זריחה בוארנאסי

זריחה בואראנסי

היום ה-54 למסע – יום שלישי, 28 במאי

ארבע בבוקר – הטלפון מצלצל. ארבע בבוקר בול. השכמה, אומר הקול בצד השני. ישנתי עמוק נורא. אני פותח עיניים. חושך. פותח אורות בחדר. אני במיטה ענקית, אולי שלוש מטר אולי קצת יותר. ישנתי אולי 5 שעות. מקלחת חמה ארוכה. עשרים לחמש אני יוצא מהחדר. בקבלה מחכה לי ארוחת בוקר צמחונית ארוזה. בחוץ יש נהג ריקשה נקי ולבוש נקי. אני פוגש בחוץ בחור צרפתי מהאי מאוריציוס. הוא הולך כל יום לאיזה מקדש. הוא מצטרף לנסיעה. אין פקקים, אין צפצופים ולא חם. מדברים כל הדרך. הוא מדבר אנגלית טובה ואנחנו מדברים על הקדושה של העיר ועל חוסר היכולת וחוסר התמיכה של הממשלה והעיריה לנקות את העיר שהיא בעצם מזבלה אחת גדולה שלא מפנים בה אף פעם אשפה. הוא יורד ואני ממשיך לגנגס. אני חושב לעצמי שהיום אני חייב לשמור על עצמי ולא להתחבר רגשית כל כך למסכנים פה. צריך לשמור מרחק מנטלי. אני סה”כ תייר פה לכמה ימים ואני לא חייב להזדהות עם הסבל שלהם כל כך. יאללה צא מהסרט אני אומר לעצמי, מה אתה תמיד כל כך רגיש לסביבה.

173

גנגס בסירה – חמש וחמישה אני מול הגנגס. מסתבר שאם יודעים אפשר להגיע ממש עד הגנגס. הנהג הזה יודע. הנהג אומר לי חכה תיכף יגיע איש הסירות. הכל פה קומבינות ועמלות. זה ברור לי. 5 ורבע מחכה לסירה. מגיע איש הסירות. שמן, לבוש היטב. מתמקח איתי על המחיר. 2000 לשעתיים הוא מתחיל. סיימנו ב800 לשעה וחצי וברור לי שאני משלם כפול. כפול ממה שרצה הבחור אתמול. לא אכפת לי, אני לא במצב רוח לחסוך 50 שקלים. מי שסוגר איתך את העסקה הוא איש הסירות – boat man, איש עסקים. הוא עשיר במונחי הודו. מי שמשיט הוא boat driver והוא עני מאוד. כולם מנצלים את החלש פה. חמש ועשרים מתחיל לשוט. עולה גם מישהו עלוב כזה ונותן לי נרות עם פרחים לשים בגנגס. לא חשבתי לרגע ושמתי כמה נרות. פתאום הוא רוצה כסף. נו באמת, ברור, איך לא הייתי ער לשנייה. לא חשוב, אני מרחם עליו ומוציא שטר ראשון שיוצא לי מהכיס. יצא לי 100 רופי והוא כל כך שמח, הרוויח את היומית שלו. עשה את שלו, עבד על תייר טמבל והוא חוזר לחוף. בדיוק השמש מתחילה לזרוח. הצבעים מחשמלים. נעים מאוד. לא חם ויש רוח נעימה. הסירה היא סירת משוטים פשוטה מעץ.

007   010   008   009015   022

027

בסירה – אני שואל אותו כמה “איש הסירה” משלם לו והוא אומר שהוא מקבל משכורת כל חודש ממנו ולאיש הסירות יש 20 סירות. אני מרוויח 4000 רופי לחודש אומר לי החותר של הסירה. זה 250 שקל. יש לו שלוש בנות הוא מספר. אחת בבית ספר הוא אומר בגאווה. אני שואל והוא עונה. אני מתעניין בחיים שלו. הוא חותר כל היום. זאת עבודה קשה מאוד. קם כל יום בארבע בבוקר. כבר שש, אני אוכל עוגה וקרואסון שהכינו לי בקבלה. הוא מסביר לי שאסור לצלם בגאט ששורפים גופות. הוא בן 50 ועובד כבר 32 שנה בסירה.

