בחזרה מואראנסי

בחזרה מואראנסי

היום ה-55 למסע – יום רביעי, 29 במאי

לילה קשה – מתעורר בשתיים בלילה. כאב בטן קטלני. הקאתי קצת. הפסטה לא עשתה לי טוב. כבר שלוש. לא מצליח לישון מהכאב. זה תקוע לי בבטן ולא יוצא. קיבלתי קצת דואר מהחברים בעבודה. נחמד. ככה זה ששולחים את מיטל למשימה. היא מביאה תוצאות, כך אימנתי אותה שנים באהבה. ביקשתי ממנה שתמסור ד״ש לכמה חברים ושיכתבו לי ואחרי כמה שעות זה הגיע. אפילו דמיטרי כתב לי שזה קשה להוציא ממנו כמה מילים. רבע לארבע, עדיין ער, הגוף מוציא את מה שלא טוב לו, את הרעל. נרדמתי שוב לשעתיים. שש ורבע עכשיו. אני מקבל סמס שהטיסה שלי מוארנאסי נדחתה ל12. רק בחצי שעה. לא נורא. מגניב שהם מודיעים ומגניב שיש להם את מספר הטלפון המקומי שלי.

יוצא מהמלון – שמונה הכל ארוז אני יוצא מהחדר. ארוחת בוקר במלון הכי טעימה שאכלתי בהודו. האידלי טעים נורא. אני מתלבט בגלל הבטן שלי אבל בכל זאת טועם כל מיני תבשילים טעימים, רק טועם. אני מקווה שזאת לא טעות. תשע הנהג פה. יוצא לשדה. כולם מצדיעים לי פה לשלום, כל doorman וכל אחד שפותח את השער של המלון. המלון הזה זה מבצר עם הרבה שומרים. כמו מפקדה צבאית. קיצוניות מטורפות. פה עושר אדיר ובחוץ עוני מטורף. פה עלות של לילה זה כמו שכר של כמה חודשי עבודה של הודי ממוצע בואראנסי ובחוץ ישנים ילדים על הכביש. הנהג הגיע בתשע לקחת אותי במקום בתשע וחצי. מסביר לי שמגיע שר חשוב והדרכים ייסגרו בתשע וחצי אז בא לקחת אותי מוקדם.

014

בשדה – תשע וארבעים בשדה. יש פה שני ישראלים צעירים. חשבתי שאני הישראלי היחיד בואראנסי אבל ישראלים יש תמיד בכל מקום. אני עושה סיכום ואראנסי במספרים. אני חולה על סיכומים מתמטיים כמותיים. יצאתי בחמש בערב יום שבת ואחזור יום חמישי בערך בשבע זה יוצא 110 שעות סה”כ המסע. מתוכם רק הדרך הלוך ושוב זה 48 שעות כלומר 44%. במלון המפואר הייתי 42 שעות כלומר 38% ולכן ממש בואראנסי הייתי 18% שזה בערך 20 שעות. בתרגום לאנשים נורמליים זה אומר שנעדרתי ארבעה וחצי ימים מתוכם יומיים נסיעות. קצת פחות מיומיים במלון מפואר ויום אחד ממש בוארנסי.

על סטרס טוב – עשרה ל11 בשדה, מחכה. 11 ועשרים. בשדה קורא את אושו. הוא מדבר על סימפטומים של מחלות וכאבים וגם על מהירות או קצב של דברים שאנחנו עושים. עדיף לעשות הכל יותר לאט ולהכניס מודעות לעשייה וככה לקבל יותר איכות וסיפוק מאשר להספיק הרבה אבל באיכות נמוכה יותר ובתחושה של חוסר סיפוק. הוא גם מדבר על סטרס שיש סטרס טוב שצריך להשתמש באנרגיה שלו למטרה של הסטרס ולא להילחם בזה ולנסות להירגע. ההירגעות תגיע אחרי שתסיים להילחם ולהשתמש באנרגיה של הסטרס. כמו אצן לפני מרוץ. אין טעם להילחם בסטרס שלו ולנסות להירגע. הוא צריך את הסטרס, את האנרגיה הזאת כדי לנצח כדי לרוץ הכי מהר. אחרי המרוץ הוא יוכל להירגע. אין טעם לנסות להילחם נגד הגוף. צריך ללכת עם הגוף. להקשיב לגוף.

