מקו-פי-פי לבנגקוק

  קו-פי-פי לבנגקוק

היום ה-16 למסע – 20 באפריל 2013

בוקר עמוס – פקחתי עין בחמש וארבעים. הרבה לפני השעון המעורר שכוון לשש וחצי. גם קרן, גם רומי וגם עידו. רק עלמה ממשיכה לישון עד רבע לשבע. אורזים את השאריות. קפה ושומעים את הציפורים במרפסת. בוקר עמוס. אני סוף סוף יושב במעבורת לפוקט, חמישה לתשע. גם סירת לונג-טייל לנמל, גם המון מזוודות, גם לא מעט אנשים, הרבה לוגיסטיקה אבל קטן עלינו. אנחנו מאורגנים סופר דופר. בארגון אני חזק מאוד. ועם קרן זה הכי כיף, הכל קטן עליה. לא מתרגשים משום דבר ושום קושי. הילדים מרגישים את זה וזה נותן להם בטחון. הם יודעים שאפשר לסמוך על ההורים שלהם.

079   118

במעבורת לפוקט – אני עושה ספירת מלאי: שני אייפונים – יש, שני אייפדים – יש, שני לפטופים – יש, מצלמה – יש, אייפוד מיני – יש, אוזניות מיוחדות ושוות במיוחד – יש, אה דרכונים – יש. אז יש הכל. כן גם שלוש מזוודות ענקיות שכל אחת בערך 20 קילו, עוד שני תיקי גב, מרקו פולו על הצוואר, אישה אחת ושלושה ילדים. תשע וחמישה. עדיין לא זזים. הוצאנו שקית צ׳יפס ענקית. זה הזמן להסיח את הדעת לילדים. עידו עם המיני אייפוד ואוזניות שומע קולדפלי, עלמה עם האייפד הגדול, רומי על קרן אוכלת תפוציפס. אנחנו לא יושבים באותה שורה. קרן, רומי ועלמה על שתי כסאות צמוד למעבר ואני ועידו מאחוריהן. לא היה מקום למעלה אז אנחנו שוב למטה ואפילו אין רביעייה פנויה. זהו יצאנו לכיוון פוקט. תשע ועשרה. עשר וחצי אנחנו אמורים להגיע ונהג אמור לחכות לנו. כבר הכל שולם ואורגן מראש ביום שהגענו לפוקט שזה היה לפני שבועיים.

008מ

ניקיון של פסח לנפש – תשע ועשרים. זזנו קצת ואז עצרנו. מעבורת נוספת עצרה על ידינו ונוסעים עברו ממנה אלינו. עכשיו אולי נזוז כבר. אני שם מוזיקה מיוחדת שאני אוהב עם צ׳לו, מוסיקה שמרגיעה וחודרת. צלילים עמוקים של חליל צד וגם צ׳לו מעורב עם אלקטרוני. משהו מדהים. אין לי מושג מי היוצר. העתקתי מניסים בסדנה שהיינו בדצמבר ומאז זה מלווה אותי. מוזיקה שמכניסה אותך לטראנס. אני ניזכר שאני עומד במרפסת בתקופה של תכנון המסע הזה בבית בהרצליה אחרי חצות אולי אחד/שתיים בלילה, מביט אל השמיים אל הכוכבים ומאזין לצלילים האלה. מוסיקה חודרת ישר לרגש אצלי. הרבה פעמים היא מגיעה לכל תא בבטן ובגוף ומרטיטה את הגוף. הגוף נכנס לתדר אחר, הרמוניה עם הטאו. אין מילים לתאר ולא צריך. רק רגש, המוסיקה גם עוצרת את זרם המחשבות ולכן זה גם סוג של מדיטציה. לכן הריצות שלי ביחד עם המוסיקה שלי והנשימות זה רגעי שיא של טראנס מטורף. זאת מדיטציה עוצמתית במיוחד. זה ניקוי עמוק לנפש ולמיינד. כמו לעשות ניקיון לפסח. הכל מבריק אחרי כן מבפנים ולכן הרבה אור עובר דרכך בקלות. אין ספור פעמים, תשאלו את קרן, אני יוצא לריצת בוקר עם פרצוף ברצפה וחוזר עם חיוך ענקי ואנרגיה שלא מהעולם הזה. זה בדרך כלל אחרי 10 קמ ריצה בשבת בבוקר. אני קם תמיד מוקדם לפני כולם, רואה את הדתיים של נווה עמל בדרך לבית הכנסת, בדרך לתפילה שלהם. ואני לתפילה שלי. לא רצתי כל השבוע בקו-פי-פי ואני כבר מתגעגע. לא הייתה שום אופציה סבירה וזה נדיר. בדרך כלל אפשר למצוא איזה קילומטר או שניים של מישור סביר שאפשר לרוץ. אני אגיע לבנגקוק ואחפש חדר כושר במלון או פשוט אצא לרוץ בחוץ .