033   035   040   048   059 061

נורא נעים בסירה. רוח נעימה קרירה. לא חם. כל גאט הוא מסביר לי, הגאט הזאת על שם מלך ג’ייפור, מלך כזה ומלך אחר. הניצול של האנשים פה, אני חושב לעצמי. עכשיו אנחנו בגאט ששורפים גופות, גם יש גופה על המדרגות ושלוש מדורות. לוקח 3 שעות לשרוף גופה הוא מסביר ואחר כך את האפר לגנגס. שש ועשרים מלא אנשים ותיירים בסירות. שוב ראיתי איך לוקחים גופה למדורה. כן אז ראיתי זריחה יפה בואראנסי. מהממת. היה שווה לקום. לא רואים כל יום דבר כזה. אבל הוא מסכן, כל היום חותר . יש לו פנים של אדם שחתר כל יום ב32 שנים האחרונות. זה קצת מרגיש כמו סרט פנטסיה על אגדות. בסרט יש סצנה של אדם זקן ועייף שחותר בסירת משוטים. יש איזה קללה והוא חותר כבר 700 שנה וכבר לא זוכר למה הוא בכלל חותר. אני לא יכול שלא להרגיש את העצב והקושי שלו. אני יושב לי פה נהנה מהנוף והרוח הנעימה והוא חותר וחותר כבר יותר משעה. גם השיניים שלו שחורות וניראה שיש לו בפה נוזל כזה, או שזה רוק. הם, כלומר ההודים כל הזמן יורקים פה.

075   081  137   140 147 086  080 088 091  093 098  104 122

הגופה:

138

עוד בסירה – עשרים לשבע. גופה של אדם צפה בגנגס. גופה עטופה בדים. אני רואה את מה שהיו עיניים, נפוחות כאלו. דיי מגעיל. אני שואל מה זה ולמה לא שרפו. הוא מסביר לי שיש אנשים חולים שמשליכים אותם לגנגס שהם מתים. לא שורפים. כנראה אין להם משפחה ומי שישלם על השריפה. אני קורא אח”כ שיש כל מיני סוגי עצים לשריפה. יש כמה סוגים עם מחירים שונים. יפה פה מאוד בבוקר ואין ריח מסריח. יש פה תחושה מיוחדת, הרבה רוח במקום הזה. אם אפשר לקרוא לזה ככה. שבע. אני נותן טיפ לאיש החותר. 150 רופי, אולי הייתי צריך לתת יותר. אח”כ אני משלם לבעל הבית. אני עייף וראיתי את כל הגאטים כבר גם מהסירה וגם ברגל. הנהג שחיכה לי לוקח אותי חזרה למלון. הנהג מנסה לעניין אותי בחנות לדברי משי. אין פה דקה שמישהו לא רוצה לשאוב ממך כסף.  הדרך שוב לא ארוכה כל כך. רק קצת צפירות. פחות מטורף מאתמול כי מוקדם בבוקר. אני רואה ילדים קטנים ישנים ברחוב, ממש על הכביש על יד מזבלה. על יד ערימה גדולה של אשפה. כל העיר הזאת מזבלה. זה לא סתם תיאור. כל העיר מזבלה וביוב. וגם צואת בעלי חיים בכל פינה. שבע ורבע בחזרה במלון. הנהג מתקשר לאחיו, הוא אומר לי שכדאי לי לנסוע איתו מחר לשדה התעופה כי הוא זול. הוא לוקח 650 ובמלון 1200. טוב בסדר אני מסכים. קובע איתו מחר לתשע וחצי. עכשיו אני צריך לבטל במלון את ההזמנה.