016

סיכום באוויר – עשרים ל12. קיבלתי מקום משודרג עם הרבה מקום לרגליים על יד יציאת החירום. באוויר עכשיו. אני מסכם את חווית ואראנסי (לא במספרים). טסתי לצד השני של הודו, לכמעט 50 מעלות צלזיוס לראות הודו הכי קשה שיש. את העוני הקשה, החום הכבד, הסירחון והצחנה ברחובות, הלכלוך שבכל מקום, אנשים משתינים בכל חור ברחוב,  חרא של פרות בכל מקום. גם רעש ברחובות, מצפצפים כל הזמן. גם ראיתי קסם ויופי בתוך כל הכאוס. בעיקר הרגשתי וחוויתי. משהו עבר עלי פה, משהו שעזר לי להתקדם הלאה. במסע שלי, בגילוי שלי. עכשיו אני מבין שלא באתי לפה רק כדי להעריך את מה יש לי ומה היה לי כל חיי. גם זה אבל באתי לפה להרגיש בכל גופי משהו, להעיר את הגוף שלי שהיה רדום.

אני בעיקר מיינד, לא רק אני, רוב האנושות הם ראש, הם מיינד. זנחנו את הגוף, אנחנו לא בקשר עם הגוף יותר. אנחנו חושבים שהמיינד הוא המלך והגוף הוא סתם משרת. אבל זה לא ככה בכלל. אני קורא את אושו ומבין שהראש הוא צעיר מאוד לעומת כל הגוף. הגוף ותיק יותר ובעל ניסיון וחכמה רבה יותר. הוא השורש שלנו ביקום, בטבע, בקיום. אנחנו כבר לא מקשיבים לגוף, אנחנו רק מקשיבים למיינד. הגוף מדבר אלינו ואנחנו רגילים להתעלם. הגוף גם מדבר בלחש הוא לא צועק. צריך להיות ערניים כדי להקשיב לגוף. המיינד מחליט שאוכלים אז אוכלים, המיינד אומר לישון אז מכריחים את הגוף לישון. אנחנו כבר לא זוכרים שיש לנו גוף. אושו אומר כשאנחנו ערומים אנחנו לפתע מרגישים פתאום שאנחנו גוף וזה גורם לנו לפחד כי אנחנו כבר לא בקשר עם הגוף. מנסים לכסות עם בגדים את הגוף והמיינד חושב שרק הוא קיים.

משהו קרה לי פה בואראנסי. קיבלתי מכות חזקות בגוף ובבטן, הרגשתי בעוצמות. החייתי את הגוף שלי ואני מחובר ומודע אליו יותר. הבנתי שהראש הוא ילד טיפש והגוף חכם הרבה יותר. הבנתי ברמת חוויה. אי אפשר לקרוא על זה. צריך לחוות את זה. אני לומד להתחבר מחדש ליצירת הבריאה המתוחכמת ביותר שנוצרה איי פעם ושמחוברת ליקום. אני אורגניזם מפותח ולא רק ראש שחושב. כל הפעולות החשובות באמת הם של הגוף ולא של המיינד. לנשום, לאכול, לעכל, לישון , להעביר חמצן ולכל הגוף, לרפא. הכל זה החכמה של הגוף, המיינד לא מתערב שם. אני מגלה את עצמי מחדש כמו אריה שמתעורר משינה של 40 שנה. מתמתח ומרגיש חיים. רק דרך חוויות חזקות אפשר להעיר את הגוף. המסע הזה היה חשוב מאוד עבורי. את זה אני יודע עכשיו. בטיסה מוארנאסי לדלהי זה התגלה לי. לא יכולתי לדעת קודם למה באתי לפה. אני שמח שהלכתי אחרי הקול שלי. לא באתי לפה לעשות חיים וליהנות. באתי לעבור משהו מיוחד. חוויה קצת רוחנית אם תרצו.