ביבשה, בים ובאוויר –  הדרך מקו-פי-פי לבנגקוק היא גם ביבשה, גם בים ובאוויר. עכשיו בים, במים. עידו רואה סרט במיני אייפד על ידי. אני עם המוזיקה שלי. עם המוסיקה אני פעם בחלל, פעם באוויר כמו ענן, פעם חזק על האדמה ולפעמים ממש בתוך האדמה. עכשיו בחלל,  מקודם עפתי באוויר מעל נופים של ים וגם מעל נופים של שדות צהובים של מיליוני פרחי חמנייה. אחד הפחדים שהיו לי ולקרן לפני היציאה למסע זאת תחושה שאין בית ואני וקרן מאוד ביתיים. זקוקים לפינה שלנו, לבית. בינתיים וזה ממש כלום רק 4 אחוז. כל שבוע זה כמעט 2 אחוז משנה. נישאר לנו עוד 96 אחוז אם לא נחליט לשנות כמובן. אז בינתיים אני ממש לא מתגעגע לבית. אני מרגיש שכל כדור הארץ זה הבית. גם לא מרגיש צורך להתעדכן בחדשות של ישראל והעולם בכלל. בבית התעניינתי באקטואליה. הייתי צופה בלונדון וקירשנבאום מראיינים אנשים שמומחים בכל מיני תחומים. קרן הייתה לועגת לי על זה. אבל, לא חסר לי כלום מהבית.

נמלים וצרצרים – העייפות פתאום מורגשת. ישנתי רק קצת יותר מארבע שעות. כבר חמישה לעשר. כל אחד בשלו. אין יותר מידי אינטראקציה. מול כל כיסא במעבורת יש חליפת הצלה. אני קולט שיש גם משרוקית בערכה. אני ניזכר בסרט טיטאניק עם לאונרדו דה-קפריו. איך הגיבורה שורקת במשרוקית כדי שישמעו אותה סירות ההצלה. הם שמעו וזה הציל את חייה. אני ניזכר שראיתי את הסרט בפאריז שהוא רק יצא. זה היה לפני משהו כמו 15 שנה. הלכנו כל המשפחה של איזבל, אשתי לשעבר, לקולנוע בפאריז. אני זוכר שחשבתי שזה נורא יפה שהם הולכים לסרט ביחד כמשפחה. הם היו הולכים לא מעט ביחד. בילוי משפחתי. איזבל ואח שלה דן וההורים החמודים שלה. בכלל הקשר בינה לבין אחיה דן היה מקסים ועדיין. איך הוא תמיד דאג לה והיא לו. גם היחסים החמים עם האבא שיש לו דם ברזילאי. תמיד הדהים אותי. תמיד קינאתי והערצתי. האמא, פלורונס, הייתה המיינד במשפחה, הדואגת להכל והאבא, איסי, היה הרגש. אני אף פעם לא הלכתי לסרט בקולנוע עם כל המשפחה. אבל יש סיכוי גדול שאלך עם המשפחה שלי, שאני יצרתי. אני לא מתכוון לסרט מצוייר עם הילדים. אני מתכוון לסרט של מבוגרים, בתור מבוגרים. צריך לרצות בגיל הזה ליהנות אחד עם השני. צריך שיהיה קשר טוב עם בסיס טוב. אצל המשפחה שלה היה בשפע ואהבתי לראות את זה ולהיות חלק מזה. זה חום. אצלנו היה הרבה פחות. זה ההבדל בין מדינות חמות למדינות קרות. הם ברזילאים ומרוקאים במהותם ואנחנו יותר פולנים ורוסים. ניסים אומר שיש מדינות של חום ומדינות של קור. יש נמלים וצרצרים בעולם. ויש גם אנשים שמתחלקים לנמלים ולצרצרים. הנמלה עובדת כל הקיץ קשה כדי שתוכל לשרוד את החורף הקשה. הצרצר רק מנגן בגיטרה שלו ורוקד לו. כשמגיע החורף הוא פשוט נוסע לארץ חמה. לא כמו בסיפור המפורסם שהוא מסכן ולא שורד את החורף. אז יש מדינות של נמלים וגם אנשים שהם נמלים כמו פולין ורוסיה. שהמיינד שולט שם כי צריך לשרוד חורף אכזרי ויש מדינות חמות שהרגש שולט שם ורק שרים ורוקדים. לא צריך לעבוד קשה כדי לשרוד את החורף. כמו בברזיל. אני גדלתי בבית של נמלים. איזבל גדלה בבית של צרצרים. כל חיי הייתי נמלה, עכשיו אני לומד להיות צרצר. הצרצרים מתחבקים ונוגעים יותר. הנמלים בשליטה כל הזמן אז פחות. אני ממשיך להקשיב למוסיקה של ניסים, המוסיקה מהסדנה. הרבה ציפורים ומים ומוסיקה מרגיעה. הלב מתמלא ומתרחב. אני מביט מהחלון, רואה את הים והמעבורת מפליגה קדימה. מה יהיה בהמשך המסע אין לי מושג וזה כל היופי.  עידו קורא לי שנצא. תוך שניה אני חוזר מהיקום המקביל שלי חזרה לכדור הארץ, למעבורת, למשפחתי. אין טכנולוגיה כזאת חוץ מהמוח האנושי. הולכים לחרטום עד השפיץ ורוח נעימה מלטפת אותנו. גם הצטלמנו. הנה. 11 מגיעים לפוקט.