במלון שוב – במחשב קצת, מוריד את ה-200 תמונות שצילמתי הבוקר וגם עם קרן בוואטסאפ עד תשע. נרדמתי ליותר משעתיים. עכשיו 11 וחצי. קורא אושו בלובי כבר אחת. אחד וחצי במסעדה לבד מזמין לאכול, מנסה אוכל לא הודי. לבד במסעדה ויש פה איזה 8 או 10 אנשי צוות משועממים. מצחיק. אני קורא את אושו. הוא מסביר איך התרבות והחברה שלנו גרמה לנו להיות אומללים. הוא אומר שיש אומללים עניים ואומללים עשירים אבל שניהם אומללים. הוא אומר שאנחנו נולדים בריאים ושמחים, מבורכים מטבענו. זה המצב הרגיל שלנו. אבל לאט לאט יכפו עלינו לעשות דברים שמנוגדים לטבע שלנו לרצונות שלנו ואז אנחנו נרגיש עצב ונהפוך אומללים כמו כולם. הוא אומר שכל הדתות הופכות אושר וברכה למשהו בלתי מושג או מושג רק בחיים הבאים אחרת הם יפשטו את הרגל, לא תהיה להם פרנסה אז הם ניזונים מהאומללות שלנו ומבטיחים לנו אושר בחיים הבאים במקרה הטוב. אם סתם נהיה מאושרים, שמחים ומבורכים לא תהיה להם פרנסה, לא לרבי, לא לכומר, לאף איש דת. אף אחד עוד לא חזר ואישר או הכחיש את התאוריה שלהם מלאחר המוות. מאוד נוח. אבל אושר ושמחה כמו בריאות זה המצב הטבעי, הנורמלי שלנו וכל מה שצריך זה לחזור הביתה ולזרוק את הרעיונות המטופשים שלהם. ללכת אל ה-כלום, מדיטציה זה לחזור הביתה, אל עצמך אל האושר והשמחה הבסיסית. אבל המצב הטבעי של האנושות עכשיו הוא אומללות. ככה זה המצב הרגיל בחברה שלנו. אם אתה פתאום מחייך, שמח או שר אנשים חושבים שהשתגעת. שואלים מה קרה לך, אתה בסדר? אבל אושר ושמחה טבעית זה הטבע שלנו, נולדנו איתו כמו בריאות שהיא המצב הטבעי.

177   178

ארוחת פחמימות – שתיים ורבע במסעדה. סיימתי ארוחה איטלקית במסעדה הודית. מרק מינסטרונה, פסטה ארביאטה ולחם שום הודי – גארליק נאאן. אני מפוצץ. לא רגיל לאכול ארוחת פחמימות. גם סר׳ג ההומאופט שלי בטח לא מרוצה אבל אמא שלי בטוח שמחה. התפוצצתי והיה מאוד טעים. אם הייתי אורז יותר בחכמה היו לי נעלי התעמלות והייתי יכול להתאמן בחדר הכושר. אולי אני ארוץ יחף. לא ניסיתי . נחכה עוד שעה / שעתיים שהאוכל יתעכל. אולי אצא שוב בערב, אולי לא. לא יודע. נעים לי סתם לנוח ולא לעשות כלום. מחר יום נסיעה. אני יוצא בתשע וחצי בבוקר מהמלון. טיסה ב11 וחצי לדלהי. מגיע בסביבות אחת. אני אחכה בשדה עד ארבע וחצי ואקח מונית לתחנת אוטובוס מדלהי לדארמסלה שוב 12 שעות אוטובוס לילה. שוב מסע של כ24 שעות.

