אין לאן לברוח

אין לאן לברוח

היום ה-67 למסע – יום שני, 10 ביוני

קשה להחליט – התעוררתי ברבע לארבע. הייתי במחשב עד הבוקר. קורא על לאוס, תאילנד, סרי לנקה, ויזות, מזג אוויר ומה לא. כואב לי כבר הראש מלחשוב על אופציות שונות. רעמים קסומים מארבע בבוקר וגשם. שמונה כבר. עידו מתעורר אחרון. אני וקרן מנסים לקבל החלטה לגבי שינוי תאריך החזרה לתאילנד ולא מצליחים. הוויזה לתאילנד בעייתית כי מקבלים רק ל30 יום. יציאה ללאוס אפשרית אך מקבלים במעבר הגבול רק 15 יום לתאילנד. אפשר להגיש בקשה בדלהי אבל זה מלא אדמיניסטרציה ולא בטוח שנקבל ל60 יום. אפשר גם לקצר את הודו רק בשבועיים ואז נהיה חודש בתאילנד אבל זה אומר שיש לנו עוד 6 שבועות פה בהודו ולא ברור מה בדיוק נעשה פה. אפשר גם להוסיף עוד מדינה ולטייל שבועיים שלושה בנפאל, סרי לנקה או בווייטנאם. כל אופציה מצריכה מאמץ של תכנון, לימוד וקבלת החלטות. שני אנשים שצריכים להחליט ביחד זה לא קל. הכי קל זה לא להחליט ולהיות ״ספונטניים ומקסימום גמישים״ שזה בעצם שם קוד ללא להחליט ואז רוב הסיכויים שלא נעשה כלום ואם כן נסמוך על המזל שנעשה משהו. כל הבוקר גשום וערפל. עשר ורבע בחזרה מארוחת בוקר אצל סנג’י.

היום אני משוגע. מנסה לברוח שוב. לעוף מפה. האוכל נמאס. משעמם לי. לא יכול לסבול את הישראלים פה. צריך לעשות משהו. נטרף לי השכל. אני צריך להיכנע אומרת קרן. בכלל קרן מלאה חמלה אלי הבוקר. מסכנה, לא קל להכיל את השיגעון שלי. אין לאן לברוח. תנשום. תירגע. לא צריך להגיע לשום מקום. לא צריך לעשות כלום. עוד תעשה הרבה בטיול הגדול הזה. באוסטרליה בקרוואן נצטרך לבשל לעצמנו כל יום. פה לא. תהנה מהחופש. מלעשות כלום. אני מנסה. לא תמיד מצליח. ישנתי קצת מקודם. אולי שעה וחצי. קמתי קצת יותר שפוי. עכשיו רומי ישנה . כבר שתיים. מחכים שתקום ונלך למקלאוד.
כנראה שנזיז את הטיסה ל26 ליולי לתאילנד וכך לא נסתבך עם הוויזה לתאילנד. זה יאפשר לנו לקצר את הודו בשבועיים ולטייל שבועיים בצפון תאילנד. זה משאיר לנו עוד חודש וחצי בהודו וסה״כ שלושה חודשים במקום שלושה וחצי. נהיה בתאילנד כחודש. שבועיים בצפון ועוד שבועיים עם תאריקה וינון. ומשם ליפן.

שתיים וחצי. התקלחתי ונרגעתי. נראה לכם פשוט לא לעשות כלום ולא לברוח לשום מקום? ממש לא. לא בשבילי. כל חיי אני רק עושה. עכשיו אומרים לי שב בשקט. בסדר אני מנסה. בא לי לבכות להוציא את כל הקושי והתסכול. אבל זה תקוע זה לא יוצא. זה תקוע בגרון. הלוואי שמשהו ייתן לי סטירה כואבת ויוציא לי את הפקק בגרון. המיינד אומר שאני פתטי שהכל מושלם ורק צריך להירגע, לנשום וליהנות אבל ללב קשה, תקוע לו משהו והוא לא מצליח לשחרר ולהתנקות. איפה בעל הבית אני שואל? שיעשה סדר וירגיע את שני הילדים שלו המיינד והרגש. ניראה לי שבעל הבית נירדם לאחרונה. דרושה מדיטציה בדחיפות. להתעורר מהחלום. שלוש. שקעתי במדיטציה ספונטנית ועמוקה. זאת הייתה מקלחת פנימית רצינית. הייתי ער לחלוטין אבל שקט מוחלט שברווח שבין המחשבות. כמו שניסים לימד אותי. אפילו זבוב מעצבן על הפנים לא הצליח להזיז אותי ולהוציא אותי מהשקט. אולי חצי שעה שקעתי. לא בדקתי בשעון. הייתי יכול להמשיך עוד זמן מה. כמו להיות מתחת לטוש של מים חמים שמלטפים את הגוף אבל הטוש היה פנימי. מה שהעיר אותי הייתה צעקה של קרן ועידו. עכביש ענק בחדר. הדבר היחיד שאני חייב לעשות פה זה מדיטציה ולא עשיתי כבר אולי שבועיים. איך נרדמתי? איך הזדהיתי עם המחשבות שהמיינד שלי ייצר ונתתי לו לשלוט בי? נרדמתי. אבל עכשיו התעוררתי ואני מרגיש שלווה ושקט פנימי. הרבה יותר נקי מבפנים. טוב אקום להילחם בעכביש.