003 006 010

פוקט – הנהג מחכה לנו עם שלט גדול BEN PEER חיכה לנו כמעט חצי שעה. לוקחים את כל התיקים. מזיעים המון ולמונית הגדולה, המרווחת והממוזגת לכיוון שדה התעופה. זה לא אותו נהג. הייתי בטוח שכן. נורא דומים לפחות לעין ישראלית. כל היום בעצם מוקדש לדרך. אני מהרהר. לפתע הנהג קונה ממישהו בכביש מחרוזת פרחים ותולה על המראה הקדמית במכונית. מלווה בתפילה קטנה כך שהוא מצמיד את כפות הידיים ומוריד את הראש לקידה בישיבה בענווה ובהוקרה. הוא משלם לבחור 20 באהט ואומר לנו שזה למזל טוב. צריך לדעת איך להיפרד. נפרדנו יפה אני ואיזבל. ידידים טובים מאז ועד היום. פניתי מקום לקרן-זהר. שתקרין עלי הרבה זוהר.

פחד מטיסה – הגענו ב12 לשדה. התנועה הייתה דלילה לא כמו לפני שבועיים בפסטיבל המים. אכלנו בבורגר קינג. רק הילדים אכלו, קרן אכלה סרטים עוד מהמעבורת. אני בשקט. בתיק אחד שהיה אתנו לעלייה למטוס, היה אולר שוויצרי. איש ביטחון לקח אותו והחרים כי אסור להכניס למטוס. לא נורא, לא התרגשנו. רק הופתענו שמבקשים מאתנו לפתוח ושיש בו סכין. כבר אחת. מחכים שהשער יפתח. רומי ועלמה עם ארטיק פרפר. לרומי נישבר הפרפר לשני פרפרים והיא עשתה סצינה. כולם הסתכלו,  אני וקרן קולים, בכלל לא מתרגשים. קטן עלינו ברמות. נזכרתי שפעם פחדתי לטוס. ואז פגשתי את קרן וטסנו לאמסטרדם כמה שבועות אחרי שהכרנו. במטוס, קרן אמרה שהיא לא מפחדת למות. אבל פעם ראשונה בחיים שלי שגם חשתי את זה שזה אותנטי. היא באמת לא מפחדת מכלום. אם אתה לא מפחד למות אתה כמעט לא פוחד משום דבר. היא אמרה לי בפשטות, מה אתה מוטרד, אם נמות בטיסה אז נמות אין מה לעשות. אין מה להתעסק עם זה. זה היה נורא פשוט ואותנטי. לא יודע להסביר מה קרה לי באותם רגעים אבל מאז לא פחדתי מאף טיסה וטסתי כבר עשרות פעמים ולא פחדתי אפילו לשנייה גם שהיו מערבולות אויר שהרגשתי כמו הנוזל שמשקשקים קוקטייל. אפילו צנחתי צניחה חופשית כדי להשתחרר מפחד גבהים שהיה לי. זה סיפור לפוסט אחר. אני ממש לא יודע להסביר איך הפחד שלי מטיסות נעלם לאחר אותה שיחה עם קרן. כבר באותה טיסה חשתי שונה. כמו כישוף ואני הבן אדם הכי רציונאלי שיש. לא מאמין בשום קוראים בקלפים, אסטרולוגיה, מתקשרים ושאר ישויות שאין הסבר שמניח לי את הדעת. אין שום סתירה בין מתמטיקה, פיזיקה ניוטונית וקוונטית לבין רוחניות. יש עולם גשמי עם חוקים פיזיקליים ויש תאוריות שמנסות להסביר איך העולם פועל. ויש מימד לעולם שהוא לא גשמי, לא חומרי כלומר רוחני שמנסה להבין