעגלה. כבר חמש ועשרה. השארנו לה אוכל ומחכים שתקום. שיצאנו מהמסעדה דיברנו עם המנהל של המסעדה לאיזה שתי דקות ואז הוא והעובדים הבינו שאנחנו חוזרים למלון. ישר כולם כארבעה או חמישה יצאו אתנו לרחוב כולל המנהל, עזרו להרים את העגלה, מצאו לנו ריקשה תוך כמה שניות, תדרכו את נהג הריקשה לאן לקחת אותנו, הם לא ידעו בדיוק אז התקשרו למלון לברר, סגרו עם הנהג מחיר של 50 רופי שכמובן אנחנו שילמנו 100 רופי בדרך מהמלון וברכו אותנו לשלום. כל זה לא יכול לקרות בשום מקום חוץ מהודו. הרגשנו כמו בני מלוכה.

כיסא מסג’- עשרים לשש במלון בחזרה. במזגן עם סרטים בטלוויזיה. יש פה איזה כיסא מסג’ שעבד שהגענו והפסיק לעבוד. עידו חופר כבר שעה על הכיסא. רוצה שאסדר לו את הכיסא. התקשרתי להזמין מישהו שיתקן אבל הוא לא הגיע וכבר עברה חצי שעה. עידו חופר לנו כבר שעה על זה. שבע ורבע עידו כבר ממש מתעצבן. חופר שוב על הכיסא. הוא ממש עקשן ומתיש אותי אז אני מתקשר שוב והפעם מגיעים תוך דקה ומסדרים את הכיסא. פרקו את השלט כי החיבורים התרופפו. הוא מבסוט טי-לים ועכשיו כולם יושבים ומקבלים מסג’. עד עשר בלילה הילדים שיחקו. עלמה ועידו שיחקו מדהים ולא רצו ללכת לישון. תמיד אחרי נסיעה ארוכה וחדר כיפי במלון הם משחקים שעות. זה מדהים לראות את זה אבל נגמר בבכי שצריך ללכת לישון. לילה טוב. מחר נעביר עוד יום בצ’אנדיגר ואז בחמישי מוקדם בבוקר טסים מפה הלאה.

027 030

One thought on “בחזרה לצ’אנדיגר

  1. תהנו מהרגעים האחרונים בהודו, ותרגישו טוב כולכם.
    הרבה אהבה וגעגועים

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s