קונים מזכרות במקלאוד-גאנז’ – דיפ השכן בעל הקיוסק מלמטה עזר לנו להוציא את העכביש מבלי להרוג אותו. העכביש החזיק ביצה ענקית. הביצה מלאה עכבישים מסביר לנו דיפ.. עכשיו שלוש וחצי, בדרך למקלאוד בריקשה למסעדה הטיבטית לאכול טופו חריף. אני חייב הספקת חלבונים. אני אוכל פה רק פחמימות. ארבע וחצי במסעדה הטיבטית. אני עם כאב ראש קטלני. רומי מציקה. רוצה מומו ואין פה. מחכים לאוכל. קרן יצאה עם רומי לקנות לה מומו ברחוב. כל הזמן מצפצפים פה בטירוף. חמש ורבע עכשיו קצת מטיילים פה במקלאוד. קנינו מלא מזכרות מדארמסלה ומחר נשלח לארץ לפני שאנחנו עוזבים. שבע. חזרה בריקשה. קרן שוב מכריזה שאני אחראי מקלחות. יום אחרי יום? אבל כואב לי הראש. קמתי בארבע בבוקר. אין פטור היא אומרת. בסדר אני קם ומבצע בלי כוח. שבע וחצי. אני גמור. אפשר לישון כבר?

005

ילד בן 40 – עידו כבר מרגיש הרבה יותר טוב. עכשיו קרן לא מרגישה טוב. קיבלנו אישור שהטיסה לתאילנד הוקדמה ל26 ליולי במקום ה8 באוגוסט. הקדמנו בשבועיים. נהיה בהודו סה”כ 3 חודשים במקום 3.5 ונהיה בתאילנד חודש שלם. שבועיים בצפון ושבועיים עם תאריקה וינון באיים. יש תוכנית אפשר להירגע. נשארו 6 שבועות בהודו. שבועיים מנאלי, שבועיים עמק פרוואטי ושבועיים לא ברור. מצאתי גם תוכנית שבועיים ליפן. אז הכל פחות או יותר מתוכנן עד שנגיע לאוסטרליה שזה בספטמבר. שלושה חודשים קדימה. חודש וחצי הודו. חודש תאילנד וחצי חודש ביפן. יופי עכשיו אולי אפסיק עם השיגעון והרצון לברוח. התוכנית בשבילי היא כמו גבולות לילד. יש תוכנית אז עכשיו אפשר ליהנות מקסימום בתוך גבולות התוכנית והמיינד יפסיק לשגע אותי. כמו שילד מרגיש מוגן בתוך הגבולות והוא יכול לשחק וליהנות. טוב אז אני קצת ילד בן 40.

2 thoughts on “אין לאן לברוח

  1. אני מתה עלייך ילד יקר שלי, אתה מקסים, ההתבטאויות שלך והתיאורים הרגשיים שלך ממש נפלאם, ילד מושלם שלי. היום לקחתי יום חופש וביליתי עם שרון בבוקר, כזה כיף אחד על אחד, מקסים, התחלתי היום לשחק ברידג’ תחרותי, וזה היה כיף שלא יתואר, קפצתי למים ושחיתי בטירוף, יש פעמיים בשבוע תחרות שני וחמישי, ואני מתכוונת להמשיך. המשחק מתחיל ב-16:45 כאשר אני חוזרת מהמכללה בערך בשעה 16:15, משאיר לי חצי שעה להתארגן על עצמי, אבל אין מצב שאני מוותרת. זו בעצם הכוונה לשחק בתחרות. לאחר שחזרתי החלטתי שוב לעשות צעדה, בשעה 20:11 דקות בדיוק עד 20:46 דקות, נהנתי מאד. המוטיבציה שדחפה אותי להליכה גם היום היתה, שכנראה ההליכה הורידה לי את הבצקות שהיו לי בידיים וברגליים, זה פשוט לא יאומן, כל כך סבלתי מזה והיום שרון אמרה לי שזה ירד לי בזכות ההליכה. איזה עולם נפלא. הכל בסדר, החיים יפים, מותר להינות. טוב מקווה שכיסיתי את הכל היום. נשיקות, אוהבת אתכם מאד מאד, ד”ש לכולם, אמא

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s