למה העולם בכלל קיים ולא איך הוא פועל. הבעיה הקשה היא שאי אפשר להסביר את הלא גשמי, הלא חומרי בכלים חומריים וגשמיים כמו השפה שלנו שהיא אוסף של הסכמות (כמו בארבע ההסכמות) שלנו על העולם הגשמי. גם המתמטיקה היא שפה גשמית של הסכמות שלנו על הבנת פועלו של העולם. אבל, אני גם מבין שיש דברים שאני לא יודע להסביר אותם ואני לא יכול לשלול אותם. גלגול נשמות זה אחד הדברים האלו. במיוחד אחרי שקראתי לפני שנים את הספר “שורשים ושיעורים בזמן” של דר’ בריאן וייס שהשאיר אותי עם המון סימני שאלה.

רקדניות בטן הודיות – אחד ועשרים מחכים שיפתח השער. סוף סוף במטוס. בתור לשער אני מפטפט עם משפחה עם שלושה ילדים. הם ממלבורן אוסטרליה. סיפרנו להם שאנחנו בטיול של שנה ונגיע לאוסטרליה בספטמבר. הם חיים באוסטרליה ולא היו בערבה אף פעם. התלהבו מאוד. גם מהאנגלית שלי. סיפרתי להם קצת על המסע שלנו והם אמרו שניראה הרבה קנגורו וגם תנינים בערבה האוסטרלית. שתיים בדיוק, המטוס מתחיל לזוז. הילדים אוכלים צ׳יפס שהכנו מראש. הם לא מתרגשים לטוס. אין שום פחדים להיפך עלמה ועידו מתלהבים. אני בטוח שזה מהדוגמה שלי ושל קרן שאין לנו שום פחד. הם קולטים את זה ומתנהגים כמונו. הנהג מונית הצחיק אותנו והדביק אותנו במשפט שמתאר מה שנעשה בבנגקוק. Shop, shop, shop, pay, pay, pay. אחרי תפוציפס הם אוכלים עוגיות אוראו. אני וקרן הכנו נשנושים כי לנסוע כל היום לא קל לילדים, אז זה קצת עוזר ומקל. ממריאים, שתיים וארבע דקות. רעש המנועים, נוסע מהר וממריא לשמיים. החיים יפים, מותר, להנות, הכל בסדר. אני מחייך ונהנה מהנוף. עוד מנת נוף מהמטוס. כיף. אחרי שלושים שניות רומי מפילה את המוצץ והוא נופל כיסא או שניים לאחור. אין לנו הרבה מוצצים והוא מצרך חשוב פה. אני משחרר את החגורה שלי ויוצא לתפוס אותו. הוא בידי, אפשר להירגע. חוגר בחזרה. רומי יושבת על ידי. היא מתוקה נורא אבל לא נותנת לי שניה לנשום. אני שמח שהיא נותנת לקרן קצת מנוחה. חצי שעה עברה. זאת טיסה מאוד קצרה. אני שם את האוזניות שלי שמבטלות את רעש הטיסה. אני שם את המוסיקה של ניסים ועובר ליקום מקביל. רבע לשלוש עכשיו מוסיקה הודית נעימה ומתוקה. אני כמעט נירדם ורואה חזיונות במטוס: רקדניות בטן הודיות יפיפיות רוקדות פה במעבר של המטוס, גם תאילנדיות מצטרפות עם לבוש בצבע סגול מסורתי כמו הצבע של דיילות חברת התעופה Thai. שלוש וחמישה נוחתים. שלוש ועשרים ותיכף יוצאים כבר מהמטוס. אחלה חברה זו טאי-אייר. רבע לארבע מחכים לתיקים.