הספר של אושו שבל-רם המליץ לי עליו לא במקרה ליווה אותי פה. הוא מדבר בדיוק על האיזון בין המיינד לגוף שאני צריך לאזן. להכניס הרבה יותר גוף מאשר מיינד. גם ניסים אמון דיבר על זה בסדנת האושר בדצמבר האחרון. שם הבנתי שאני לא מאוזן מבחינת רגש מול מיינד. שם הבנתי שאחד היעדים למסע שלי זה לחפש את האיזון ועכשיו אני מבין שזה יותר מרק רגש, זה כל הגוף ובתוכו הרגש והלב. אושו מסביר שבשביל להרגיש יותר את הלב, את הרגש, את השמש של הגוף, צריכים להתחיל עם כל הגוף. אז פה בואראנסי קיבלתי פוש רציני לכיוון האיזון, לכיוון של להתחבר לגוף ומשם גם ללב. אני יודע שזה יוביל לשלווה ושקט מעומקים שלא הכרתי. לדעת לבטוח בטבע כי הגוף נטוע עמוק כמו שורש גדול וחזק ביקום. ללכת ולזרום איתו בקלילות, ברוגע, בשקט. עם אושר ושמחה מהקיום, מהברכה שנקראת חיים, מהפלא שנקרא חיים. שאהיה מושרש עמוק בתוך הגוף שלי ארגיש את החיבור להכל ואהיה מאוזן יותר. אני רק בתחילת המסע הזה, זאת הייתה רק יריעת הפתיחה. המסע האמיתי לאיזון מיינד, גוף ורגש התחיל בואראנסי. אחרי שנגמלתי ממחלת הקטרת פה במסע עד כה, וחוויתי המון חוויות, טבע קסום, שמחה גדולה להיות עם משפחתי המקסימה. גם להרגיש חופש טוטאלי בלי שום לחץ מהעולם המערבי; שבו צריך להספיק, לרוץ, למהר ולא להגיע לשום מקום חוץ מלאסוף עוד כסף וחומר.

להיות שמיים – 12 וחצי אני שם מוסיקה אלוהית ונהנה להרגיש ולעוף בשמיים. לעוף. מוסיקה קלאסית ושמיים הולכים מצוין ביחד. איזה כיף לחיות. החיים יפים, מותר ליהנות הכל בסדר! הבולרו של רבל. תענוג שמיימי. גם הפרלודה סי של באך שאני אוהב שאמא שלי מנגנת אותו בפסנתר. זאת יצירה שנוגעת לכם בנשמה וגורמת לוויברציה בכל הגוף.  גורמת להרגיש את הלב. בטיסה הזאת הרגשתי קל יותר מאוויר. הכל צף לי בגוף, שום כבדות. הייתי בשמיים והייתי השמיים.  כבר אחת עוד מעט ננחת. המטוס רועד לו כזה, ילדים בוכים. אני קצת שומע עם האוזניות שלי שמפחיתות את הרעש. אני נושם ומחייך לי. אחת ועשרה נחיתה בדלהי. 31 מעלות.

 מזון מהיר מחוץ לטרמינל דלהי – יושב בבית קפה ומעביר את הזמן עד ארבע. עד שהנהג מונית יבוא לאסוף אותי לתחנת האוטובוס. התקשרתי אליו מהשדה בואראנסי. אותו אחד שהביא אותי לשדה ביום ראשון. אני כותב קצת. אוכל דל ואורז. מנסה לאכול לאט, להיות מחובר לגוף. להרגיש את הטעם. להבין מה הגוף אומר לי. הוא רעב או שזה המיינד אומר שצריך לאכול. מנסה לפענח את לחשי הגוף. צעד ראשון. כבר שלוש וחצי. בבית הקפה שזה בעצם מזון מהיר מחוץ לטרמינל.

בדרך לתחנה – ארבע. התקשרתי לנהג. הוא פה כבר עשרים דקות. אני יוצא לחפש אותו בחוץ. מצאתי את הנהג, הוא עלוב כזה. אנחנו נוסעים לתחנת האוטובוס. הוא נתקע בפקק והמשוגע מסתובב לצד השני ב-high way  ונוסע נגד כיוון התנועה כדי לנסוע מדרך אחרת. זה כמו שאני באיילון ועברתי את מחלף השלום והבנתי שיש פקק עד לה-גארדיה אז אני לוקח רוורס באיילון ואז מסתובב ונוסע נגד כיוון התנועה ויוצא ממחלף השלום. דבר כזה עוד לא ראיתי. אני בהלם ולא יודע איך להגיב. לא הספקתי להגיב. שרדתי גם את זה. נסיעות בהודו זה טירוף. מעניין מה שיעור תאונות הדרכים פה. ארבע ורבע בדרך לתחנה. ארבע וחצי עוברים דרך שער העיר של דלהי, מקום תיירותי הוא מסביר וגם יש פה פארק ענקי. האנגלית שלו לא כל כך ברורה. לא מספיק טובה שאני אבין את המלמולים שלו. אנחנו בניו דלהי נוסעים לאולד-דלהי. רבע לחמש כבר באולד-דלהי.