אחרי הצהרים – שש וחצי יצאתי ועשיתי סיבוב בחצר המלון. גם ביטלתי את המונית דרך המלון למחר וגם פרטתי כסף לשטרות יותר קטנות. יש כמה הודים בבריכה. בדיוק שקיעה. נעים. יש פה חתונה במלון הערב. הודים מאוד עשירים. ראיתי קצת מהתפאורה. יש כבר התרחשויות סביב החתונה במלון. קרן מעדכנת שיש גשם לסירוגין. שלחה לי מלא סרטונים עם הילדים. מתוקים. אני כבר מתגעגע. כתבתי את הפוסט של היום אבל האינטרנט איטי אז בקושי הצלחתי להעלות תמונות. בין תמונה לתמונה אני קורא עוד כמה דפים מהספר של אושו. הוא אומר שאנחנו לא בקשר עם הגוף שלנו. רק שמשהו לא בסדר, שיש כאב ראש או מחלה, אנחנו חשים את הגוף. הוא אומר שכדאי לפתח קשר עם הגוף שהוא בריא. אפשר לשכב במים ולהרגיש איך כל תא מתקרר או לשבת בשמש ולהרגיש את החום בכל הגוף. הוא אומר שיש אדם שמשתמש באוטו שלו לנסיעה אבל הוא לא אוהב את האוטו שלו אז הוא ישים לב שמשהו לא בסדר רק שתהיה תקלה. אבל אדם שמאוד אוהב את האוטו שלו ישים לב לכל שינוי קטן בהתנהגות של הרכב ועוד לפני שקוראת תקלה הוא כבר יבחין. הוא אומר שיש אנשים שמקשיבים לגוף שלהם ומאוד קשורים ולכן הם יודעים ששה חודשים לפני המוות שהמוות שלהם מתקרב. זה ידוע הוא אומר. האנרגיה שלהם פתאום מתחילה להתכווץ והם חשים בזה. אנרגיה של חיים מתפשטת ולא מתכווצת.  אושו ממליץ להיות מחוברים וקשובים לגוף שלנו. הוא אומר שאם יש קונפליקט בין הראש לגוף, תסמכו על הגוף. הגוף יודע הכי טוב, הוא חלק מהקיום, יש לו שורשים עמוקים בקיום. הראש מושפע מהחברה, מהגיל והזמן. בגלל שאנחנו חברה של ראש, של מיינד איבדנו קשר לגוף שלנו.  הלב שלנו הוא השורש של הגוף, יש ויברציה מהלב לכל שאר הגוף. כמו מערכת השמש שלנו שהכל סובב סביב השמש והשמש היא מקור החיים. כך הלב והגוף שלנו סובב סביב הלב. קודם צריכים להיות בחיבור עם כל הגוף ואחר כך אפשר להרגיש את המרכז, את הלב. בהינדואיזם קוראים ללב השמש של הגוף.

הספר של אושו:

183

רומי על סנג’י:

185

11 thoughts on “זריחה בוארנאסי

  1. תמונות מדהימות במובן הרגש והתחושה שהן מעבירות שאני מסתכל עליהן
    חזרה בטוחה למשפחה
    עדי

  2. נסיעה טובה מחר אתה נראה טוב גם מבחוץ וגם מבפנים
    רואים את זה בעיניים שלך
    השקט הרוגע והאהבה
    חיבוקים
    שרון😊

  3. קלעת בול שראיתי בתמונה את הלחמניות ואת הארוחה, ושכתבת שגם אכלת, נכון זה מאד שימח אותי, למרות שאף פעם בילדות שלכם לא הייתי עסוקה באוכל, ועובדה שלא מתתם מרעב, כמובן שהכנתי לכם תמיד את כל הארוחות, אבל לא נדנדתי ולא הייתי אופססיבית כמו האמהות האחרות שהכל מסתובב סביב האוכל. ילדים רעבים ילדים אוכלים. נסיעה קלה וטובה שתהייה ותחזור למשפחה המדהימה שלך. נשיקות אוהבת אותך. אמא.

  4. תמונות מקסימות , נהנת לקרא אותך וגם קצת את אושו(-; נסיעה קלה ובטוחה מחר מצפה לשמוע עוד!!!

  5. בן יקר, אחרי כמה ימים שהייתי מנותקת מאינטרנט קראתי היום ברצף את המסע שלך בימים האחרונים. התרגשתי עד דמעות על התובנות שהמסע הקשה הזה עוררו בך. המקום של הוקרת התודה על כל מה שיש לנו!!! לפעמים צריך להגיע לקצה, לחוות עם כל החושים כמה קשים יכולים החיים להיות כדי לקבל פרספקטיבה על הטוב שאנו מוקפים בו. אתה כותב כל כך מרגש, מצליח לבטא את התחושות שלך ככה שהקורא ירגיש שהוא לגמרי חווה ביחד איתך!!
    תודה על התרגומים של דברי החכמה של אושו זה מרתק!!
    תחזור במהרה ובבטחה למשפחה היקרה שלך.
    הרבה אהבה- טל

    • את מהממת. תודה על המחמאות. נפגשתי עם כולם ואנחנו ביחד היום. כיף גדול שאת שותפה למסע. חיבוק גדול

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s