 013  121

014   017

027

הספה מהרצליה? – ארבע ועשרה מחכים לשאטל למלון. מצאנו את הנהג אבל הוא מחכה לעוד מישהו. ארבע ורבע הוא כבר לא מחכה ולוקח אותנו למלון. זה אותו מלון מלפני שבועיים. זוכרים אותנו ומקבלים אותנו נורא יפה. הבנות מקסימות את הצוות והאנרגיה הטובה שלי מדביקה אותם. הם משדרגים לנו את החדר לסוויטה מפוארת וענקית. משהו כמו דירה חמודה עם תקרה גבוהה במיוחד, אולי 50 מטר מרובע. המלון עולה לנו 100 דולר ללילה והסוויטה עולה משהו כמו פי שלוש אומרת לי הבחורה מהקבלה. נחמד. הם ממש מחבבים אותנו פה. נחמד לקבל מתנות בהפתעה. אנחנו נכנסים לסוויטה / דירה והספה היא כמעט העתק של הספה שלנו בבית בהרצליה. כולם מתלהבים מהחלל הגדול של הסוויטה. גם האינטרנט טס פה. איזה כיף. אני מחבר תוך דקה את כל הגדג’טים שלנו לאינטרנט. אני אפילו מצליח להעלות קליפ שהכנתי לפני שבוע עם זכרונות מהשבוע בפוקט. זה בערך 70 מגה-בייט ועלה דיי מהר. ניסיתי בקו-פי-פי אבל ממש לא היה אפשרי. הקליפ נמצא בפוסט של מנוחת הכותב למי שרוצה. מלא שיחות סקייפ עם משפחה וחברים. אין כמו אינטרנט עם פס רחב. כמו הרבה אויר. ארוחת ערב כולם רעבים לא אכלו כל היום חוץ מג’אנק. שבע ועשרים. רומי מדברת סינית. היא נהייתה קצת פרא אדם. נורא שובבה. עוד מעט לישון. הבנות נרדמות, עידו עד מאוחר, מתלהב אז מאפשרים לו. איך לא, הוא מקסים ומגיע לו. אני כותב על הספה בבנגקוק ומרגיש בהרצליה, נווה עמל, פורצי הדרך 87. עכשיו מישהו אחר גר שם בשכירות.

036

2 thoughts on “מקו-פי-פי לבנגקוק

  1. שולח לך חיבוק גדול חם ואוהב
    ולגבי ההתנהלות חסרת הפחד של קרן זה משהו נדיר שאשמח ללמוד ממנה איך, אז תמסור לה שתפנה לי כמה פגישות בעוד שנה 😊

  2. אהבתי את הנמלה והצרצר אשקיע בזה מחשבה
    הייתם חסרים לי מאוד אצל אמא בארוחה
    עידו היה חסר מאוד לדניאל
    ומי שהיתה הכי חסרה לי היום זאת עלמה
    למדתי לעשות עוד כל מיני שרשראות וצמידים מחרוזים שכל כך כייף לי לספר לה ולהראות לה . יש משהו במבט שלה שהיא מסתכלת עליי משהו שמזכיר לי את ההתלהבות שלי
    תמסור לה שאני מאוד מתגעגעת אליה ושהיא חסרה לי אבל שמחה שכייף לה
    אף אחד לא כל כך רצה לקחת את התפקיד שלך ״ מגיש התה
    עד שעדי שהתנדב והכין לכולם
    מתגעגעת ואוהבת
    שרון

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s