בתחנה – חמש. הגענו לשום מקום . מתחת לגשר חצי בנוי. יש פה מוכר לימון וכמה מוניות. אין שלט ושום זכר לאוטובוס. אני לא משחרר את הנהג עד שיגיע האוטובוס. אני לא נישאר באמצע דלהי לבד כאן. גם אין אף נוסע אחר ואין שום שלט שיכול לציין שיש פה תחנת אוטובוס. הודו עולם שלישי. אבל ניו דלהי מאוד מפותחת. לא ברור לי אם זאת התחנה או לא. אין שום סימן. סתם מתחת לגשר חצי בנוי פה. בכרטיס שלי רשום שהאוטובוס אמור להגיע בחמש וחצי ובשש יוצאים. חמש ועשרה. כלום. חמש ועשרים. כלום. מתקשר למספר שעל הכרטיס לברר, תפוס. מלחיץ כבר. אין אף נוסע אחר פה. רק אני בתוך האוטו דלוק עם מזגן באמצע שום מקום. מתחת לגשר. בלי שום שלט. עכשיו בוואטסאפ עם קרן. מוסר לה את הפרטים. סנג׳י מתקשר ואומר שהאוטובוס יגיע לפה בשש וחצי. מה?? אני אומר, זה עוד שעה וקצת. הוא מתקשר שוב ואומר בשש.  עשרים לשש. אני לבד, מחכה ולא משחרר את הנהג. עכשיו מחוץ לאוטו, חם בדלהי. אני מתקשר למספר שנתנו לי והנהג מדבר איתם. הוא אומר שזה כאן. אני משלם לו אבל מחזיק אותו עוד. אומר לו תחכה עד שיגיע, הוא אומר בסדר. כבר 10 לשש. חמישה לשש אני הולך לדבר עם עוד אנשים שמחכים בסביבה. אני חוזר והנהג ברח לי. אני נלחץ. אוכל סרטים. מדבר אל עצמי. אומר בלב סמוך על הטאו, תנשום, תזרום. אל תתנגד. שש בדיוק. אין אוטובוס. שש ועשרה כלום. שש ועשרים מגיע נציג החברה של האוטובוס. נציג זה הודי צעיר עם שיניים שחורות. אומר שזה פה ומקבץ נוסעים מאותה חברה. שש וחצי מגיע האוטובוס. הללויה. מגיעים לפה מלא קבצנים ומעוותי גוף, גם קטועי איברים לבקש נדבות. עולם שלישי זה ממש פה. תחנת אוטובוס באמצע שום מקום בלי שילוט. מקבצי נדבות מעוותים שמגיעים בדיוק שאוטובוסים עם תיירים מגיעים. פתאום גם מופיעים רוכלים שמוכרים שתייה ושקיות צ’יפס.

באוטובוס – שש וארבעים באוטובוס קצת באלאגן למצוא את המושב. האוטובוס הזה קצת יותר טוב מזה שהביא אותי למרות שהוא יותר ישן. אפשר להרים את הרגליים אבל רק קצת, זה לא ממש שכיבה. גם יש שמיכה. משהו.  שבע יוצאים לדרך.  אני קורא את אושו כל עוד יש אור. מסמן עמוד שקרן חייבת לקרוא. שמונה,  חושך,  לא ישנתי רוב הנסיעה. ממש קצת. אולי שעה כנראה פחות. עשרה לחמש בבוקר. מתחיל אור. רוב הנסיעה שמעתי מוסיקה וחלמתי בהקיץ.

009 007 006

010 011 013 015 016

4 thoughts on “בחזרה מואראנסי

  1. וואו, וואו, וואו, תשמע לקרוא את מה שאתה כותב, ממש מרתק, יותר שווה מלקרוא ספר, אתה מדהים, בלמידה שלך בחוויות, כמה אחוזים מהאנושות מגיעים לעומקים כאלה, אין דברים כאלה, לא ידעתי בכלל שיכולים להגיע לזה, ואתה עוד כותב שזו רק ההתחלה, לאן אתה רוצה להגיע…….פשוט מדהים. איזה פחד להיות במקום לא ידוע, הזוי, כל הכבוד לך, באמת אתה עובד קשה בכל החזיתות. אוהבת אותך, נשיקות לכולם. אמא.

  2. לגוף שפה משלו
    הגוף מדבר בתדר אחר
    זאת שפה שלמה ומדהימה אי אפשר לתאר במילים
    שמחה על המסע שאתה עובר
    אוהבת מאוד
    שרון

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s